חופשת מולדת באיראן
אלי נתקף געגועים להוריו, אז הוא נסע לבקר אותם בטהרן. כמוהו יש אנשים נוספים, שאינם חוששים מהסיכון. הרשויות חסרות אונים מול הטרנד המסוכן
הוא יצא ליוון, משם הגיע לישראל והתגורר אצל אחת מתוך ארבע האחיות שכבר חיו בארץ. במרוצת השנים מצא פרנסות מזדמנות: הוא היה צורף, כורך ספרים וגנן, והיום הוא מתפרנס בדוחק מחנות כלי בית קטנה שנמצאת באחת הסמטאות בשכונה חרדית בירושלים ומעביר את עיקר זמנו בלימוד תורה בישיבה בעיר.
בינתיים עלתה לישראל אחות נוספת, ואחיו הצעיר נחת כאן לפני שנה. על הקשר עם הוריו באיראן שמר כל השנים באמצעות הטלפון. אבל לפני חודשים אחדים החליט אלי לחזור לאיראן ולהביא לכאן את הוריו הקשישים ואת אחיו שנותרו מאחור. הוא ארז תפילין, בגדים להחלפה וגם את דרכונו האיראני, שתוקפו פג כבר לפני שנים, ויצא לדרך.
מן הארץ יצא בדרכונו הישראלי וטס תחילה לטורקיה. באיסטנבול, כשהוא חובש כיפה שחורה כמנהגו בירושלים, פנה לקונסוליה האיראנית, סיפר שהוא יהודי מישראל וביקש לקבל תעודת מעבר כדי לטוס לאיראן ולבקר את הוריו החולים. הוא רכש ב-430 דולר כרטיס טיסה הלוך ושוב לטהרן, ובשדה התעופה באיסטנבול הגיש לו נציג הקונסוליה את תעודת המעבר המבוקשת. משטרת הגבולות הטורקית החתימה את דרכונו הישראלי, ואלי היה על המטוס לטהרן.
כשנחת בנמל התעופה בטהרן, הציג את תעודת המעבר. אבל בעוד יתר הנוסעים חולפים על פני נקודת הביקורת, התבקש אלי לסור הצדה ולהמתין. "ישבתי ארבע שעות עד שהגיע מנהל שדה התעופה ושאל מאין אני. עניתי שמישראל והצגתי את תעודת המעבר שקיבלתי בקונסוליה האיראנית", משחזר אלי בשיחה שניהלנו השבוע, בשעת לילה מאוחרת, בבית הכנסת בשכונת מגוריו בבירה.
בתום שיחה פוליטית קצרה שבמהלכה נשאל על אריאל שרון, ההתנתקות והשלום, הוא התבקש למסור את דרכונו הישראלי ואת תעודת המעבר. "הסברתי לאיש שדיבר איתי שאלה המסמכים היחידים שיש לי כדי לצאת מפרס, אבל הוא התעלם". מנהל השדה נתן לו פתק עם מספר טלפון ואמר לו להתקשר בעוד שלושה שבועות, אז יקבל את דרכונו בחזרה.
"אבל כשהתקשרתי", הוא מספר, "הוא אמר לי'תשכח מהדרכון'. באותו רגע הבנתי שמאיראן אני לא יוצא יותר".
בינתיים הגיע אלי לבית הוריו מדוכדך וחרד מהצפוי לו, וראה אותם בחוליים. למרות הפצרותיו, סירבו לעקור מביתם ולנסות להגיע עימו לישראל. חמישה חודשים ארוכים יעברו על אלי, שבמהלכם ישפוך דמעות כמים ויחסל פקטים של סיגריות, עד שיצליח להימלט בדרכי עורמה מאיראן בחזרה לישראל.
השלב הראשון היה להשיג תעודת זהות חדשה. מאה דולר שחורים (משכורת ממוצעת עומדת על פחות מ-200 דולר בחודש) וקומבינות מקומיות הסדירו לאלי תעודת זהות חדשה, על אף שהפקידים תהו היכן היה כמעט 30 שנה. השלב הבא היה הוצאת פטור מהצבא. שלושה חודשים, 200 דולר לצורכי שוחד, אמירת תהילים "והרבה נסים", לדברי אלי, והנה גם תעודת השחרור המיוחלת הגיעה. תמורת עוד 500 דולר הצליח לקבל גם תעודת מעבר ("כולם אמרו לי שחבל על הזמן ושלא אצליח להוציא אותה") ויצא מאיראן.
בקונסוליה הישראלית באיסטנבול כבר ציפו לבואו, לאחר שמשפחתו בישראל יצרה קשר עם הסוכנות היהודית ומשרד החוץ. אלי קיבל תעודת מעבר ישראלית ונחת בארץ, נושם לרווחה, מנשק את אדמת
כולם יודעים מה עושה הכלה בליל כלולותיה, מספר משל פרסי עתיק, אך אף אחד לא מדבר על זה. כך בוחר יוסי שרגא, מנהל דסק המזרח התיכון בסוכנות היהודית, לתאר את תופעת עולי איראן בישראל שנוסעים למדינה העוינת כדי לבקר את קרוביהם, להסדיר את מכירת הרכוש שהותירו מאחור וגם ללא סיבה של ממש, סתם כדי לנחם את נפשם העורגת למולדת.
געגוע. זה טבעם של עולים חדשים. הגם שאיראן מצטיירת כגיהנום עלי אדמות, עשרות ישראלים יוצאי איראן, בעיקר מקרב אנשים שעלו בשנות השמונים והתשעים, עושים זאת מדי שנה. אין חוק האוסר על ישראלים לבקר במדינה העוינת שבה מתגוררים עדיין 25 אלף יהודים, רק אזהרת מסע מטעם המטה ללוחמה בטרור.
חרף הסכנה הממשית, שלטונות ישראל ובמיוחד נציגויות משרד החוץ בעולם לא רק היו מודעים לביקורים, אלא גם שיתפו פעולה במשך שנים עם המבקרים וסייעו לחלקם לחזור לישראל בתום הביקור, מתוך הבנה של מצבם האישי של העולים וייתכן שגם מסיבות נוספות. זהו המצב גם היום. במקביל, מאות יהודים מאיראן מבקרים בישראל את קרוביהם, חלקם בודקים גם את אפשרויות הקליטה. בדומה לעצימת העין הישראלית, גם העין האיראנית עצומה למחצה ומאפשרת את הביקורים האלה.
"אני יכול להבין יהודים שנוסעים מאיראן לישראל כדי לבדוק אפשרויות עלייה וקליטה, אבל אני בשום אופן לא מצליח להבין איך יהודי ישראלי נוסע לשם לביקור קרובים או ענייני רכוש", אומר יוסי שרגא מהסוכנות היהודית. "אי אפשר לצפות את התנהגות הרשויות באיראן במקרה שיעלו על ישראלי שמבקר שם. אז נכון שעד היום שלטונות איראן לא עשו דבר נגד ישראלים שביקרו בה, מקסימום עיכבו אותם, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד".
אשרף עלתה לישראל מאיראן לפני ארבע שנים, בשנות השישים המאוחרות לחייה. מאחור היא הותירה ארבע בנות, על בעליהן וטפן, ובן אחד, בן זקונים שנולד אחרי שש בנות וחשיבותו במערכת הערכים הסמלית והרגשית של אשרף גבוהה.
לפני כשנתיים הגיעה לישראל אחת האחיות, במטרה לקחת את האם לביקור אצל הילדים באיראן. אשרף לא נלהבה לשוב לאיראן כאזרחית ישראלית, אולם לבסוף החליטה להוציא לפועל את הביקור. את הארץ היא יצאה עם דרכון ישראלי, ובביקורת הגבולות בטורקיה הציגה את דרכונה האיראני. משום מה, השוטרים התעקשו להחתים את דרכונה הישראלי. כשנחתה בטהרן, ומשהתברר כי היא מחזיקה בדרכון של מדינת האויב הציוני, נכלאה למשך 48 שעות במתקן המעצר בנמל התעופה. "למה נסעת לישראל? ", " מדוע חזרת אחרי שנתיים? ", " מה עושים ילדייך בישראל? " ו "אילו דברים רעים סיפרת בישראל על איראן? " הן רק חלק מהשאלות שאשרף נאלצה להשיב עליהם בוכייה, רועדת מפחד, מצטערת על הרגע שבו עזבה את העיירה הדרומית והסכימה לחזור לביקור מולדת. "הייתי בטוחה שזהו, שיותר לא אצא מהכלא", משחזרת אשרף את קורות אותם ימים, כשבתה משמשת כמתורגמנית.
אחרי הפעלת קשרים של בני המשפחה ותשלום נכבד של דמי שוחד אשרף שוחררה, לא לפני שקרעו לעיניה את דרכונה הישראלי. אשרף בילתה שלושה חודשים עם משפחתה, המתגוררת באחת הערים שבהן יש ריכוז גבוה של יהודים. היא ביקשה לחזור לישראל, אולם הבינה שמוטב לה להמתין. כעבור שנה וחצי, כשהגיעה לשדה התעופה של טהרן כדי לחזור לישראל דרך טורקיה, נעצרה בביקורת הגבולות ונאמר לה שחל עליה איסור לעזוב את איראן וכי דרכונה האיראני מבוטל.
"באותו רגע התעלפתי מרוב צער", נזכרת אשרף. גם במקרה הזה, כסף (אלף דולר, לדבריה) וקשרים עשו את שלהם, ולאחר מאמצים גדולים הצליחו בני משפחתה של אשרף להוציא עבורה דרכון חדש על שמה. אשרף עברה את ביקורת הגבולות כשלבה הולם בדממה סואנת, והרשתה לעצמה להתרווח רק אחרי שהמטוס ניתק מהקרקע. כמו במקרה של אלי, בקונסוליה הישראלית באיסטנבול כבר עודכנו לגבי מצבה, וכשהגיעה אליהם קיבלה את תעודת המעבר כדי שתוכל לחזור לישראל.
"זה היה סיוט בשבילי. אני לא חוזרת לשם יותר", מתיישבת אשרף על הספה לאחר צפירת יום הזיכרון. "זה מסוכן לישראלים לנסוע לאיראן, אפילו שהיה לי דרכון איראני. תראה איך עצרו אותי ולא נתנו לי לחזור", היא אומרת ומסדרת את המטפחת שמכסה את ראשה.
ד"ר דוד ירושלמי מהמרכז ללימודים איראניים באוניברסיטת תל-אביב אומר כי אם בתקופת הנשיא חתאמי היה לפחות סוג של הידברות עם ישראל במטרה להוריד את המתח, הרי שהמצב כעת שונה לחלוטין. "לדעתי, עד עלייתו של אחמדינג'אד וההידרדרות ביחסים עם ארצות הברית ועם ישראל, הביקורים באיראן לא היו קריטיים ומסוכנים כמו בחודשים האחרונים", אומר ד"ר ירושלמי. "ברור שכעת האיראנים יעקבו אחרי כל ישראלי שיגיע לאיראן, ואף קיים חשש כי הם יואשמו בקשרים עם המשטר הציוני ויתפרו להם תיקים ללא יסוד".
ששי קציר, ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, שותף לחששותיו של ירושלמי. "אני לא מבין מדוע ישראלים מחפשים כל דרך להיכנס לאיראן. הרי הם עלולים למצוא את עצמם תלויים על עמוד במרכז העיר בטהרן", נרעש קציר. "המדינה לא יכולה להציב שוטרים במעבר הגבול בטורקיה כדי לוודא שישראלים לא נכנסים לאיראן. זה חוסר אחריות מוחלט של האנשים האלה. אין לי מילה אחרת. הזהרנו שוב ושוב, גם באמצעי התקשורת. צריך להבין שכישראלי אתה מוגבל ביכולתך להיכנס למקומות האלה כי מבחינתם אתה מייצג את ישראל, וכולם יודעים מה ישראל מייצגת בעיני איראן".
משרד הפנים מתכננן לשים קץ לביקורי הישראלים באיראן, גם בטענה כי הדבר מסכן את שלומם של התיירים. למשמע ההצהרות הללו מאבדים חלק מסוחרי היודאיקה הפרסים במדרחוב בן-יהודה בירושלים את שלוותם. "מה אכפת למישהו שאדם נוסע לאיראן? ", זועק אברהם זכאים, 18 שנה בישראל. "זו מדינה שלנו ואם הוא רוצה לבקר בה, אז מבקר. אומרים בישראל, אם תשכח ירושלים תשכח ימיני. אני גרתי 48 שנה בפרס, יש לי שם חברים, משפחה. אם אני רוצה ללכת שמה, מה בעיה. אם נולדתי בפרס וחייתי בה אפילו יום אחד, אני פרסי לאלף שנה. באיזה זכות משרד הפנים רוצה לאסור עלינו לבקר את המדינה שלנו? בישראל מסוכן, לא בפרס".
נא להמתין לטעינת התגובות
