עיתונאים ללא גבולות
התנהגותם של העיתונאים שהמשיכו לסקר באיתמר, כאשר במקביל נמנעה כניסתו של צוות חדשות ערוץ 2 בשל נוכחותו של מפיק ערבי, מוכיחה כי סולדיריות בין עיתונאים היא מצרך הולך ונעלם
כתוצאה מכך, נותרו אבן וצוות הניידת מחוץ לישוב- והעבירו את כל הדיווחים מהאזור הסמוך. קולגות שנכחו במקום מספרים כי אבן התחנן והתרוצץ, ואף הרים טלפונים לרבנים ולקובעי דעה בניסיון לבטל את רוע הגזרה. השתלשלות האירועים במקרה זה מעלה שאלות נוקבות כלפי אבן וחבריו מכלי התקשורת האחרים, שהמשיכו לשדר למרות התייחסותם הגזענית של תושבי איתמר לצוות של חדשות 2.
האם לא היה ראוי כי אבן ואיברהים וחבריהם למקצוע יביעו מחאה, ישארו מחוץ לישוב ואולי אף יפסיקו את סיקור האירועים באיתמר? בחירה באחת מאפשרויות אלה היתה מראה על סולידריות של חברים למקצוע, ועל כבוד לערכים בסיסיים שעליהם מתבססת עיתונות חופשית וחסרת פניות. במקרה הזה, נראה כי השניים וחבריהם העדיפו את המירוץ אחרי הסיפור הבא, על פני הערכים שהוזכרו.
דוגמה להתייחסות אחרת ניתנה ערב בפברואר 2003, ערב המלחמה בעיראק. שר החוץ העיראקי , טארק עזיז, הגיע לביקור באיטליה עם מסר פציפיסטי ומרוכך שעורר עניין רב בתקשורת הבין לאומית. היתה זו מסיבת העיתונאים הראשונה של נציג עירקי ערב המלחמה, והגיעו אליה נציגים מרוב כלי התקשורת העולמיים החשובים. העיתונאי החמישי שקיבל את הרשות לשאול שאלה היה כתב "מעריב" ברומא, מנחם גנץ. גנץ נעמד, הציג עצמו ככתב ישראלי, ופנה לעזיז בשאלה. בתום השאלה, השיב לו עזיז כי הוא אינו מתכוון להתייחס לשאלותיו של כתב מישראל.
בתגובה, הביעו מאות העיתונאים שנכחו במקום את מחאתם- באמצעות שריקות בוז קולניות. נשיא אגודת העיתונאים הזרים פנה לעזיז, וביקש ממנו לענות על שאלתו של גנץ. עזיז סירב. כאות מחאה, עזבו עשרות עיתונאים את המקום. רשת פוקס האמריקאית הודיעה לצופיה כי היא
גנץ התייחס השבוע לאירוע באיתמר ואמר כי: "אני חושב כי במקרה כזה ישנה תחרות קשה, ובכל רגע נתון יכולים לקרות דברים שישפיעו על הדיווח. קשה מאוד לעצור את מכונת התקשורת המשומנת מלהמשיך ולהסתער על סיפור כזה. ואולם, יש מקום לביקורת ולחשבון נפש ולדיון, האם זה קולגיאלי ומקצועי להתנהג בצורה שכזו. לא ניתן היה לדעתי לעצור את הכניסה לאיתמר רק בגלל שכתב או עיתונאי נפגע, ויחד עם זאת מדובר במקרה חמור שיש לתת עליו את הדעת כדאי לעצור ולבדוק, וכדאי לקבוע כללים מקצועיים וקוליגיאליים. לא יעלה על הדעת שעיתונאי לא יבצע את המוטל עליו בשל השתייכות ללאום, גזע או מין מסוים".
מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, שלום קיטל, מסביר את ההחלטה על המשך השידורים- גם בערוץ 2 - של ההתרחשויות באיתמר:"אסור לתת פרס לגזענות ולכל ניסיון למנוע מאיתנו את הסיקור העיתונאי. אני חושב שהימנעות שלנו מסיקור, בשל סירובם של התושבים להכניס את הצוות לתוך הישוב, היתה נותנת פרס לאנשי איתמר. זאת, כיון שמחר כל מי שינסה למנוע מאיתנו להיכנס ידע שאנחנו מסתלקים ומקרים כאלה יהפכו לטקטיקה. הסיקור בעיני איננו פרס למסוקרים אלא מחויבות שלנו כלפי הצופים. אני חושב שהפעולה של תושבי איתמר היא מוקצה מחמת מיאוס, והגזענות אסור לה למנוע את עצם הסיקור. באשר להתנהגות הקולגות, אני משאיר זאת לשיפוטם של הקוראים".
לדברי קיטל, התחושה במערכת נוכח האירוע היתה איומה, למרות שההחלטה להמשיך את השידור היתה מוצדקת. לדבריו, "ראאד אברהים הוא עובד יקר וחשוב לחברה, ואנחנו נמשיך לשלוח אותו לכל מקום ולא נכנע. לכן גם לא נמנענו מהסיקור".
אריה אבנרי, חבר נשיאות אגודת העיתונאים ויו"ר איגוד העיתונאים לשעבר, טוען כי מקרה כזה לא היה קורה בתקופה בה כיהן כיו"ר האיגוד:"לצערי הרב, נוצר מצב בלתי נסבל שבו כל עיתונאי לגורלו. בעבר היתה קולגיאליות מקצועית. עיתונאים פירגנו זה לזה כולל כלי תקשורת מתחרים, ולא היו מוכנים לצאת למצב בו עמית למקצוע הוחרם או נודה מכל סיבה שהיא.
אבנרי טוען כי במרוצת השנים חלה שחיקה בערכיהם של העיתונאים ובמחויבות שלהם איש לרעהו:"היום כל עיתונאי חיים לדאוג לעצמו. זו הסיבה שאין יותר התחברויות ובשם התחרות כל האמצעים כשרים, כולל החרמת חבר. בזמני כיו"ר אגודת העיתונאים דבר כזה לא היה קורה. בזמנו היו תאי כתבים פעילים, ובמידה וכתב או איש מצוותו היה מוחרם מלהיכנס למקום כלשהוא בשל מוצאו היינו פונים לגוף המסוקר ומודיעים לו חד משמעית שזה או כולם יחד או אף אחד.
אבנרי מבקר את התנהלותם של העיתונאים במקרה זה ואומר כי הוא היה מצפה שהעיתונאים יקומו וילכו מהמקום:"מה שהיה שם מסמל מצב בלתי נסבל ממש שתיקת הכבשים, או נכון יותר לומר שתיקת העיתונאים. היום ישנם הרבה פחות עיתונאים לוחמים והרבה יותר עיתונאים חולמים".
נא להמתין לטעינת התגובות
