בשביל הזיכרון
לאחר ששכלו את בנם באסון המסוקים, הרגישו יוסי ורעיה אפנר שהם חייבים לעשות משהו, "משהו פיזי, בידיים וברגליים". מה שהתחיל לפני כמה שנים כמסע אישי על פני מאות הקילומטרים של שביל ישראל, הפך השנה למבצע חברתי עצום. בימים אלה מסתיים מסעם בן החודשיים, שבו צעדו עם יותר מ-4,000 איש
אי אפשר לשפוט מישהו שחווה אובדן על מה הוא בחר לעשות באנרגיה הזאת, הענקית, ששוטפת אותו. אבל ברור שהיא זאת שתבנה את מפעל חייו מאותו רגע. לפעמים המפעל הזה יתגבש לכדי הסתגרות בבית והימנעות מאנשים. לפעמים המפעל יוקדש לחיפוש אשמים. לצליבה. לפעמים לכפרה או לרגשות אשם. ולפעמים, ואין זה דבר נפוץ כל כך, חוצה פתאום האנרגיה הזאת את הפרטי ועוברת למישור הציבורי, החברתי. ואז, ממש על פי עקרון שימור האנרגיה, אי אפשר לדעת עד כמה רחוק היא תגיע. במי היא תיגע, ואת מי היא תפעיל הלאה. לעשות עוד משהו. לתרום.
בדיוק כך קרה לזוג רעיה ויוסי אפנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים לפני כתשע שנים. השניים הצליחו לתעל את העוצמה של הטרגדיה האישית שלהם לכדי מבצע חברתי רחב, מגוון, מורכב ומלא רגישות, יותר מכפי שניתן באמת לתאר בכתב ובעיתון. לפני כחודשיים הם יצאו במסע מטאבה ועד שאר יישוב, כשהם עוקבים אחר הסימון הכתום-כחול-לבן של שביל ישראל, מסע של 700 קילומטר שמסתיים בימים אלו. ולא לבד הם צעדו.
יותר מ-4,000 איש ואישה, ילדים, זקנים וטף, יהודים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים, כלבים עם רצועות ותינוקות במנשאים, יפנים, נגמלים מסמים, תלמידות תיכון, הורים שכולים, אחים שכולים, ילדים שכולים, חברים שכולים וסתם חובבי טיול ואדם ושיחה - כל אלה מצאו את עצמם צועדים לפחות ביום אחד מתוך 42 ימי המצעד שנפרסו על פני חודשיים.
הזוג אפנר מתאר את החיים בבית לפני האסון כ"דו-קיום"-יוסי חובש כיפה, רעיה שומרת שבת אבל מגדירה את עצמה אחרת. אבי ז"ל עסק בעצמו בשאלת הזהות היהודית שלו כדת וכתרבות. היום גם יוסי ורעיה מתעסקים בשאלות האלה. לפני מספר שנים הם אף הקימו חוג בטבעון, מקום מגוריהם, לזכרו של אבי, שמטרתו הידברות בין חילונים לדתיים בנושאים של זהות ושורשים.
לפני ארבע שנים יצאו לטיול הראשון שלהם בשביל ישראל. "אחרי שאבי נהרג הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. משהו פיזי. בידיים וברגליים", מסביר יוסי, "אבל אני לא פסל ולא צייר. לאט לאט התחיל לפמפם בי הרעיון לצעוד את שביל ישראל. לבד".
רעיה התנגדה לרעיון הצעידה, "אבל אז הבנתי שהוא ילך בלעדיי, אם אמשיך להתנגד". וכך הם יצאו, שניהם, למסע הארוך הזה. ימי הטיול
"הצטרפו אלינו קבוצה של קשישות וקבוצה שהגיעה מכפר נוער לנגמלים מסמים", נזכר יוסי בשבוע שעבר, בעודו צועד בהרי נפתלי בפעם השנייה. "פתאום החומות האלו שמפרידות בין שני אזורים שונים באוכלוסייה בארץ הקטנה הזו, שני אזורים שלא היו נפגשים בשום מקום אחר ולא היו מצליחים לנפץ את הדעות הקדומות שהם רוחשים זה כלפי זה, קרסו. נוצר שיח". יוסי טוען שיש כוח בשביל ישראל שקשה להסביר. כבר לפי השם שלו ברור שהוא נועד לכולם. שפה אין הפרדות.
ארבע שנים עברו מאז המסע הראשון, אבל החוויה המיוחדת לא עזבה את הזוג. בקיץ האחרון, במפגש עם נציגים מ"צו פיוס", עלה הרעיון לצאת שוב לדרך, הפעם במטרה מוגדרת: אפשר ביחד (אב"י).
הארגון , המדרשה באורנים ואפילו גלי צה"ל נרתמו למען הפרויקט. אתר מיוחד הוקם כדי לאפשר לכל אחד לשמוע, לקבל פרטים, להירשם ולהצטרף לכל נקודה שבה יחפוץ במסלול החדש. וגם, הוחלט, הפעם יצורף תוכן ממשי לטיול - בכל יום תיערך סדנה בנושא אחר, ובכל יום תפגוש את הצועדים בקצה המסלול אישיות שתדבר איתם על סוגיות שונות ובוערות בחברה הישראלית.
ב"צו פיוס" קיוו בהתחלה ל-20 משתתפים ביום. ביום שישי האחרון חצה המספר את ה-300. בין הצועדים אפשר היה לפגוש בין היתר את איילין, פרופסור לחינוך מיוחד מסן-פרנסיסקו שמגיעה לארץ בכל שנה למספר חודשים, כדי להתנדב בסיוע לילדים אוטיסטיים. היא שמעה על המסע והצטרפה אליו. כבר כמה שבועות שהיא צועדת. היא גם הראשונה שעשתה את ההשוואה לפורסט גאמפ שמתחיל לרוץ, והריצה שלו הופכת לרבים אחרים שמצטרפים אליו לתהליך רוחני. את ההשוואה הזו שמעתי לאחר מכן עוד מספר פעמים.
במקביל צועד גם יחיעם מאילת, שפגש אותם בטאבה ביום הראשון, והחליט לשים את החיים שלו ב"הולד" ולהיצטרף אליהם לכל החודשיים. יש גם קבוצת צעירים שמלווים את המסלול וישנים בשטח. לפניהם צועדים רותי ואמנון שריבמן מכפר סבא אשר שכלו את בנם ניר, גם כן באסון המסוקים. לצדם צועד חיים צ'רני, שמביא בכל יום ריבה שהכין (ורותי מקפידה לשמור קצת בשביל יורם, גם הוא צועד ותיק, שנחשב ל"גורו" של החברה הצעירים). צ' רני גם מכין לימונצ' לו בעצמו, ובהפסקת הצהריים ממש בסמוך לסדנה הוא שולף אותו ומחלק. ליטרים של לימונצ'לו כבר נשפכו שם.
הנסיבות האיומות הן שהפגישו בין רותי, בעלת שמחת חיים כובשת, לרעיה והן היום חברות נפש. "הלוואי שלא היינו מכירות", הן מודות בצער. בין כולם מסתובב גם תומר, צלם וידאו ובן שכול שלקח חלק גם במסע הראשון. הוא מתעד הכול, ואפילו מנהל מעין יומן בגלי צה"ל. מאחור צועדים שניים. עקיבא וישעיה. השמות לא מסגירים שהם יפנים, בני כת המאקויה. לך תדע איפה הם שמעו על הפרויקט, אבל הם כאן, מתחלקים לקבוצות עם כולם, ומדברים על פרשת "תזריע מצורע" - הלוא היא פרשת השבוע.
מסביב מתחילים להתפתח ויכוחים פוליטיים, אבל הכול ברוח טובה. המסע הוא א-פוליטי בעליל. את הוויכוחים קוטע נחום ברוכי, חבר מהקיבוץ הדתי שגויס על ידי משפחת אפנר לסייע בניהול ובהפקה. הוא מכונה על ידי כולם "הרס"ר של המסע". מקפיד על בטיחות, על זמנים, על לוגיסטיקה. כולם מכירים אותו ומסתכלים עליו בסוג של הערצה.
אלפי אנשים עברו בחלקים שונים של המסלול. נשטפו בגשם של שבוע שעבר, או ניצלו בשרב של השבוע שלפני כן. התקלחו בבתים של זרים בנקודות עצירה, קראו במגילה בירוחם, צעדו עם חניכי בית הגלגלים מהכנסת לכותל, נפגשו עם פרופסורים לתנ"ך ולהיסטוריה, עם דמויות כמו רחל רבין או ראומה ויצמן, ואפילו זכו להופעה של אהוד בנאי.
בשלב כלשהו עוצר כל אחד ממאות הצועדים ליד יוסי ורעיה, ומחליף כמה מילים. יוסי מזהה את כולם לפחות בשמם הפרטי. כשאני שואלת אותו כמה מתוך כ-4,500 הצועדים הוא מכיר היום, הוא משיב "לא יותר מ-1,500", וצוחק . ואיך היית מאפיין אותם? "מכל חתך באוכלוסייה. מכל הקשת הפוליטית. מכל רצועה גיאוגרפית. השביל הזה נוגע בכולם", הוא משיב ומוסיף שהאוכלוסיות שהנוכחות שלהן מעט פחות מורגשת היא של צעירים בני 40-25 ("הם עדיין חושבים שהם במירוץ, ופוחדים לבקש מהבוס חופש"), וכאלה אשר במאבק הישרדות כלכלי. גם מהאוכלוסייה החרדית נרשמה היענות נמוכה ביותר.
לקראת סוף המסלול, לפני העלייה לתל-חי, מתחילים לזרום לחשושים לכיוונם של הזוג אפנר - "מה יהיה בשנה הבאה?" רעיה מודה שהיא לא מסוגלת להתחייב לעוד מבצע כזה. גם יוסי תשוש. הם ישמחו להעביר את הלפיד הלאה. רגעי ההתחלה והסיום של המסלול הם שחושפים שוב את יסודותיו - לא מדובר בחוג משוטטים או בחוג סיירות, גם לא בטיול משפחות רגיל. טקס הפתיחה, שבו כל ההורים שהיום הזה מוקדש להנצחת בניהם עולים להגיד כמה מילים, לא משאיר כמעט עין אחת יבשה. רבים מסביב מכירים את השכול יותר מדי מקרוב. רעיה חונקת את הדמעות, ומבקשת מכולם לשיר איתה את שיר הפתיחה היומי שלהם: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".
גם כשהמסלול מסתיים, אחרי שעות ארוכות של שיחה וצחוק ואוכל, שוב נפגשים עם המציאות הסבוכה שמחוץ לשביל. ביום העצמאות ילכו עד שאר יישוב, ושם יעשו את טקס הסיום, אך למעשה המסע כמעט תם ונשלם. "אבל מה", אומרת רעיה במיקרופון לכולם ומתקשה לדבר, "אחרי כל זה, אבי עדיין לא חזר". "הוא לא חזר", חוזרת אחריה כמו הד חברתה רותי שריבמן.
בשיחה אחרונה לפני פיזור אני שואלת את רעיה ויוסי על המשמעות של תיעול הכאב לפעילות ציבורית. הם מסכימים, אבל טוענים שמדובר בהחלטה מושכלת לחלוטין. "לפעמים זה קשה נורא", אומרת רעיה, "יש ימים שאתה בקושי מסוגל לקום. אתה רק רוצה להתפלש בכאב האישי ולא לעשות כלום. אנחנו רואים מסביב משפחות שהתפרקו. כל אחד מתמודד אחרת. אני זוכרת היטב איך ביום האחרון של השבעה יוסי אמר לי שאנחנו לא ניתן לזה להפיל אותנו. שאנחנו חייבים להמשיך לחיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
