גילוי לא נאות
איך באמת מתנהל עולם התקשורת הערבי, המואשם לעתים קרובות בדיכוי חירויות? מאמר שפרסמה עיתונאית מצרייה שפוטרה לאחרונה מא-שרק אל-אווסט, חושף את האמת שמאחורי הכתבות
מונא טחאווי, בעלת טור ביומון היוצא לאור בלונדון, פוטרה באחרונה לאחר שנתיים של עבודה כפובליציסטית בעיתון. בשנה האחרונה במיוחד הרבתה לעסוק בכתיבתה באי הסדרים ובאלימות במערכת הבחירות לפרלמנט במצרים, שנערכה בשלהי 2005. בחודשים האחרונים החלה להבחין לפתע כי הטורים שלה מתפרסמים בקושי. "בלי אזהרה או הודעה, הרשימות שלי הלכו ואיבדו את דרכן לדפוס, ואז הפסיקו להופיע לגמרי", היא מספרת. "הוטל עליי איסור".
בעקבות פיטוריה יצאה טחאווי למסע ציבורי לחשיפת אופן התנהלותה של העיתונות הערבית, כשזה נוגע לחציית קווים אדומים. את טענותיה שטחה מעל דפי ההראלד טריביון. ספק אם עיתון ערבי היה מעניק לה במה.
מונא טחאווי, בת לאב רופא, בילתה רוב שנותיה מחוץ למולדתה. היא גדלה בערב הסעודית ובלונדון, ושנה אחת אף גרה בירושלים. זאת בעת שעבדה ככתבת חדשות בסוכנות רויטרס. לאחר 11 בספטמבר עקרה לניו יורק והחלה להתמחות בכתיבה פובליציסטית. רשימותיה הביקורתיות פורסמו בעיתון מינואר 2004, וזכו להתעניינות רבה בחוגים ליברליים במערב ובמדינות ערביות. לדבריה, מאז שהחלה לכתוב על המאבק לחירויות במצרים, השתבש הכול.
טחאווי מספרת כי בעת ביקורה במצרים לפני כחצי שנה, היא הוזמנה לשיחה עם קציני ביטחון. "המטרה היתה להזהיר אותי,'אנו עוקבים אחרייך'". לדבריה, בחודשים שלאחר מכן המשטר המצרי "פעל בברוטליות כלפי פעילים דמוקרטיים ועיתונאים, היכה וכלא גברים רבים ונשים שכתבתי עליהם. כמה מהעצורים האשימו את אנשי הביטחון כי עינו אותם בכלא".
העיתונאית המצרייה איננה חוסכת ביקורת ממעסיקיה לשעבר בא-שרק אל-אווסט. העיתון, שבבעלות אחיינו של מלך ערב הסעודית, הנסיך סלמאן בן עבד אל-עזיז, נחשב לפופולרי ביותר מבין היומונים בעולם הערבי. מדובר ביומון עשיר במידע מעניין, הזוכה להערכת קוראים ומופץ ב-30 מדינות ברחבי העולם. עורכו טארק חמיד מעיד כי כתביו מקבלים בוקר וערב איומים ברצח וטענות על היותם כופרים. ממשלות נוהגות לאסור את הפצתו בתחומן, כדי למנוע חשיפתו של מידע עליהן בפני אזרחיהן. בעיראק של סדאם הוחרם העיתון במשך 13 שנה.
המפתיע הוא כי א-שרק אל-אווסט (בערבית - המזרח התיכון)
באחד המאמרים שכתבה היא מטיחה ביקורת קשה במשטר המצרי, על כך שאנשי ביטחון היכו מפגינים והטרידו מינית מפגינות. מאמר זה פורסם בגרסה האנגלית, אבל נשלף מזו הערבית.
טחאווי מספרת כי עיתונאי בכיר, שכיהן בעבר בתפקיד עורך עיתון במצרים, סיפר לה שקרא על פיטוריו בעיתון אחר. עמית נוסף התוודה בפניה כי עורכו סיפר לו שמישהו בצמרת המצרית התקשר למו"ל, נסיך סעודי, וזה הורה לפטרו.
עדותה החמורה מטילה צל כבד על התנהלותם של המשטרים הערביים מול כלי הדמוקרטיה הראשונים במעלה. משטרים אלה מואשמים ממילא בדיכוי חירויות. הדבר האחרון שהם זקוקים לו הוא עיתונאית מחוצפת, שתחשוף אותם במערומיהם. טחאווי מציינת כי עיתונים בודדים בעולם הערבי הם עצמאים.
"הרוב הם ממשלתיים או נשלטים בידי הממשלה, או מנוהלים בידי אישים מקורבים לשלטון", כמו א-שרק אל-אווסט. לעיתון זה, לדבריה, יש קווים אדומים משלו: אסור לכתוב רעה על ערב הסעודית ועל בעלות בריתה במפרץ, למעט קטאר. "בהיררכיה כזו של קווים אדומים, המשטר המצרי יכול בקלות לדרוש מא-שרק אל-אווסט להשתיק ביקורת", היא טוענת.
בתגובה חריפה שפרסם עורכו של היומון טארק אל-חמיד, הוא מכנה את דבריה של טחאווי "שקר מוחלט", וטוען שהם כוללים כזבים והטעיות. חמיד, עיתונאי סעודי, מספר כי הוא ועורכיו לא קיבלו מעולם פניות מהממשלה המצרית, באופן ישיר או עקיף. הוא מזכיר שורה של כותבים שפרסמו בשנים האחרונות בעיתונו מאמרים המטיחים ביקורת במצרים. לדבריו, פעם אחת בלבד פורסם מאמר של טחאווי בגרסה האנגלית של האתר, ולא בערבית-עקב תקלה. "איננו טוענים שאנו מביאים את האמת במלואה או מחזיקים בה באופן מלא", כתב חמיד, "אבל כמו שאמר בן בראדלי, עורכו לשעבר של הוושינגטון פוסט, אנו מנסים להגיע לאמת קרוב ככל האפשר".
העיתונאי הערבי הבכיר משיב גם לטענתה על קטאר, כמדינה שלא נהוג להלל בעיתון. הוא מזכיר לה כי היא עצמה כתבה מאמר ששיבח את תחנת אל ג'זירה אשר בבעלות האמיר של קטאר, ואת פעילותה החברתית של רעייתו, השייחה מוזה. הוא מתלונן, ובצדק, כיצד לא ביקש ממנו ההראלד טריביון תגובה לפני פרסום מאמרה של טחאווי. עם זאת, הוא מתעלם מהשאלה, מדוע בסופו של דבר היא פוטרה.
"זו מחמאה גדולה", כותבת טחאווי, "לדעת שמשטרים ערביים ועיתונים חושבים שאנו מעצבנים מספיק כדי לאסור את כתיבתנו. אבל גם עצוב לראות את שומרי הסף הרבים העומדים בינינו לבין חברינו הערבים".
נא להמתין לטעינת התגובות
