הפעם תושבי אלי-סיני התפנו מרצון
כמעט שנה גרו תושבי היישוב המפונה במאהל בצומת יד-מרדכי. היום הם עוזבים, עדיין ללא פתרון, אבל עם הרבה אופטימיות. ואפילו מרזל לא קלקל את החגיגה
והנה דוגמא שתמחיש עד כמה התארכה השהייה מעבר לתכנון הראשוני. השלט הממוקם סמוך לכביש, בו מנו הדיירים את מספר הימים מאז פינויים, לא הוחלף כבר ארבעה ימים ומצביע על המספר 329. הסיבה לעניין פשוטה: כאשר התושבים החליטו להציבו בצומת, הם לא שיערו שיאלצו להמתין זמן ממושך כל כך לפתרון הקהילתי ההולם. וכך נוצר מצב שכאשר חצו את קו 300 הימים, נוצר צורך להעתיק את הספרה 3 שייצגה את מניין העשרות למניין המאות, מה ששיבש במקצת את הספירה.
אבל אם תשאלו את התושבים, הם יודעים לשחזר בדיוק את המניין המקורי. הם זוכרים במדויק את יום הפינוי - ה-21 באוגוסט 2005 – עת צעדו בצעדה חרישית מהיישוב המפונה לכיוון צומת יד-מרדכי. "חשבנו שנעצור כאן למנוחה לכמה ימים, ונמשיך לכיוון יישוב הקבע שימצא לטובת הקהילה הכל-כך חזקה שלנו", סיפרה לי יו"ר ועד היישוב, שריתה מעוז, בפגישה הראשונה שלנו שנערכה פחות מחודשיים לאחר הפינוי. גם היא לא האמינה אז שתאלץ להמשיך לחיות עוד 9 חודשים חיי קומונה.
אבל כל זה היסטוריה. אם בתחילת הדרך התושבים שיוועו לעזרתם של נציגי מנהלת ההתנתקות וציפו לחיבוקו של הממסד, היום הם עוזבים את המקום בתחושה שיש מי שידאג להם. אמנם ההצעה לעבור כגוש אחד לקיבוץ פלמחים ירדה בינתיים מהפרק, בגלל שלא נמצא בקיבוץ הרוב הדרוש למהלך, אבל הם בטוחים שיהיה טוב. אופטימיים. בינתיים הם יעברו לדירות שכורות באזור אשקלון, בתקווה שבחודשים הקרובים תימצא הנוסחה שתאפשר להם לשוב לחיות יחד – בקהילה אחת. בדיוק כמו שהיה ב-20 השנים האחרונות. בדיוק כמו שהיה ב-11 החודשים שחלפו מאז הסתכלו בפעם האחרונה לאחור, וראו את השמש יורדת על מה שהיה פעם ביתם.
יום חמישי בערב. בעוד שעה קלה אמורה להתחיל מסיבת הסיום, שתיתן את האות לתחילת עבודות הפירוק של המאהל. אך גם התושבים לא מרגישים נוח עם המונח מסיבה. בכל זאת, קשה לחגוג כשבמהדורות החדשות לא מפסיקים לדווח על הרוגים ופצועים. הם מעדיפים את המונח טקס.
ושלא יהיה מקום לטעויות. לא מדובר בעסק פשוט. בפרק הזמן שבו שהו במתחם הם הקימו מתחם לתפארת. אוהלי לינה ענקיים הוקמו במקום, אוהל ענק הפך לסלון הקולקטיב בשעות הערב המאוחרות, קראוונים שהוצבו במקום הוסבו למטבח משותף, והכול בסיועם של מתנדבים רבים, בהם תושבי רמת הגולן ואפילו קיבוצניקים, שסביר להניח שקראו לפני כשנה לפינויים של הדיירים החדשים-ישנים מביתם ברצועה.
לאט-לאט מתמלא מגרש החנייה המאולתר שמאחורי המאהל בעוד ועוד אורחים. בינתיים
זר לא היה מאמין לחיבה הגדולה שרוחשים התושבים המפונים למי שנתפס אולי יותר מכל כאחראי ליישומה של ההתנתקות. בחודשים שחלפו מאז הפינוי התהדקו היחסים בין הדיירים לבשיא, שלטענת התושבים "עשה את הכל וניהל מלחמות עם גורמים שונים כדי לסגור את הסיפור שלנו ולמצוא פתרון הולם ומכובד לסוגיית אלי-סיני". היום הוא אחד מאורחי הכבוד. כשהוא כבר לא מחזיק בתפקיד הרשמי הוא מתפנה לשיחות חולין עם התושבים, ולעיתים נדמה שהוא אחד מהם. כך המצב גם בתפילה המשותפת שמתקיימת כמה דקות לפני תחילתו של הטקס.
אבל זאת לא התמונה היחידה שכאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. במרחק של כמה מטרים מבשיא עומד אותה עת לא אחר מפעיל הימים ברוך מרזל. בכל סיטואציה אחרת, המרחק בין השניים היה מצטמצם, והטונים היו מתלהטים. אבל הפעם מרזל מחליט שלא לקלקל את החגיגה. "אני פה אורח ולא באתי לריב", הוא מספר, אבל מיד מתעשת וחווה את דעתו על מי שנתפס בעיניו כמקבילו של אחד בשם חסן נסראללה. "בשבילי הוא מהבוגדים והמושחתים. הוא עשה הכל בשביל בצע כסף ומילים גדולות", הוא יורה בקצב. ובכלל, מרזל בטוח שהאופטימיות שאופפת את מארחיו לא תואמת את המצב בשטח. "יש פה מדינה שהפקירה את כל תושבי הצפון לפצצות, אז לחשוב שלא יפקירו את התושבים האלו זו נאיביות", הוא מפרשן.
אבל האורח, שזכה לפרצופים עקומים מצד חלק מהתושבים, יודע גם לפרגן. "היישוב הזה היה לאורך כל הדרך מיוחד מבחינת כושר העמידה שלו, הלכידות והמסרים שהוא שידר", הוא אומר. "היום אנחנו יודעים יותר מתמיד שהתושבים האלו היו הדרך היחידה למנוע ירי של רקטות לכיוון אשקלון". ויש לו גם עצה פרקטית: "יש רק דרך אחת לעצור את הטרור המשתולל – לישב מחדש את חורבות היישוב אלי-סיני".
מכיוון הבמה נשמעת הקריאה לתפוס מקומות כדי שניתן יהיה להתחיל בטקס. ראשונה תעלה לבמה יו"ר הוועד מעוז. כבר כמעט שנה שהיא מנהלת, יחד עם עוד כמה חברים נוספים, את המו"מ העיקש מול הרשויות השונות בניסיון למצוא נוסחה שתאפשר לדיירים לחזור לחיים השפויים שהיו להם עד לא מכבר. "יצאנו מאלי סיני בראש מורם ולא תיארנו לעצמנו שהדרך תהיה כל כך קשה ומפותלת", היא אומרת. "מאז הבטנו לעתיד וחיפשנו בית. כשבדרך פגשנו אנשים נפלאים מכל שדרת החברה הישראלית, שניסו לעזור בכל דרך אפשרית".
מעוז גם מסבירה לאורחים מדוע הוחלט לפרק את המאהל, למרות שהמטרה שלשמה הוקם טרם הושגה. "אנחנו היום זקופי קומה יותר מאי פעם ונחושים הרבה יותר להישאר ביחד", היא אומרת. "אבל בעת הזאת, בזמן שישראל עוברת תקופה קשה, ליבנו עם תושבי הצפון ויישובי עוטף עזה. מפה אנחנו שולחים תנחומים למשפחות ההרוגים ומבקשים לחזק את משפחות החטופים". כשאני שואל אותה ואת חבריה אם הם לא חושבים שכעת, לאחר שיפורק המאהל, ימשיכו המערכות לפעול ולא יורידו הילוך הם שוללים את האפשרות הזאת מכל וכל. "הממסד אוהב אותנו. המדינה קיבלה את העיקרון של פלמחים, ולכן אין שום סיבה שלא יימצא פתרון דומה עבורנו", אומרים כמה מהתושבים.
על החלק האומנותי של הערב אמון לא אחר מאריאל זילבר. בימים שלפני הפינוי התגורר זילבר ביישוב, ומאז הוא בן בית. "בינתיים אין שום פתרון עבורם, אבל הם אופטימיים", הוא מספר. "אני לא מבין למה תושבי פלמחים לא רצו לקלוט אותם. אני מאמין שמי שלא מכניס דם חדש סופו להיעלם. וזה מה שיקרה לחברה מפלמחים בסופו של דבר".
זילבר, שמזוהה יותר מכל אומן אחר עם המאבק שקדם להתנתקות, הסתובב בשבועות שלפני הפינוי בכמה מהיישובים. לבסוף הוא החליט להשתקע באלי-סיני. "הייתי בנוה-דקלים, כפר דרום ועוד כמה יישובים. אבל כשהגעתי אליהם הרגשתי שזה כמו שכונה שצריך לחזק. היום אני יודע שהם היו מספיק חזקים ומלוכדים", הוא אומר. מאז הוא מקפיד לשמור על קשר עם האורחים לשעבר, וכעת הוא זוכה לטלפונים מודאגים מדיירי המאהל, לאחר כל מטח של קטיושות באזור שקרוב ליישובו, מתת.
"הכי טבעי עבורי לבוא לפה ביום האחרון", הוא אומר. "עצוב לי קצת כי הם אומרים שאת הממשלה הם שכנעו, אבל השבר עדיין גדול מאוד ורבים לא יודעים מה יעלה בגורלם מחר בבוקר".
זמן קצר לפני שהשקופיות יוקרנו על המסך הענק, ולפני שגל צחוק גדול יירשם במקום עת תוקרן תמונתה של אחת התושבות, שמחזיקה שלט גדול עליו נכתב "נמאס לי להתנזר מסקס. תוציאו אותי מהמאהל", עולה לבמה ראש המנהלת החדשה, צביה שמעון. לא מדובר באישה של מילי גדולות, אבל אם לשפוט על פי הדברים שאומרים עליה התושבים, בהחלט מדובר באישה של מעשים.
"היא כזאת שיודעת להניע את המערכת ומילה שלה היא מילה", אומר אחד הדיירים. ואכן שמעו מבהירה כי אין בכוונתה להאריך במילים. "אני בדרכי דוגלת קודם כל בעשייה ואחר כך בדיבורים", היא פותחת. "אתם קהילה מדהימה, שמרתם על הביחד ומגיע לכם הכי טוב שיש. המאהל אמנם מתפרק, אבל הקבוצה לא מתפרקת ונעשה הכל כדי שהקבוצה תישאר ביחד".
רגע לפני שהחברים יפנו את הרחבה, ויכינו את האוהלים ללילה אחרון של שינה, עולה לבמה דניאל פימה, נער בן 18, שהספיק להתגורר ביישוב רק במשך כמה שנים. "עברנו תקופה מיוחדת, רצופה עליות ומורדות, ציפיות ואכזבות, אבל מלאה בתעצומות נפש", הוא אומר. "אין עשיר ממני בעולם כי רכשתי לי חברים לחיים. אני אוהב אתכם ואין לי יותר מה להגיד", הוא מוסיף ויורד מהבמה לקול תשואת החברים.
22:30. האורחים מתחילים להתפזר. הדיירים כבר עסוקים במחשבות על השבועות והימים הבאים. בבוקר יתחילו לפרק את התשתיות, וביום ראשון צפויה להסתיים המלאכה. הפעם, הם מקווים, מדובר בתחנה האחרונה. אם להסתמך על איגרתו של השר חיים רמון, שהוקראה במהלך הטקס וזכתה למחיאות כפיים סוערות, יכול להיות שיש סיבה לחיוך הגדול שמרוח על פניהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
