חינוך מבית אבא
אייל גפן מברך את דנה אולמרט, שעומדת על דעתה, למרות שאביה רה"מ, ותוקף את כל המלעיזים
באופן טבעי, או לא טבעי, מתוך אין סוף פחדים שאספתי במהלך השנים אני רוצה בתוך תוכי שהיא תחשוב ותתנהל כמוני. זה מין אינסטינקט שבכלל לא חושב אם הוא מוצדק או לא. ולמרות המלחמה העקובה הזאת, יש בעצמאות שלה משהו שמגביה אותי עד השמים.
אני מתמוגג מאושר בתוך הוויכוחים שמתנהלים לא פעם, היא בשלה ואני בשלי, היא האדם היחידי שאני מקשיב לו הכי נקי, שאני הכי מאמין לו בעולם. ואם היא חושבת אחרת או מתנהגת לא כמו שאני חושב, אני לא רץ ברחובות והופך את זה למפלה חינוכית. ואם היא מנהלת את דרכיה לא כמו שאני מנהל, אני בפרוש לא מחשיב את זה ככשלון.
אני חושב שהייתי מאוד מצטער ומאוד לא שמח אילו היא היתה ניצבת בדום מתוח על כל הלכה או הפעלה שהייתי מתעקש לכפות עליה. אין לי מושג על איזה מדף בארון הספרים שלי להניח את התחושה הזאת, אבל אני כמעט בטוח שאיפה שאני לא אניח אותה, שם היא תישאר לנצח כמו מגן חשוב שקבלתי והוא יקר לי בכל רגע.
יכול להיות שההקבלה שבעוד רגע אני אעשה תשמע יהירה ומתנשאת, יכול להיות שמה שאני מנסה להגיד יתפרש כאקט מתלקק ואולי כמקור של חולשה. הבת של אהוד אולמרט גדלה על פי תפיסתי בבית הכי בריא שאפשר. בבית הכי פתוח ומקשיב, בבית שקודם וראשון מקשיבים ומפנימים, בבית שאף אחד לא יותר חשוב מהשני, בבית שהיכולת לחשוב ולגבש דעה הוא מקור האחדות.
למה הבת "של" חייבת ללכת או לחשוב כמו אביה רק מפני שהוא ראש ממשלה? למה כאשר זה לא קורה זה הופך בין רגע לכשלון קולוסאלי? למה אי אפשר להבין שכל אחד במקומו, בגילו, ומהמקום שהוא בוחן ומתבונן, יכול לגבש ולהתגבש. למה כשזה לא קורה, כולם מתנפלים, שורטים ומקלסים.
באזורים לא מפותחים, ולא משנה באיזה צד של הכדור, אתה מקבל את ספר החינוך שכתבו הוריך והורי הוריהם, ואתה מחוייב להתנהל על פיו בסדר מופתי שורה אחרי שורה. אתה שרוי כל הזמן בפחד אובססיבי לאכזב, להפוך לכבשה שחורה. אתה חייב בכל רגע להצטיין, כל העשייה לא נוגעת לך ובך, הכל נעשה מתוקף פקודות סדורות. הסידור, התפילה והמנהג בכל הדרם הם
הכבוד שכל כך הדוקים בשבילו, וכל כך נהרגים בשבילו, הוא משחק עם חוקים נוקשים. לא פעם אתה מוצא אותם ריקים מרגש ומשכל. כיבוד אב ואם הם מרכיב עצום וחשוב, אבל הוא לא חייב לעבוד על פי חוקים עתיקים שנכתבו או נמחקו לפני מאות שנים. יש אפשרות להיות קרוב ואהוב ומכבד מכוח ההקשבה, מכוח הדיבורים כאן ועכשיו.
הבת שלי אמרה לי פעם, "אבא, הכבוד שאני רוכשת לך זורם לי בדם. בכל פעם שאני באה בדברי ביקורת או מנסה להגיד את דעתי, אין לזה שום קשר לכבוד. יש לזה קשר ישיר למה שאני חושבת, לאיך שאני מתנהלת בתוך העולם הפנימי שלי ומתוך עולם התוכן שנערם בתוכי. עם השנים אני מפתחת תובנות ואני רוצה להרגיש הכי נוח בעולם להגיד את זה מבלי לחשוש בכל רגע שזה פוגע או לא פוגע בכבוד שאני רוכשת לך".
מה שבעצם היא אומרת זה, "תניח לכל מגנוני ההגנה שאתה כל כך מקפיד לתחזק, ותקשיב לנעימת הלב העמוקה שלי. מאותו מקום שאתה מקשיב לי תקשיב עכשיו לעצמך".
הבת של אהוד אולמרט הפגינה בשם הדברים הטובים שהיא חושבת ומוצאת לנכון, ולאף אחד אין זכות לגזול ממנה את האפשרות הזאת. זה קומם לא מעט אנשים ותוך רגע התחילה התנפלות של כל מני מתנפלים סדרתיים.
היה משהו נחות ומגוחך בניגוח שעשו כל מני חברי כנסת טהורים, שבמקרה יושבים באופוזיציה ובמקרה הם נשארו עם 12 מנדטים. פתאום החינוך מבית אבא מאוד עקרוני וחשוב להם, פתאום הכל הפך לכישלון חינוכי.
אף אחד מהם לא טרח להסתכל לתוך ביתו, אף אחד מהם לא זוכר או לא הזכיר למשל שהבן האובד של משה ארנס הוא פעיל מצפן מאוד הדוק, שיושב בארה"ב ולא מתאמץ לפאר את ארץ ישראל. משה ארנס בליכוד, ואנשי ליכוד לא תוקפים אנשי ליכוד. יש הזדמנות לשפד, אז משפדים. ואחרי זה, אם יבוא מבול, אז שיבוא.
הלו, אנחנו בימים מוארים, די עם החושך הזה. אנחנו ההורים מסתכלים מגובה אחד והילדים שלנו מגובה אחר. אנחנו ריצפנו להם ריצפה עקובה מדם, אז עכשיו אין לנו זכות לבוא אליהם בטענות.
הילדים שלנו עמוסים בתובנות ואי אפשר שכל פעם שהם אומרים משהו שלא נראה לנו נגיד שהם לא מכבדים אותנו.
מוגש כחומר למחשבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
