אין מחיר לחופש
את הבשורה על מכירת חוף צאלון קיבל יותם ירקוני באמצע טיול בקולומביה. מוקף במדינות שמכרו את משאבי הטבע שלהן לידיים פרטיות הוא תוהה: האם גם אנחנו כאלה?
אין לי כלום ולא חסר לי דבר.
אני הולך לאינטרנט קפה כי תיבות הדואר כבר לא רלבנטיות. חם באינטרנט, והמחשבים זוחלים כאילו הם מזיעים כמוני. בסוף זה נפתח. המייל שלי, הקשר שלי לעולם, ובעיקר הקשר שלי לארץ. לא שחסר פה עברית בקולומביה, כי יש כאן המון צעירים שיצאו, כמוני, לטיול אחרי צבא, אבל אני מחפש במחשב את הבית. את המשפחה ובעיקר את החברים. ואחד החברים שולח לי מייל עם לינק. אני שונא לינקים אבל אוהב את החבר, אז אני לוחץ. וכמו שאומרים, חושכות עיני.
מתוך הגנעדן הזה של חוצלארץ אני נופל לגהנום. לא שמישהו מת, חס וחלילה. אבל מסתבר לי שיש אנשים בארץ שהצליחו לעבור את כל סיוטי הביורוקרטיה העברית והם עומדים למכור את חוף צאלון שבכנרת.
זהו חוף בצפון הגדה המזרחית של השלולית הלאומית שלנו, מתחת להרי הרמה. חוף חופשי, פתוח. לא עולה כסף, ואין דשא, ואין מסעדה. בסופי שבוע בקיץ מגיע גזלן, אבל חוצמזה התפריט המקומי כולל דגים, נחשים ועכברושים, וכמה יתושים. לפעמים, אחרי חורף ברוך גשמים, קשה להגיע עד שפת המים, כי הדרך משובשת ואין כביש.
ועכשיו, כך מדווח המייל, יבואו אנשים עם כסף ויסללו את הדרך, ויכבשו את חוף החצץ, ויעקרו את קני הסוף, ויבנו מלון גדול עם המון חדרים ומקומות חניה לכולם. בשביל כסף. וקרוב לוודאי שהם יעשו הרבה כסף.
כשאני נמצא הרבה זמן בחו"ל, הזהות שלי מנסה להתחזק. אני ישראלי, מסתבר. מזה אומר בדיוק? קשה לקבוע. אם לשפוט לפי המטיילים הישראלים שאני פוגש, הרי שהדגל הלאומי הוא לעולם לא לצאת פראיירים. אפשר גם לאכול פלאפל ולהפיל ראשים, אבל הכי חשוב שלא ידפקו אותך במחיר. אם לשפוט לפי המטיילים האירופים, הרי שהמטרה הישראלית היא לנשל פלשתינים מאדמתם בשם הדולר האמריקני. המקומיים בדרום אמריקה מעריצים לרוב את כוחנו הצבאי ואומרים שאנחנו משוגעים, ולאוסטרלים ולאמריקנים אין הרבה מה לאמר, כי לא כל כך אכפת להם.
וכשאני מנסה להגדיר את זה, אני לא מצליח. לא בטוח שאפשר. הדבר היחיד שעולה לי בראש הוא החוף הזה, צאלון, שבכנרת.
כי שם פגשתי בחיי את כולם. את כל הישראלים. ישבתי עם עורכי דין מתל אביב ואכלתי עם דייגים טבריינים. סבלתי ממוזיקה איומה שהשמיעו עשרים ערבים מהמשולש שניצלו את המרחק מהכפר כדי לשתות וודקה, ובקושי שמתי לב שקבוצה של 10-15 לוחמי שייטת פרשה ארוחה על שפת המים ממש לידי.
הרחתי מנגל של משפחות עם ילדים מפתח תקווה, והרחתי גם הרבה שחטות של חבר'ה צעירים שבאו להרגיע את הדלקה אחרי מסיבת טראנס בצפון. ראיתי הרבה זוגות מאוהבים עם שקי שינה ואוהל, וגם מדי פעם מילואימניקים שירדו מהגולן עם זונות ברכבים צבאיים. והרבה חרדים, באמצע סוף אוגוסט שנכנסים למים עם כל הבגדים. ואת כל גולשי הרוח שמגיעים בקיץ בשישבת עם המפרשים הצבעוניים.
פעם אחת, לפני כמה שנים, אפילו ראיתי שם את מפכ"ל המשטרה שבא לגלוש (הגולשים, אגב, קוראים לחוף הזה דיימונד הד, או בקיצור דיימונד, על שם החוף המפורסם בהוואי). בקיצור, את כל היופי פגשתי שם בצאלון, וגם את כל הכיעור. בשני המקרים, פגשתי שם בחופש.
אין טעם אפילו לפרט עד כמה הכנרת הזו (שכאן
ועכשיו כבר לא נשארו כמעט חופים שאפשר ככה סתם להזרק בהם, בלי לשלם כסף. חוף צאלון עדיין כזה, בין הבודדים.
ואני יודע שההשתלטות הפרטית על צאלון לא נוגדת את החוק. בטוח שהרבה עורכדינים דאגו לזה שלא תהיינה בעיות עם הטאבו, ועם המועצה האזורית ועם התמ"אות האחרונות. אבל אני גם יודע שזה לא צודק. שהחוק הישראלי, במקרה הזה, עומד נגדינו, הישראלים. ושאת הכנרת אי אפשר לקנות בכסף, וגם לא את החופש. ושאת המראה הזה, כשהשמש יורדת מתחת לארבל והרי הרמה נצבעים כתום מותר לכולנו לראות. לא רק למי שידו משגת מקום חניה וסוויטה עם מיזוג אוויר.
ראיתי כאן בדרום אמריקה כמה מדינות שמכרו את נכסי הטבע המופלאים ביותר שלהן לידיים זרות, על חשבון האנשים. אנחנו לא כאלה. ואם אנחנו כן, אז בשביל מה לחזור?
הליכוד הרי עוד יפול ויעלה, מכבי עוד תנצח ותפסיד, דהב ותל אביב עוד תתפוצצנה ותתאוששנה, רן ונינט עוד יחזרו ויפרדו, וכל זה באמת חשוב מאד. אבל חסימת עוד חוף בכנרת היא בכיה לדורות. הייתי שם עם אבי ועם סבי, ואני מאד רוצה יום אחד לקחת לשם את ילדי. עוד אין לי אשה ובית וכל זה, אבל תנו לי לדאוג לזה. מכם אני רק מבקש, עזרו לי להציל את הדיימונד.
נא להמתין לטעינת התגובות
