רלוונטי מתמיד
ניר בומס סבור שהשאלות שהעלה הרצל לגבי אופיה של המדינה שרירות, קיימות ורחוקות מפתרון
הרצל מצטייר כבעל זכות הראשונים על חזונה של המדינה היהודית. המשפט "אם תרצו אין זו אגדה" עדיין מסמל את האמונה בכוחו של העם היהודי בהגשמה, בעשייה ובהחייאת מה שנתפס בבלתי אפשרי במשך 2000 שנות גלות.
"רצוננו, סוף כל סוף", אמר הרצל, "לחיות כאנשים חופשיים על האדמה שלנו, למות במנוחה במולדת שלנו". רצון זה, שנראה היום טריוויאלי לחלוטין, נדמה היה כחלום רחוק ובלתי מושג עד לזמנו של הרצל.
רוחו של הרצל - רוח של חזון, דמיון, פעולה, התחדשות ועשייה – דומה שחסרה בימים אלה, שמצטיירים, לפעמים, כפסימיים מתמיד. אך אולי דווקא בגלל הפסימיות הנוחתת עלינו לפעמים, כדאי לחזור מידי פעם למורשתו של אדם, שחמוש היה בעיקר בחלומות באספמיה ובזקן עבות במיוחד.
הרצל, יהודי חילוני בעצמו, הבין כבר אז שלא בנקל יתאחדו היהודים סביב רבם או דתם. אולי, חשב, יוכלו היהודים להתאחד סביב מדינתם. דומה שבחייו הקצרים הצליח הרצל לאחד בין ה "נעשה" וה"נשמע" - בין המורשת היהודית שתמיד ידעה לחלום ובין אלה שאימצו את תובנת רבי חנינה בן דוסא בדבר "מי שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת".
קרקע רעיונית נדירה
אין להמעיט בכוח דמיונו וחזונו של הרצל. מושג ה"ציונות" שחודש על ידו הצליח ליצוק קרקע רעיונית נדירה, סביבה הצליחו להתקבץ חילוניים שבאו ליצור "יהודי חדש", סוציאליסטים שבאו ליצור עולם טוב יותר ודתיים שבאו לחפש משיח או תועים שבאו לחפש את עצמם בשינקין.
ולמרות שכל אלה ראו את הציונות קצת אחרת, דבר שעדיין מביא ללא מעט מתחים אצלנו, כדאי לעצור מידי פעם ולזכור שישנה איזו פיסה המחברת בין הפערים הנראים לעיתים כבור ללא תחתית. שווה לחזור ולעיין באוטופיה
של הרצל, שיכולה להוות מקור השראה מעניין בהקשר להסדרים הרצויים במדינה היהודית בנושאי דת, חברה, מדינה וכלכלה.
רעיונו של הרצל אכן הצליח להניע עם, אך השאלות שהעלה בכתביו וברוחו עדיין שרירות, קיימות ורחוקות מפתרון. כיצד נבנה מערכת הסכמות חברתית-דתית במדינת ישראל? מהם היחסים הרצויים בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות? כיצד צריך להתבטא אופייה היהודי של מדינת ישראל? אלה הן השאלות שדווקא בשנה האחרונה, שנת ההתנתקות וההתכנסות, נראות כרלוונטיות מתמיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
