לך דומיה תהילה
כשהלב נחמץ כל דיבור מיותר. המעשה הנכון הוא השתיקה. יפה היא צפירת הדומיה ליום הזיכרון. שהכל עומדים ושותקים בה. הרב יהודה ברנדס
אמר לו הקדוש ברוך הוא: שתוק, כך עלתה במחשבה לפני.
מחלקו השני של המשפט, אנו מבינים שאין אנו מבינים: כך עלתה במחשבה לפניו יתברך, ואין אדם יורד לסוף דעתו. כך הוא הדבר מימות עולם: משה לא מבין, איוב לא הבין, וקל וחומר שאנחנו, קטני קטנים - איננו מבינים.
לא רק השואה נשגבת מבינת אנוש. אין צורך בששה מיליונים כדי לזעזע. וכי נפילתו של בן אחד, חיים שנקטעים בעצם עלומיהם, ברת הבנה היא?
בכל אחת ואחת מן הלוויות, לא מצאו מאות ואלפי המלווים הבנה, ולא מצאו דרך לנחם את ההורים שהיו צריכים ללוות את בנם למנוחת עולמים, היפך לטבע העולם. אם כך היא אי ההבנה בלוויתו של בן אחד, איך אפשר לדבר על הבנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו מזכירים ופוקדים כשתי רבבות מישראל? ואם כן הוא, מה נאמר ביום הזיכרון לשואה, שבו נפקדים שש מאות ריבוא? אין הדעת האנושית יכולה להבין ולהסביר. ולפיכך, "כך עלתה במחשבה לפני" ותו לא.
אולם מה פשר המילה הראשונה במשפט - "שתוק"? לשם מה צריך לפתוח את התשובה בביטוי חריף כזה כלפי משה? "שתוק" איננה סתימת פיות. אלא הדרכה מעשית.
משה רבנו עומד לנוכח מותו הנורא של רבי עקיבא ואינו יודע איך להגיב. משה ידע מה לעשות עם עם ישראל כשהיה צריך. הוא ידע להוכיח ולנזוף, לברך ולהדריך, לפייס ולרצות, להתחנן ולהתפלל בעבורם, גם כשהגזירה הקשה של "הרף ממני ואשמידם" ריחפה עליהם. מה יעשה משה, כשהוא רואה את מיתתם של הרוגי מלכות, ורבי עקיבא בראשם?
לפני שהקדוש ברוך הוא מסביר לו את הטעם חסר ההבנה - "כך עלתה במחשבה לפני", הוא מסביר לו את המעשה אשר יעשה, בבחינת נעשה ונשמע. קודם כל ניתנת התשובה לשאלה מה לעשות, ואחר כך התשובה לשאלה איך להבין.
מה לעשות? עונה לו הקדוש ברוך הוא למשה - שתוק. כך קראנו בפרשת שמיני על תגובת אהרן במות בניו: "וידום אהרן". במדרש מובא - קיבל שכר על שתיקתו. כך שנינו השבת בפרקי אבות: רבן שמעון בן גמליאל אומר: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף
אין מה לומר, גם כשהלב נחמץ. כל דיבור מיותר. המעשה הנכון הוא השתיקה. יפה היא צפירת הדומיה ליום הזיכרון. שהכל עומדים ושותקים בה.
והוא הוא המעשה שהורה הקדוש ברוך הוא למשה: שתוק. כך עלתה במחשבה לפני. השתיקה היא זעקה כבושה. אך לא רק צעקה. השתיקה היא גם ביטוי להתפעמות הנפש. לעמידה מול הנשגב, העל אנושי. דומיה בבחינת תהילה, לא רק צעקה. ביד ושם ובהר הרצל אנו עומדים גם מול הנשגב והעל אנושי, לא רק מול הסבל והיסורים. וגם לכך נצרכת שתיקה. על זה אמר הפסוק: "והמשכיל בעת ההיא ידום".
שליחי הציבור, קוראי התהלים, פונים אל הקב"ה ביום הזה ואומרים לו: "אלוקים אל דומי לך". אלוקים לא ידום, לא יחרש ולא ישקוט אל. אבל אנחנו דוממים, מחרישים, ושותקים. זו מצות היום, לשתוק.
ביום העצמאות נאמר הלל. לקיים: "למען יזמרך כבוד ולא ידום". אבל ביום הזיכרון נלך לבתי העלמין, נראה שאיננו מבינים את שעלה במחשבה לפניו. ונשתוק. "לך דומיה תהילה".
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרו "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
