תפילה לעני
בתוך הכאוס, האטימות והעכירות שליוו את שעותיו האחרונות של גוש קטיף נצרבה בתודעה נערה אחת. מכונסת בחוויה הפנימית שלה, עמדה רעיה זיו בפינת בית הכנסת ועל פניה תמצית האכזבה והייאוש של אותו הרגע. ומתוך כל זה – מה שהוא כל כך יהודי ודתי ואנושי. תפילה. פרס ישראל האלטרנטיבי של NRG יהדות
מבחינת מדינת ישראל "ההתנתקות" היתה אירוע קייצי חולף ומוצלח. שבועיים עבודה בתפוקה מלאה, מגובה ביחצ"נות ישראבלוף טיפוסית ומקצועית והמדינה כבר אורזת לקראת הריאליטי הבאה.
ממשלת ישראל הכריזה בעיזוז כי "יש פיתרון לכל מתיישב". מערכת המשפט השמיטה ראשה תחת כנופיית שלטון החוק ושלחה למעצר ילדות בנות 14. גורמי המודיעין זרעו אימתם והבטיחו ארסנל נשק שיופעל בעת הנסיגה נגד כוחות הביטחון. כותרות העיתונים האביסו את אזרחי ישראל במסע דה-לגיטימציה מתמשך והכשירו את הקרקע לקליטתם של שחורי המדים. אך נשיאים ורוח – וגשם אין. לא חומצה, לא צדק ולא פיתרונות.
לעת עתה, עדיין מוקדם לבחון את השפעות ה"התנתקות" ואת השלכותיה על דמותה ועתידה של מדינת ישראל. בוודאות ניתן לומר כי עבור עשרות אלפים היא לא "עוד הפקה". עבורם אירוע זה הוא התפר בין מה שהיה לבין מה שלעולם כבר לא יהיה.
ואת אנשי השנה שלנו אנחנו מחפשים שם. במקום ההוא ובזמן ההוא. והם רבים ומיוחדים, כתומים ומזיעים, תושבים ושב"חים, מתעקשים על שיגרה עד הרגע האחרון ממש, מקווים ששמור גם להם נס גדול במחסן הולך ונעלם של הניסים הגלויים והפתאומיים.
נס אחד גלוי ופתאומי לא היה שם, רק הרבה ניסים קטנים ונסתרים. ונס אחד כזה זכינו שיצטלם היטב וירגש אותנו במידה שתהפוך אותו לתמונת ההתנתקות שתיצרב לעד בזיכרון הלאומי של הקיץ הזה. נערה אחת, בין הרבה נערות, ברגע צלול אחד וממוקד. תמצית האכזבה והייאוש של אותו הרגע, כאב גדול וקבלת המציאות. ומתוך כל זה – מה שהוא כל כך יהודי ודתי ואנושי. תפילה. תפילה לעני.
אנחנו לא יודעים עליה שום דבר יותר מאשר אותו הרגע. אנחנו גם לא צריכים יותר מזה. מה שאנחנו מחפשים מצוי בה שם, באותו רגע מרטיט ובאותן תמונות.
דווקא הרגע ההוא, שנתפס במצלמה מבלי להתכוון, כאשר ההתלהבות והתלהמות נשארו מחוץ לפריים. שלא היו בו מילים גבוהות על אידיאולוגיה. דווקא הנערה הזאת, רעיה זיו מגבעתיים, בפינת בית-הכנסת, מכונסת בתוך החוויה הפנימית שלה, מחוברת לחוויה הכללית. דווקא היא מכל האפשרויות האחרות.
על הרכות הזאת בתוך ים האטימות, על התום בתוך ההתפכחות, על הרגע הצלול בתוך הזמן העכור, על הצידוק הממוקד בתוך הכאוס. לכבוד רעיה זיו, לכבוד אנשי גוש קטיף, לכבוד אנשי יש"ע והמחנה הכתום באשר הוא, ולתפארת מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
