נשים חכמניות
בנות צלפחד לא היו הנשים החכמות הראשונות במקרא, הן היו הראשונות שנקטו יוזמה וקבלו על אי צדק
הרמב"ם, בפרקי הסיום של ה"מורה נבוכים", תאר את המדרגה העליונה שאליה יכול להגיע אדם, והיא מדרגת הדבקות בקב"ה. אי אפשר להגיע למדרגה הזו בדרך אקראי, היא מחייבת לימוד ובנין אישיות לאורך כל החיים, החלשת "כוחות הגוף", עד אשר "תכבה אש התאוות", חיזוק השכל ו"ריבוי אורו" עד שיגיע ל"שלמות המושכלות המביאות לחשקו יתברך".
שיאו של תהליך ההתפתחות והעליה הזה הוא בחתימת החיים, "שכשיבוא האיש השלם בימים ויקרב למות, תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה, ותרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג, עד שתפרד הנפש מן הגוף". (מו"נ ג' נ"א). את ההשגה הזאת ביטאו חז"ל במושג "מיתת נשיקה". שלשה אישים הגיעו, לדברי הרמב"ם למעלת מיתת נשיקה: משה, אהרן ומרים. גם בדברי חז"ל וגם בדברי הרמב"ם לא נמצא אף רמיזה לכך שיש איזו הפתעה או חריגה מן הסדר הנורמלי, בכך שבחבורה העליונה הזאת מופיעה האחות יחד עם שני האחים.
בנות צלפחד הן דוגמה לחריגה מן הסדר הרגיל בתורה. הן פונות אל משה רבנו ומוחות על אי-הצדק שהתגלה בסדר חלוקת הנחלות, משה מקבל את טענתן, מפנה אותה לקב"ה, והקב"ה מאשר את דבריהן ומציע "תיקון" לחוק ירושת הארץ.
יש לשים לב לכך שהחידוש בפרשת בנות צלפחד אינו בעצם העובדה שהן היו 'חכמניות', 'דרשניות' ו'צדקניות', כדברי חז"ל. החידוש היה בכך שהן נאלצו ליטול יוזמה ולפעול בזירה שבה לא היה לנשים תפקיד ומעמד - בתחום הירושות והנחלות. ובכך שהן גרמו לכך שייעשה כביכול תיקון בצו ה-אלהי, והקב"ה "ינסח מחדש" את הלכות הנחלות.
ירושת הארץ וחלוקתה נעשתה לפי שבטים ובתי אב, הבנים יורשים את הנחלה המשפחתית ואילו הבנות נישאות ועוברות לגור ולפעול בנחלת הבעל ומשפחתו. טענתן של בנות צלפחד לא היתה כנגד הסדרים הללו, שתאמו יפה את אופיה של ההנהגה הכלכלית בחברה החקלאית שבה חיו, אלא כנגד לאקונה, חסר, שנמצא בחוק הכללי במקרה מסוים: כאשר לאב היו בנות בלבד, עלולה היתה המשפחה והשבט לאבד את הנחלה. משה רבנו הכיר בצדקת הטענה, "ויקרב את משפטן לפני ה'". ואף הקב"ה הודה לדבריהן באמרו "כן בנות צלפחד דוברות", ובהצעת פתרון שהוא מעין "תיקון", סעיף משנה לחוק הכללי שאין בו פתרון למקרה המיוחד.
ביקורת בונה
חז"ל משתמשים בדוגמה הזאת כדי לחנך למידה הטובה של "מודה על האמת" ומשבחים את תכונת היושרה הזאת תוך שהם נוטלים דוגמה ממשה ומהקב"ה בעצמו, ש"הודו על האמת"! (אדר"נ א לז).
מן הראוי להעיר, שמאמרי חז"ל מפורסמים בהם יש ביטויי ביקורת על הנשים אינם משקפים גישה עקרונית אחרת. המנהג הרווח בעולם הפולמוס הוא ליטול את הביטויים הללו כדי לנגח, כאשר הם מוצאים מהקשרם, בשני אופנים. לעתים, מובא רק משפט אחד מתוך סדרה של משפטים שנאמרו באותו ענין, ובהבלטתו בנפרד מן התמונה הכללית הוא נראה חד-צדדי, מזלזל ופוגע. ולעתים, ההקשר האגדי והפולמוסי שבתוכו מופיע המאמר הוא שמשווה לו את האופי האנטי-נשי.
ככלל, צריך לדעת שאפשר לשלוף מן התלמוד ביטויים קשים וחריפים
בכל ענין שהוא, לרבות ביקורת על עם ישראל, על חכמים ותלמידיהם, על משה רבנו ואפילו על הקב"ה בכבודו ובעצמו. מבלי מיומנות מספקת בלימוד מקורות חז"ל והבנת הסוגות הספרותיות השונות שבהן הם משתמשים, ומבלי ראיית המקורות הנשלפים בתוך הקשרם - ניתן בנקל להגיע למסקנות הפוכות מן המפורש בתורה, גם בנושא הנדון כאן. ויש להזהר מכך.
אחת המסקנות העולות מפרשת בנות צלפחד היא שחכמי הדור צריכים להקשיב בזהירות לביקורת המושמעת על ידי נשים חכמניות כנגד עוולות ותקלות המופיעות לעתים בסדרי ההלכה המקובלים. כשם שמשה רבנו לא סתם את פיותיהן של בנות צלפחד, הודה על האמת וקיבל את אישורו של הקב"ה לפתרון הבעיה שהעלו הבנות, כך ראוי שייעשה גם בזמננו.
נא להמתין לטעינת התגובות
