מלחמת אזרחים בכאילו
מדי שנה משחזרים 2,000 איש את קרב גטיסברג ממלחמת האזרחים בארה"ב. כתבת nrg הצטרפה בניסיון להבין את ההתלהבות משחזור ההיסטוריה
ובכל זאת, יש לאמריקנים דבר אחד מיוחד שאין לנו: שחזורי קרבות. ובעצם 'שחזור קרב' הוא מושג המפחית מן המשמעות האמיתית של אירועים אלה. מדובר למעשה בעריכתו של הקרב מחדש - עם חיילים במדים, תותחים, סוסים וגם פצועים בשטח, תאג"ד בעורף, מפסידים ומנצחים והרבה "הרוגים".
בארה"ב ישנם רבים המתייחסים ברצינות ובאהבה עמוקה להיסטוריה של מלחמת האזרחים. במקומות רבים ברחבי וירג'יניה, מרילנד ופנסילבניה, שבהם נערכו הקרבות המקוריים, נערכים מדי שנה אירועי "היסטוריה חיה". אלפי אנשים מתחפשים לדמויות מתקופת מלחמת האזרחים ומתייצבים, מדי שנה ושנה, לשחזר את האירועים.
אחד הקרבות המרכזיים היה קרב גטיסברג, שבמדינת פנסילבניה. בין ה-1 ל-4 ביולי 1863 הכריעו כוחות צבא מדינות האיחוד (הצפון), בפיקודו של גנרל ג'ורג' מיד, את כוחות הקונפדרציה (הדרום) בפיקודו של רוברט לי. בקרב, שבו נהרגו יותר מ-50 אלף חיילים ו-32,500 נותרו פצועים, הובסו כוחות הדרום, במה שנחשב עד היום בין ההיסטוריונים לנקודת המפנה של מלחמת האזרחים.
ביולי שעבר החלטתי לבדוק בעצמי מה העניין. בנסיעה לזירת הקרב, שעה וחצי צפונית לוושינגטון, לא האמנתי שאני הולכת להיכנס לשדה קרב אמיתי. אבל אנשי ההיסטוריה החיה, קנאים לאמת ההיסטורית של המלחמה שלהם, מוכרחים
לחזית המלחמה התגנבתי דרך העורף. צבא מדינות האיחוד מסודר ומאורגן, במקום מוקמים מטבח צבאי ענק ואוהל כנסייה, ואפשר למצוא רופא חטיבתי וגם נערות יפות משנות ה-80 של המאה ה -19, הרוקמות בידיהן הענוגות ממחטות עדינות לחיילים קרביים. באוהל המרפאה מדגימים החלפת תחבושות עתיקות ספוגות בדם קרוש ומסבירים איך מטפלים בפציעות שדה הקרב של אז. כזו כמות של חיילים ורובים לא יצא לי לראות מאז הביקור הקודם בישראל.
נעצרתי לשוחח עם מי שהיה מפקד כוחות הצפון, הגנרל ג'ורג' מיד, אשר מביס בקרב, שנה אחר שנה את מפקד כוחות הדרום, גנרל רוברט לי. מיד, שמאחוריו מתחבא אדם בשם ד"ר דיוויד ולאסקה, עובד בחייו (האמיתיים) בתור פרופ' להיסטוריה באוניברסיטת קאצ'טאון, פנסילבניה. הוא משתתף בשחזורים מזה 30 שנה. הוא התחיל בשנת 1974 בתור פרייבט (טוראי) בצבא מדינות האיחוד ועם השנים התקדם בסולם הדרגות עד לדרגה הבכירה ביותר של מפקד כוחות האיחוד. בשנה הבאה הוא יורד שוב בדרגה ויתחיל לשחזר הכל מהתחלה, שוב בתור חייל מן השורה.
ולאסקה סיפר על ההנאה שבפגישת החברים מדי שנה בשחזור, על החשיבות של הדיוק בפרטים, והוסיף כי "זה כיף לישון כל שנה באוהלים". על השאלה אם אי פעם העלה על דעתו להשתתף בשחזור בתור חייל דרומי כדי לראות מה עובר עליהם תוך כדי הקרב, השיב ולאסקה כי עשה זאת רק פעם אחת וזאת בשל דלדול כוחותיהם. באופן עקרוני, הוא מעדיף את הצפון.
ברקע רעמו התותחים. הלכתי בשיפולי שדה הקרב, מתחמקת מכדורים תועים ונתקלתי בחייל בודד. לא ידעתי את שמו, אבל הוא סיפר כי כבר חמש שנים הוא משרת בגדוד של כוחות הצפון. חיילי הדרום הרגו את סוסו והוא נפצע ברגלו, הוא מחפש את חבריו. המלחמה סוחפת את המשחזרים וללא כל ספק הם מאבדים מהר מאוד את הגבול בין תפקידם לבין החיים האמיתיים.
ממשיכים דרומה. הבחורים שם פחות מאורגנים. האוהלים קצת עלובים וחלק מהקצינים פשוט יושבים מחוץ לאוהל ובקבוקי אלכוהול סביבם. הם מסבירים שגם אז, בשנת 1863, היו הפוגות בלחימה. לא פלא שהם מפסידים.
השחזורים מתקיימים מדי שנה, בין אם מגיע קהל ובין אם לאו. לא מדובר בבידור להמונים. מדובר בהתרחשות שחייבת לקרות מדי שנה והיא כל כולה מטעם המשחזרים ועבור עצמם, הקהל לא רלבנטי. רציתי לברר מה מושך 2,000 איש בחום יולי להתייצב בשדה הקרב בפנסילבניה, ללבוש מדי צמר, להיצמד לסוס או לחבר מסריח בתוך אוהל סיירים ולחזור ולעשות כך מדי שנה.
טוני הורוביץ, עיתונאי וסופר, חקר את התופעה ובספרו "חיילי קונפדרציה בעליית הגג" אפשר למצוא מעט תשובות. לטענתו של הורוביץ, הסיבה העיקרית להשתתפות ההמונית באירועים אלה היא אהבת ההיסטוריה והאמונה בצורך בשימורה. "חלקם פשוט אוהבים להתחפש, רובם לא מעוניינים לשוחח על האידיאולוגיה שמאחורי", כותב הורוביץ. "מה שהם תמיד אומרים זה שהם עושים זאת על מנת לשמר את החוויה של החייל הפשוט".
עבור צופה מן הצד כמוני, נראה שהגברים האמריקנים פשוט זקוקים לחודש מילואים בשנה, כדי לשחרר קיטור, לחוות אחווה גברית. אין כמו לבישת מדים, יציאה לקרב, שינה באוהלים בשטח עבור האדם.
בשחזור ההיסטוריה, נשמטים פרטים מעניינים. מבין כל המשתתפים בשחזור - צפון או דרום - אין ולו אפרו-אמריקני אחד. כיצד זה ייתכן? הרי הם השתתפו במלחמה, בתור חיילים בכוחות הצפון ובתור עבדים המכינים אוכל וסוחבים ציוד בכוחות צבא הדרום. מדוע אין הם נוטלים חלק בפרויקט ההיסטורי היפה של השחזור? ד"ר ואלסקה וחבריו מספקים הסבר חלקי: הנושא אולי טעון מדי עבורם, אולי לא עבר עוד מספיק זמן כדי שירגישו רצון ליטול חלק פעיל בשחזור.
אבל השחורים דווקא כן משחזרים. הם מקיימים במקומות שונים ברחבי ארה"ב שחזורים משלהם. הלינץ' שנעשה לשני זוגות שחורים, במונרו שבג'ורג'יה ב-25 ביולי 1946, שוחזר לראשונה בשנה שעברה כאות מחאה לכך שעד עצם היום הזה לא הוגשו באותו מקרה מזעזע שום כתבי אישום. נסיעתה המפורסמת של רוזה פארקס ומעצרה על סירוב לקום עבור לבנים במונטגומרי שבאלבמה גם משוחזרים מדי שנה.
וכך ניתן לסכם את אירועי יום העצמאות בגטיסברג. השחזור יפה לבחורינו. הוא מיטיב עם ההיסטוריה, ולמעט פצעים מדממים שפתוחים בארה"ב עד היום (כגון הדרת רגליהם של השחורים) הוא מועיל לשימור ההיסטוריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
