זו תורה וזה שכרה (של הבייביסיטר)

נדידת העמים בין בתי הכנסת בירושלים בערב שבועות היא היהדות החמה, המאפשרת, בעיניי משה טור פז, אבל מה עושים עם הצאצאים ב- 2 לפנות בוקר?

משה טור-פז | 31/5/2006 17:12

לא היו ימים יפים לתורה מערב שבועות בירושלים, עת בני העיר יוצאים בחולצותיהם הלבנות ובנות העיר יוצאות בבגדים מקושטים, וכולם אצים רצים לבתי הכנסת המקומיים לשמוע את השיעורים מפי מיטב הרבנים והפרופסורים, המרצים והמנחים. מבית מורשה ועד אהל נחמה, מבית כנסת הרמב"ן ועד קהילת ידידיה. כל בית ועד ובית מדרש, כל מוסד פלורליסטי ובית כנסת שכונתי, אשכנזי ומזרחי, מסורתי או דתי, מקיימים לימוד ותפילה, עם ארוחות ביניים והפסקות קפה, והחדרים ואולמות התפילה מלאים עד אפס מקום.

לפנות בוקר ניתן לצפות כיצד המהדרים והנמרצים שבבני ירושלים יוצאים אל עבר הכותל המערבי. שורות שורות הם פוסעים בדרך חברון וברחוב המלך דוד. מכיכר צרפת יורדים חניכי בני עקיבא ותנועות נוער אחרות ברחוב אגרון, חוצים את שכונת ממילא המתחדשת ונכנסים לעיר העתיקה משער יפו. שירת החניכים משתלבת בשיחות המבוגרים ויחדיו יורדים בניגון ובנעימה חרישית אל רחבת הכותל ההולכת ומתמלאת בהמון אדם לקראת תפילת הוותיקין.

יש הטוענים בתוקף ששיבוט נוסח הכבשה דולי הוא הפתרון היחיד.בהיותי תלמיד בישיבת ההסדר נהגו הבוגרים והציניים שבתלמידים לומר כי ישנו יום אחד בשנה, בו אין לתלמידי חכמים הממיתים את עצמם באוהלה של תורה כל ייחוד וחשיבות, והוא חג השבועות. ביום זה כולם לומדים תורה, וממילא תלמיד הישיבה איננו מיוחד, והוא יכול להרשות לעצמו ללכת לישון. הלילה אין דאגה שמא תיוותר התורה גלמודה.

חג השבועות הוא חג בעלי הבתים. כולנו שותפים בתורה. זהו גם יומם הגדול של מלמדי השיעורים. הם מדלגים ממקום למקום, מבית כנסת לבית מדרש, נותנים את מיטב שיעוריהם, לעיתים שלוש וארבע ואף חמש פעמים. המרצים הידועים ביותר ממש משבטים את עצמם. פרופ' אוריאל סימון או הרב בני לאו ימצאו עצמם מרצים בהפרשים של 10 דקות בשני עברי ירושלים. איך הם מגיעים מהכא להתם כה מהר?

"והטף למה? כדי לתת שכר למביאיהן"

אוכלוסיה אחת מוצאת את עצמה בבעיה בחג זה. אלו ההורים לילדים קטנים, אשר מציאת בייבי סיטר בערב חג השבועות היא משימה כמעט בלתי אפשרית עבורם. חבר שלי הקים 'סטארט אפ' לבייבי סיטריות חרדיות לערב יום העצמאות. בשבועות הרעיון הזה לא עובד. רבים וטובים לומדים תורה. הפיתרון נמצא בדמות בייבי סיטרית חילונית, במידה וישנה כזו באזורך. אחרת, המשפחה הצעירה נשארת תקועה בבית.

אבל, לא אלמן ישראל: לצורך כך קמו חבורות לימוד משפחתיות, אשר מנסות לפתור את בעיית הלימוד של זוגות צעירים מרובי ילדים. מתכנסים בערב החג, אוכלים ארוחה משותפת כשכל משפחה תורמת את חלקה, עושים לימוד קצר לילדים הגדולים, משכיבים אותם לישון ועורכים ערב לימוד משותף למבוגרים. כל אחד ואחת מכינים קטע לימוד קצר ובשעת לילה מאוחרת יושבים ולומדים בצוותא. לפנות בוקר לוקחים את הילדים

הביתה ואחד מבני הזוג, בדרך כלל הבעל, הולך למניין ותיקין.

אני אוהב את היהדות הזו. הציניים ימצאו בה פגמים. שומרי החומות יזהו בה בעיות הלכתיות. אבל זוהי יהדות חמה, חכמה, אותנטית, סוחפת. היא מאפיינת לא רק את דרום ירושלים, אלא גם מקומות אחרים רבים בארץ. אחד החידושים שבה הוא שהיא לא רק גברית. יש בה שותפות גורל ויעוד בין גברים ונשים. רוב השיעורים מעורבים. במקומות רבים נשים מעבירות שיעורים, ואם יורשה לי להעיר בכנות, לעיתים קרובות שיעוריהן מעניינים, מושקעים וחדשניים יותר מאשר מעבירי השיעורים הגבריים העושים מלאכתם כמצוות אנשים מלומדה.

גם האחריות ההדדית בולטת ביום זה. לכי את לשיעור של פרופ' שפרבר ואני ארדים את הילדים. לך אתה להרצאתו של הרב ברנדס ואני אלמד בינתיים מגילת רות. נפגש לתפילת שחרית. הקידוש וארוחת הצהריים עלי.