"האהבה הכי גדולה שידעתי"
מורן רינגלר, חברתו של הלוחם חיים בכר ז"ל, ואימו של חיים, צ'לה, מספרות על החיים בלעדיו
- יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ב-NRG מעריב
חיים שלי,
עוד שנה עברה, שנה בלעדייך. שנה שבה הזמן עומד מלכת, שנה שבה אני מנסה לעכל את האסון הנורא וזה בלתי אפשרי. שנה שבה אני נאחזת בעבר ולא מוכנה להרפות, הראש לא מפסיק לחשוב עלייך ולהיזכר בכל רגע איתך. שנה שבה כל יום שעובר, הכאב רק מתגבר והגעגועים והזיכרונות לא נותנים מנוח.
היום הנורא מכל חוזר אליי שוב ושוב, חוזר ומכה, מחזיר אותי לאותו רגע אכזר שגמר את החיים שלך וחתך את החיים שלי, של כולנו, לשניים. החיים שלפני והתמונות שאחרי, חיים בלי חיים. חיים בלעדייך. התמונות שלך תלויות בכל פינה, החיוך שלך מביט עלינו מכל קיר, ואתה כל כך חי בכל אחת מהן, שאני פשוט רוצה להוציא אותך משם.
חיים, היית האהבה הכי גדולה שידעתי, השנה האחרונה איתך הייתה השנה המאושרת בחיי. כל רגע איתך היה עוצמתי, ידעת להפוך כל דבר קטן למיוחד, לימדת אותי את טעם החיים - ליהנות מכל רגע, לחייך גם כשאין סיבה מיוחדת.
ידעת לפנק, להרגיע, להקשיב ולאהוב - עשית אותי מאושרת!. העיניים המדהימות שלך - כחולות, מרגיעות, עמוקות, שתמיד אומרות לי "יהיה בסדר". השפתיים שתמיד מחייכות חיוך חם ומרטיט עם גומה קטנה בלחי השמאלית. זה כל מה שהייתי צריכה. את המבט הזה, עם הקריצה הקטנה, והחיוך שלך, והכל היה מסתדר. בשבילי ובשביל כולם.
הייתה לך נוכחות שאי אפשר לפספס. היה בך כל כך הרבה יופי וחכמה, היה בך קסם והיו עדינות ורגישות מופלאה לצד חוזק וגבריות. אף פעם לא היה לך פחד בעיניים, תמיד דואג שכולם יהיו מרוצים ושכולם יחייכו. והאמת זה לא היה כל כך קשה, פשוט אי אפשר היה להיות לידך ולא לחייך, ולהישבות בקסמייך.
הרגעים איתך, חיים, היו היפים בחיי. אני מודה לך על השעות והדקות שביליתי איתך, שהייתי חלק ממך, מהחיים
חיים, תחושת ההחמצה כל כך חזקה. המחשבה על מה שעוד היית יכול, על מה שכבר לא תוכל, על ההפסד העצום!. הזמן היה קצר מדי, כל כך לא מספיק!.
היית הבן אדם הכי קרוב לשלמות: "גבר שבגברים", כמו שאמא שלך אומרת, "מלך העולם!", המלך שלי. אתה תישאר המלאך שלי, אני אוהב אותך לעולמים. מתגעגעת.
מורן.
צ'לה בכר, אימו של חיים, מספרת לו על כל מה שהשתנה מאז שנהרג. על אופק הקטנה שנולדה, על השיחות האינטימיות ועל הדמעות שזולגות אל הכרית.
ארבע שנים עברו ושוב אנחנו כאן. אבא ואני, יוסי, אופק הקטנה, המשפחה, הקרובים, חברים שלנו וחברים וחברות שלך - עורכים לך אזכרה, חיים, רביעית במספר. מי יודע עד איזה מספר אזכרה ישאו אותנו כוחותינו. כל שנייה, כל רגע, מרחיקים אותנו מהפעם האחרונה שראינו אותך. ומה נגיד חיים שלי? שכבר ארבע שנים עברו בלעדיך, וכאילו היה זה אתמול.
אך לעולם, עד נשמת אפי האחרונה, לא אשכח אותך. את דמותך ומראך, את הקול המקסים שהיה לך, ואת נקודות החן בצוואר, את שיערך הבלונדיני והעיניים שאומרות הכל וחודרות אל הלב. יפה שלי! את טוב ליבך, כוח הנתינה, העזרה לזולת, אהבת האדם ואהבת החברים שהייתה בך.
חיים שלי! יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך ולשתף אותך. במתנה היפה שיש לנו בבית – אופק, אחותך שלא הכרת. וכן, אני עושה זאת לפעמים, כשאני באה לכאן לבדי, מדליקה סיגריה, יושבת קרוב אליך על שפת האבן ומדברת בלחש כאילו אתה מקשיב. אך אבן השיש הקרה והכבדה ומסביבה פרחים יפים המביעים חום, מפרידים ביננו. בשיחה הזו אני מדברת ושואלת. תשובות אין. ואז הולכת לתשובות שלא יהיו לעולם.
חיים שלי, לאחרונה דמותך עולה בחלומות שלי, במיוחד בלילות טרופים, בנדודי שינה. ושם, שם טוב לי, משום ששם אני מדברת איתך ואתה גם עונה לי. אני רואה אותך ומחבקת ומנשקת ואז כפי שאתה מופיע, אתה נעלם. אני מתעוררת ודמעות זולגות לאיטן על הכרית - לחושך מסביב. יודעת אני חיים, שזה יימשך כך לנצח.
חיים שלי,
אתה היית חלום שהתגשם בחיים שלי.
היום חיים, אתה מופיע רק בחלומות שלי.
אוהבת ומתגעגעת בני בכורי.
חיים שלי.
אמא.
סמל ראשון חיים בכר ז"ל נהרג ב-28.2.2002 במהלך פעילות כוח הצנחנים במחנה הפליטים בלאטה. הוא היה בן 21 במותו, לוחם בצוות הסמלים של הסיירת שנהרג בחלקה הראשון של הפעולה, כתוצאה מקליע שפגע בראשו.
נא להמתין לטעינת התגובות
