"אין לי ארץ אחרת"
סיפורו של אלי טהר שאיבד את אחיו בלבנון, את בנו בתאונה, ולא מנע מבנו השלישי להגיע לקומנדו
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ב-NRG מעריב
את אלי, חקלאי בעברו וקבלן עבודות עפר בהווה, פגשתי במשרדו במושב עזריקם הסמוך לקריית-מלאכי. משרדו מעוטר בתמונות ילדיו ואחיו, במגנים המציינים זכייה בטורנירים לזכר בנו ואחיו ותמונות מטיולים שהוא עורך מדי שנה לזכר בנו. כולם יושבים בארונית זכוכית לצדו.
בשיחה על כוס קפה שחור, כיאה ללוחם ותיק במילואים, הוא מגולל את סיפור חייו. לעיתים נדמה שעוד דקה יכריע הגורל את נפשו, אבל הוא איש חזק שמשתלב בנוף המדינה, שללא הקרבתם של הלוחמים לא היתה עומדת כיום עצמאית וגאה.
ביולי 1981 הודיעו מפקדיו של רב-סרן יוסי טהר, אחיו של אלי, כי הוא יקבל את הפיקוד על גדוד 202 של הצנחנים. יוסי יצא לחופשה בה היה אמור לעבור לביתו החדש בקריית-טבעון עם רעייתו, אך קיבל קריאה כעבור מספר ימים להצטרף למבצע נגד קיני המחבלים בדרום לבנון.
יוסי התייחס לכך כאל קריאה שגרתית, אך מהקרב הזה הוא לא חזר. הוא נהרג במהלך הסתערות על מחבל והשכול דפק בפעם הראשונה על דלת ביתו של אלי. יוסי, שזכה לשבחים רבים ממפקדיו, ביניהם מהאלוף (במיל.) יצחק מרדכי, הועלה לדרגת סגן אלוף.
לאחר 17 שנה קיבל אלי טלפון ממפקדיו של ארז בנו, לוחם ותיק בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים והתבשר כי בנו נפצע בדרום לבנון. "נסעתי עם רעייתי מזל לבית החולים בצפת, אבל הדרך לא
"הגעתי לשם והוא כבר היה בניתוח. המתנו שייצא מחדר הניתוח ואז גילינו שהוא נפצע מרסיסים בחלקי גופו ואיבד עין. הילד שלי, שנפצע במהלך התקפת מחבלים על מוצב עיישיה בדרום לבנון, ניצל עם הרבה מזל".
כעבור מספר חודשים, עוד לפני שארז סיים את השיקום, הוא עזב את בית החולים והצטרף לחבריו בדרום לבנון, "כי חברים לא משאירים לבד". אלי ניסה להפציר בו, אך ללא הועיל. "ברור שפחדתי מאוד, אבל הבנתי שהבן שלי הבין את המסר שאצלי רץ בבית כל הזמן - אהבת המולדת, המורשת, היכולת לתת לאחרים זו עובדה. אבא שלי תמיד אמר 'אהבת המולדת זה כמו אהבת אישה, אין גירושים, עד המוות, כי אין לי ארץ אחרת'".
ארז ניצל, אבל מלאך המוות התדפק שוב על דלת ביתו של אלי. בנו רועי, שבחר ללכת לשירות קרבי ועבר מסלול חי"ר בחטיבת הנח"ל, יצא מגזרת הר דב וחזר הביתה לאירוע משפחתי. רועי תכנן לחזור לבסיסו ביום ראשון, וביום שבת התעקש לצאת לטייל עם אופנוע השטח. כחצי קילומטר מביתו שבמושב עזריקם, על שביל בפרדס, התנגש בו כלי רכב. "שמעתי את ארז בני צועק 'אבא'. הבנתי שמשהו קרה", מספר אלי ועיניו מתמלאות בדמעות.
"ארז התקשר לטלפון של רועי כדי לראות מה קורה אתו, אבל ענה לו איש זר שאמר לו שפינו את רועי לבית החולים קפלן. נסענו לשם וסרבו לומר לנו איפה הוא. ברדיו כבר הודיעו שהוא מת. רק אחרי הפצרות נתנו לאחי להיכנס לראות אותו. הוא חזר ולפי סימני הידיים הבנתי שרועי מת. נכנסתי פנימה והורדתי ממנו את ציוד המיגון של האופנוע. מדובר בבן שלי. זה קשה מאוד עבורי", הוא מספר בכאב.
אלי הבטיח למשפחתו כי הם "מלוכדים ולא ישברו, למרות הכאב". ימים קשים עברו על אלי והעסק המצליח שלו לעבודות עפר נתקל בקשיים. "העסק עמד על סף קריסה. לא הייתי רחוק מפשיטת רגל, אבל אני איש חזק, אני לא אתמוטט, עברתי מספיק בחיים".
אלי שמר על תדמית האב החזק, אבל בלילות היה משוטט בחצר ובוכה בסתר. כשהיה חוזר למיטה, מזל רעייתו היתה שואלת אותו לאן הלך? "שמעתי רעשים בחצר ובדקתי שהכל בסדר", השיב.
כעבור שלושה חודשים הציונות של אלי עמדה במבחן נוסף וקשה. הבן השלישי ביקש מהוריו שירשו לו להשתתף בגיבוש ליחידת עילית בצה"ל. "אחרי שידעתי שזה מה שהוא רצה זה היה עבורי מובן מאליו", אומר אלי.
כיום הבן הוא לוחם מצטיין ביחידה שפועלת יום ולילה לשמור על ביטחון המדינה. אלי מודאג מאוד אבל גאה על הדרך שבה בחר בנו. תמונתו יושבת קרוב לעיניו במשרד.
אלי, המשמש כיו"ר יד לבנים בבאר-טוביה, מנסה להעניק אוזן קשבת להורים השכולים ולמלא את החלל שמוצר אצלם בטיולים והרצאות. "אין דבר גרוע יותר מהשכול. שום דבר לא יכול לרפא את השכול. אני בסך הכל מנסה לסייע להורים השכולים", הוא אומר בעצב.
אלי חש שהוא חייב להמשיך ולהנציח את זכר אחיו ובנו, והחליט לערוך טורנירים לזכרם. את רועי בחר להנציח בספר מכתבים ותמונות הקרוי "רועי". מדי שנה, ביום הולדתו של רועי ז"ל, מקיים אלי טיול ג'יפים בליווי מדריך של החברה להגנת הטבע. השנה יקיים אלי את הטיול ביום העצמאות. כי כמו שהוא אומר: "אין לנו ארץ אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
