שליפות עם אבי רט
המלחמה בצפון? מלחמת העצמאות. הרב קוק? מגדלור ועוגן כיבוש? פורעים ושודדים גזלו את אדמתינו. אבי רט שולף
מרצה ליהדות, לחינוך, להיסטוריה ולתקשורת במסגרות לימודיות ואקדמאיות שונות. מדריך מסעות לפולין, ויועץ משפחתי. עומד בראש מכון ש"י ללימודי היהדות בבר אילן, משמש כמנהל החינוכי והעורך הראשי של תנועת "מבראשית". מחבר הספרים: 'כח 13' 'כח 12' ו'ספר הקידוש'. מנחה ומגיש את תכנית הטלוויזיה "מבראשית" בערוץ 1, יחד עם הרב מרדכי אלון. מגיש פינות ותכניות בערוץ 7, ושימש כעורך הראשי בערוץ "התכלת" ז"ל. משמש כרב במסגרת ארגון רבני צוהר.
נשוי פלוס ילדים ונכדים, מתגורר בגבעת שמואל.
המלחמה בצפון
עוד פרק במלחמת העצמאות שלא הסתיימה בעצם. מכה לנאיבים שחשבו שהחיזבאללה העביר את זמנו במשחק שש-בש במשך שש שנים.
כדי שעוד כמה שנים לא נשוב בפעם המי יודע כמה לתסריטים הקשים הללו, עשו טובה ותקשיבו גם לנו, הרי אמרנו לכם.
מנחם הורוביץ
אם פעם חלילה יפול טיל אטומי על מגדלי עזריאלי , הייתי רוצה שמנחם הורוביץ יודיע על כך בטלוויזיה. הוא יעשה את זה רגוע, טוב, נעים, ובחן, שלא נצטרך לשתות מים. הוא הראייה שמצפון תיפתח דווקא הטובה.
תשעה באב
הלהבות עדיין מול העיניים מתערבבות עם להבות כבשני אירופה. בתשעה באב היה כבר מאוחר מדי. כמו שב-1944 כבר היה מאוחר מדי. אם היינו קוראים את הכתובת בעשרה בטבת כשרק התחיל המצור וב-1922 כשרק התחילה הגזענות הנאצית, אולי לא היינו מגיעים עד ט' באב ועד המשרפות.
הבעיה היא שהעם היהודי מעולם לא ניחן ביכולת לקרוא את הכתובת על הקיר מבעוד מועד. עד שהוא, ביתו ומקדשו לא נשרפו, הוא התעקש לא ללמוד לקח.
ט' באב הוא בשבילי העיוורון והשנאה שלפני החורבן, וחוסר הרצון והיכולת להפנים את המסקנות המתבקשות לקראת הבא אחריו.
תפילה
החמצן של הנשמה ותחנות התדלוק שלה במשך היום. לדבר עם אלוהים כאילו הוא החבר הכי טוב שלך שאתה מספר לו ה-כ-ו-ל. הפגישות עמו מתקיימות בלי צורך לתאם עם הלשכה והמזכירה.
אוניברסיטת בר אילן
בסך הכול יופי של מקום. מקום שמנסה לחבר בין תורה ועבודה, מדע ואמונה, דתיים וחילוניים, מסורת ומודרנה. יש בה מכון גבוה לתורה ומעבדה לחקר הסרטן, מדרשת ליהדות וננו-טכנולוגיה, מחשבים ופרויקט השו"ת. תמיד יש מה לתקן, אבל אחרי חמישים שנה, אחרי הכול ואף על פי כן מדובר במוסד לתפארת הציונות הדתית.
תופעת הרווקוּת
כואב ועצוב. יכלו להיות בעולם היהודי עוד רבבות ילדים מתוקים והורים מאושרים. הרבה חכמים-חכמות, יפים-יפות, מוצלחים-מוצלחות שאינם מוצאים זה את זה. אולי קצת יותר הכנה מצד המערכת, קצת פחות קיבעון מצד בני הזוג, והרבה יותר תפילות מצד כולנו יעבירו את רוע הגזירה.
בני עקיבא
מודל שנות ה-60–70 היה תבנית נוף חיי. ביתי הראשון. פסיפס מדהים של אנשים ומדריכים, פעולות ומסעות, חוויות וסמינרים, חברויות וערכים, שטויות ומשובות נעורים.
עם כל הביקורת שיש מדי פעם על בני עקיבא
הרב קוק
מגדלור ועוגן. מגדלור ענק שבאורותיו הרבים מתווה דרך ומזכיר איפה הבית, מניין יצאנו ולהיכן אנו הולכים. תקווה ועוגן לספינות מיטלטלות בים הגועש ומול הרוחות הסוערות.
הר הבית
יוסי גמזו כתב: "הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית, ופטישים יהדהדו בך חיי נפשי
ירושלים, כהנייך ולווייך, בדם בונים בך את הבית השלישי".
כיבוש
הכיבוש היחיד באזורנו הוא הכיבוש של חבורות רוצחים פורעים וגזלנים את אדמתנו. זה לא חדש, כי כבר רש"י הראשון על התורה לימד אותנו את המציאות הזו.
כל שימוש אחר במילה כיבוש הוא תולדה של שטיפת מוח ושכתוב ההיסטוריה. מי שיהיה שותף לשימוש המשוכתב במילה "כיבוש" שלא יתפלא על השימוש המשוכתב של המילה "שואה" כדי להכחישה.
מועצת יש"ע
יש בה הכול: אמונה וכפירה, שכלתנות ויצריות, מסירות נפש ופוליטיקה קטנה, תמימות ותחמנות, קיצוניות ומתינות, התלהמות ופשרנות, בנייה וחורבן, עשייה ונסיגה, נחרצות והססנות, פתיחות וסגירות. זה מה שהביא אותה להישגיה הגדולים וזה מה שחלילה מפיל אותה לכישלונותיה המהדהדים.
המפד"ל-האיחוד הלאומי
באמת אנשים יקרים ואהובים, אבל נראה שאין זה מספיק היום. נראה שהחברה הישראלית בכלל וגם החברה הדתית לסוגיה המורכבים והקשים בפרט, מצפה למשהו אחר. משהו גדול, רלוונטי, חדש, כולל, מאתגר, נקי, אמתי הרבה יותר, ואת זה אין היא מזהה במסגרת הזו.
הצופה
קורא אותו כל יום. בניגוד לאלה שאוהבים לצחוק, ללגלג ולגחך על אודות העיתון, אני מפרגן ומסיר את הכובע. נכון שיש דברים שצריכים שינוי, עדכון והתחדשות, אבל אני מצדיע לפעילות של למעלה משבעים שנה של עיתונות נקייה, אידאליסטית, גם אם פעמים מיושנת משהו, המנסה לשרוד בעולם תקשורתי עצבני, רדוד, ורייטינגי.
ערוץ 2
"אנוכי אלוהי הרייטינג אשר הוצאתיך לתרבות המערב, לא יהיה לך אלוהי רייטינג אחרים על פני". אחרי ההקדמה הזאת שאר הדיברות כבר אינן רלוונטיות. אם זה מביא לך רייטינג – תרצח, תנאף, תגנוב. למה לא.
הרב מוטי אילון
חבר, אח ורב
רדיו קול חי
עדיין אינו ממוקד. לא מוגדר מה האמירה, מי אוכלוסיית היעד. המשמש של חרדיות מתוקשרת עם ריח של שטייטלה, ניסיון להגיע גם לציבור חרדי, גם לדתי לאומי, גם לחרד"לי ולמודרני, ולקרוץ כאילו בשובבות למוזיקה עכשווית ויאפיות, לא עוברות מסך טוב. בסוף כולם מתעצבנים.
חרדים
יש ויש. הבעיה המרכזית שלי עם הציבור החרדי היא התחושה שהוא לא נושא בעול עם חברו. בימי הזיכרון לחיילי צה"ל כשכל עם ישראל ניצב כתף אל כתף בבתי העלמין הצבאיים – לא רואים אותם. במאבק על גוש קטיף, על התורה ובתי הכנסיות שהיו שם – לא ראינו אותם. גם כעת במלחמה הנוכחית הם לא מורגשים כנושאים בעול עם החברה הישראלית. אולי המציאות תהפוך אותם לישראלים יותר בעל כורחם, עיין ערך משי זהב.
אפשר לדון, להתווכח, לחלוק, אבל קודם כל צריך להכניס את הכתף תחת האלונקה. כל זמן שזה לא קורה, קשה לי אם זו התוצאה של תורתם.
הרב עבדיה יוסף
גדול בתורה, מנהיג, זוקף קומה. שינה מציאות חברתית ותרבותית שלמה של למעלה מחצי העם. אני זוכר בילדותי את המרוקנים בשכונה חוגגים מימונה במקלט מרוב בושה, ואת התימנים גוזזים פאות מרוב בושה. אפשר להתווכח על הסגנון או על ההשקפה, אבל אי אפשר להתווכח על המהפכה שחולל ושהוציא בחוץ את ההתבטלות העדתית, והכניס בפנים את הגאווה היהודית.
השד העדתי
בדיקת די-אן-אי של נכדיי גילתה מרכיבים תימניים, עירקיים, פולנים, הונגרים, ירושלמיים ועוד. חוץ משדים בסיפורים שאני מקריא להם, אני לא מכיר שום שדים אחרים. עוד כמה שנים וכל הדיון הזה יהיה אנכרוניסטי.
יהונתן פולארד
קרבן ציבור, וצדיק יסוד עולם. מי יודע אם לא בעוון הפקרתו אנו משלמים את המחירים הנוראיים. השלכנו אותו אל הבור, ועד שלא ניקח אחריות וערבות ונביא אותו הביתה, הכתם הזה יכתים את מצפוננו.
נאמני תורה ועבודה
כוונתם רצויה, אהבתם תמימה, מעשיהם טובים, אבל יש בהם קצת נאיביות לפעמים, קצת חוסר רלוונטיות למציאות עכשווית. הם בהחלט חברים אהובים וברי שיח ופלוגתא חשובים, והם נדרשים לחברה הישראלית ולציונות הדתית.
מרכז הרב
טייסת קרב עם הרבה טייסים ורחפנים אבל גם עם הרבה גיחות קרקעיות. ככה זה כשנוגעים בלבה של המהפכה. מרכז הרב היא כור ההיתוך. שם הכול רותח ושורף. ככה זה כשנמצאים קרוב ביותר לאש של תורה ומסירות נפש, אש של אהבת ישראל ואכפתיות. כואב לי מאד וחבל שהאש הזו גם הבעירה מחלוקת, הביאה לפילוג, לפרישה ולפרישות.
תל אביב
עיר ללא הפסקה, עיר ללא חניה. שילוב של הניכור הניו-יורקי עם הסחבקיות של שכונת התקווה. היכל התרבות עם הפילהרמונית וכרם התימנים עם העוּד ודקלון.
אהבתי אותה יותר כשישבו בה אדמו"רים וחסידים בצד כופרים ויושבי בתי קפה. בינתיים אלו ברחו והסתגרו בבני ברק ואלו התחפרו והסתגרו בפאבים. כעת נותרה תל אביב עם למעלה מארבע מאות בתי כנסת ריקים ושוממים, והיא ממתינה לסיבוב הבא.
גבעת שמואל
הגעתי אליה לפני 24 שנים. מקום קטן, אינטימי, משפחתי. בקושי מניין. ב"ה היום יישוב גדול וחשוב. הייתי מעדיף את הפרדסים בין גבעת שמואל לפתח תקווה במקום את רבי הקומות, ואת הפשטות והצניעות על היאפיות והמוחצנות. אבל לא שואלים אותנו. הדחפורים חופרים, הבניינים צצים, הזוגות הצעירים מגיעים, והקבלנים חוגגים. כנראה שכך דרכו של עולם.
ניסו שחם
במלאת שנה לחורבן גוש קטיף, אם המראה שלו בבית לא נשברה מהקסאמים שנפלו עליה ועל הבתים שמסביב בשנה האחרונה, אז כדאי שיביט בה.
אינטרנט
כולנו ביחד וכל אחד לחוד. עולם וירטואלי מלא אשליות, חכמה, סכנות ואתגרים. אוהב את הנגישות למידע, לא אוהב את האנונימיות ואת ההסתתרות מאחורי התגובות. כך לא בונים שיח אמיתי והוגן.
nrg יהדות
במה חשובה בהתעצבות ובתנועה. וכמו בסניף שיש פעולות מעניינות ויש שאינן מעניינות, אבל העיקר שבאים לסניף ופוגשים את החבר'ה, מתעדכנים, מתעצבנים, מתווכחים, ונשארים עם היד על הדופק ועם האצבע על העכבר בכוננות לעבור לאתר הבא.
ירעם נתניהו thexfiles@013.net
נא להמתין לטעינת התגובות
