גולני זה הכי משפחתי
יעקב אמרל שירת בגולני בזמן מלחמת שלום הגליל, בנו הבכור התגייס לחטיבה בשנת 2000, ובן נוסף נכנס ללבנון עם החטיבה כעת. "גולני זה דרך חיים"
גם את שני חבריו הטובים של הבן אור, איתי ולירן, "גייסה" המשפחה לגולני, וזה לא היה פשוט. אביו של איתי, תת-אלוף (במיל') עמוס בן-חיים, היה סמח"ט צנחנים ומח"ט הנח"ל, והוא לחץ על בנו ללכת בדרכו.
"אחת הסיבות שהתגייסתי לגולני זו המשפחה הזאת", מסביר איתי. "אבא שלי לחץ עליי ללכת לצנחנים, לגדוד 890. הוא היה סמח"ט צנחנים ואני אמרתי שאני הולך עם חברים שלי. שלושתנו התגייסנו לאותו גדוד ולאותה פלוגה. זה יותר ממשפחה".
אחרי ימים מפרכים של אימונים ולחימה, הגיעו אתמול בלילה חיילי גולני והצנחנים לבתי הארחה ביישובי הצפון, לנוח ולהעביר את סוף השבוע. את משפחת אמרל והחברים הטובים פגשנו בלובי של מלון הצפון בקריית-שמונה.
"בבוקר קיבלתי טלפון שהם בקריית-שמונה", מספרת גבי, אמו של אור, בהתרגשות. "לא חשבנו פעמיים, עלינו על הרכב, קנינו ממתקים ונסענו. אני עכשיו מאושרת ונהנית מכל דקה שאני רואה אותו. אני לא חושבת מה יהיה עוד שלוש או ארבע שעות".
שלושת החברים נכנסו ללבנון באותו הלילה בו נהרגו שמונת הלוחמים מגדוד 51. ובכל זאת, למרות הפחד, השלושה מרגישים מחוייבות למדינה ולחבריהם לנשק. "לפני מבצע, ברור שיש חשש", אומר איתי, "אבל בשביל זה התגייסנו. אבא שלי, שהיה איש צבא, נלחם בכל המלחמות האלה. אנחנו דרוכים ומוכנים, ועושים את זה מתוך ידיעה שזה התפקיד שלנו. באנו לעצור את כל מה שקורה בדרום לבנון. אנחנו שומעים על ההפגזות בחיפה ובצפון בכלל, ומתים מבפנים שאנחנו לא יכולים לשנות את זה, אבל בשביל זה אנחנו נכנסים. רק חיכינו לזה. יש לנו הרבה מרץ ומורל לעשות דברים".
גיל, אחיו הבכור של אור, בן ה-24, רק מחכה שצה"ל יקרא לו ולפלוגתו בצו 8. את התיק הוא כבר ארגן בימי
השלושה לא היו בבית חמישה שבועות, ועושה רושם שהילדים האלה מרגישים טוב כשהם זוכים לעידוד מהמשפחה. "זו הפתעה טובה", אומר אור על יוזמת הביקור של הוריו, "שלושתנו היינו באותו הבית ביחד בלבנון, וההרגשה טובה לראות עכשיו את ההורים אחרי חמישה שבועות".
אביו של אור, יעקב, קיעקע על זרועו הימנית את הסמל של גולני, עץ האלון, בשנת 1975. לפני שש שנים, כשבנו הבכור התגייס לגולני, הוא חידש את הקעקוע והוסיף את סמל היחידה של בנו. "אני הדור שפתח את מלחמת לבנון", נזכר יעקב בחוויות שעבר, ושכיום עובר בנו. "הפעם הראשונה שנכנסתי לשם היתה בשנת 1975, עוד לפני שהציבור ידע שנכנסים לשם. הייתי שלוש שנים בלבנון. בכל המקומות שהם נלחמים עם חיזבאללה. אני בתור חייל נלחמתי מול המחבלים".
ומה עובר עליך כשאתה יודע מה הבן שלך עובר?
"כשאני יושב בבית אני בוכה. בתור אבא שיודע מה הבן והחברים שלו עוברים קשה לי מאוד. אני מכיר את ההרגשה הזאת. ביום שגדוד 51 נתקל אני בכיתי כל היום. אחת הבעיות שאני בתור אבא מרגיש, זה שבגלל שאנחנו לא סיימנו את זה, הבנים שלנו סובלים".
האמנת שהבן שלך יהיה בלבנון?
"כשהייתי ילד קטן ראיתי תמונה של אבא שלי ממלחמת השחרור עם תחבושת על היד, ושאלתי אותו עליה. אבא ענה לי 'אני נלחמתי בשביל שאתה לא תילחם'. אני לא אמרתי לאף אחד מהבנים שלי את זה כי אני מאמין שפה נילחם כל החיים, רק בגלל הטעויות שאנחנו עושים. צריך לחסל את זה פעם אחת ולתמיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
