הקונדוליזה של פרץ
רחל תורג'מן מתקוממת נגד הגדרתה כמי שלוחשת על אוזנו של יושב ראש העבודה. אני לא לוחשת, אמרה פעם. אני מדברת בקול רם, צלול וברור. בגיל 33 היא משחקת במגרש של הגדולים ומקבלת הצעות עבודה של 150 אלף שקל בחודש. על תפקיד בכיר במשרד הביטחון היא כנראה תוותר. אבל אינה מתכוונת לנוח עד שתראה את עמיר פרץ יושב על כיסא ראש הממשלה. וגם: פרופ' אוריאל רייכמן אמנם לא יהיה שר החינוך, אבל הוא העביר את אולמרט ואותנו סדרת חינוך
קרוב לעשור נמשך הקשר הזה, שהפך לכמעט מאגי. היא המקורבת האולטימטיבית של שר הביטחון הבא, היא אשת הסוד, היא המוציאה והמביאה, היא היועצת, היא האסטרטגית, היא הנאמנה והשותפה לדרך. ככזו, היא גם סופגת אש, נאבקת בלשונות הרעות ומתבצרת אל מול המתקפות התקשורתיות. ילדה טובה אשדוד, בת 33 בסך הכל, מוכשרת, שאפתנית, ממוקדת, כוחנית, הפכה רחל תורג'מן בעשור האחרון למטאור בשמי הכלכלה והפוליטיקה הישראלית. בכלכלה הרבה יותר מאשר בפוליטיקה, אבל הפוליטיקה בכותרות עכשיו.
היום היא כבר מכינה הרבה יותר מקפה. מדורי הכלכלה קושרים לה כתרים, שאותם הרוויחה ביושר. היא מוערכת מאוד במסדרונות הכלכליים, היא מנהלת מאבקים נגד ענקי הביטוח והמשק, היא לא מפחדת מאף אחד והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה בחיים: שעמיר פרץ יהיה, כמה שיותר מהר, ראש הממשלה של מדינת ישראל. אז, רק אז, היא תתפנה לעשות גם לביתה.
השבועות האחרונים קשים לה. "מעריב" חשף לפני כשבועיים את היותה הצלע הנשית בציר האסטרטגי החשאי שנרקם בין אהוד אולמרט לעמיר פרץ. אורי שני מטעם אולמרט, רחל תורג'מן מטעמו של פרץ. בכך עלתה תורג'מן, בבת אחת, לליגת העל. המקום שבו משחקים הילדים הגדולים, בדרך כלל גברים מסוקסים שהיו בסיירת, או בחיל האוויר, או שיש להם משרד עורכי דין מבוסס, או משרד פרסום משודרג, או שהם סתם מקורבים לצמרת, מלחכי השמנת לדורותיהם. פתאום היא, שבאה משום מקום, מושכת בחוטים. והחוטים האלה מסתבכים לה קצת עכשיו, כי הסיפור שלה מושך אש, לזות שפתיים, פקסים אנונימיים, השמצות, האשמות ולגלוג.
היא סירבה להתראיין השבוע. מוכנה לדבר רק על הנושא החשוב לה באמת, העניין הכלכלי, קרנות הפנסיה, המאבק ההרואי שלה, שהצליח, להכריע את ענקי הביטוח ולהוריד אותם על הברכיים, להכריח אותם לצמצם במחצית את דמי הניהול שיגבו ממבוטחי קרנות הפנסיה, להחזיר להמוני בית ישראל "משהו מהנזק שהמיט עליהם ביבי," כך אמרה בזמנו.
"תורג'מן ניצחה," זו היתה הכותרת במדורי הכלכלה אחרי שעשתה את זה. ומאז, היא מסתובבת שם כבת בית, כמי שהוכיחה, כמי שהגיעה. חשה כשווה בין שווים. אנשים כמו יאיר המבורגר, אביגדור קפלן, אריה עובדיה, יעקב וינרוט, יעקב נאמן, רון לובש, דרור שטרום, עפרה שטראוס, רני רהב, יושביה הקבועים של העילית הכלכלית הישראלית, מעשני הסיגרים ונהגי המרצדסים, כולם מדברים עליה היום בהערכה רבה. הזלזול נעלם.
היא לא תלך עם פרץ למשרד הביטחון. זה לא מעניין אותה. לו היה מקבל את תיק האוצר, היתה הולכת. אולי אפילו רצה. בחודשים האחרונים זורמות אליה הצעות. משרות כלכליות בכירות, עם משכורת של ,100 לפעמים 150 אלף שקל בחודש. הפיתוי קיים. לא בטוח שלא תתפתה בקרוב. גם אם תעזוב את "חברים ומרוויחים," הקרן ההסתדרותית שהקימה ושהפכה לסיפור
בבחירות האחרונות שקלה להתמודד לכנסת. זה היה רעיון של עמיר פרץ, שניסה לשכנע. היא שקלה. היה לה כבר מטה מוכן על הנייר, בראשו אמור היה לעמוד עופר עיני, יושב ראש ההסתדרות. הדרך לכיסא בכנסת היתה סלולה ובטוחה. יכולתי להתמודד, אמרה לאנשיה, הייתי גומרת במקום השלישי בין הנשים, אחרי יולי ושלי, זה בטוח. היום היתה יכולה להיות חברת כנסת. אבל החליטה לבסוף לוותר. אני לא פוליטיקאית, אמרה. היא מעדיפה את העסקים. את תחושת הכוח הצונן, הקר, את האתגר בלשבת מול גדולי העשירים, טובי המומחים, ולעשות להם בית ספר. בעולם הזה היא למדה להיות עקשנית, להיות חשדנית, לפעמים להיות כוחנית.
לצד ההצלחה הכלכלית, צברה לעצמה כמות מסחרית של אויבים. רובם ככולם מצטופפים במפלגת העבודה. היא מדגישה השבוע, בשיחות סגורות, שהנושא הפרסונלי לא מעניין אותה. שהיא לא מתערבת במינויים, בגורלות של אנשים, במי יהיה שר ומי לא. היא הבינה שזה מושך אש, יצרים אפלים, צרות בצרורות. למה לה. משכה ידיים. לפגישות האחרונות עם אולמרט לא הגיעה. לתדרוכי המשא ומתן מול חברי הכנסת של העבודה באה והתמקדה בחלק שלה: קווי היסוד הכלכליים. משתדלת להצטנע, להסתתר במשרדה שבבית אמות משפט, קומה ,7 שתי קומות מתחת לשמעון פרס, דלת מול ציפי לבני. היא, רחל הקטנה מאשדוד, יחד איתם.
באותו בניין, אגב, התרחשה הדרמה ההיא סביב נטישת פרס את מפלגת העבודה לאחר ההפסד לפרץ. תורג'מן היתה מטפסת שתי קומות למעלה, אל המשרד של פרס, ומנהלת איתו שיחות נפש בשמו של פרץ. תישאר, אמרה לו, תקבל כל מה שאתה רוצה. מספר ,2 ממלא מקום, נשיא המפלגה, מה שתגיד. אבל פרס, היא אמרה אז, היה מבושל כבר. החליט עוד קודם. סגר הכל עם שרון. ההתלבטות שלו, לדבריה, היתה הצגה.
יממה אחרי הבחירות, כשהטלפון של פרס לפרץ בושש להגיע, הרימה תורג'מן טלפון לפרס. עמיר ידבר איתך, אין לו בעיה להתקשר אליך, אמרה לפרס. הוא צעיר יותר, הוא מכבד אותך, אבל הוא רוצה שתקבל את השיחה. הוא פוחד שלא תסכים לדבר איתו. כך, בדרך המוזרה הזו, ניסה פרץ להתעקש ולמחול על כבודו במכה אחת. זה לא הסתייע. שלא יתקשר אליי, אמר לה פרס, אני אתקשר אליו ביום שישי. עד אז, חלפו מים רבים באיילון ושיחות רבות מאוד על הקו לחוות שקמים. כל השאר ידוע.
עמיר פרץ, כך מאמינה תורג'מן, יהיה ראש ממשלה. אין לה ספק בכך. הוא קורץ מהחומר המתאים. הוא חזק, כל כך חזק שזה מפחיד. הוא ממוקד. הוא לא מתכוון לעצור או לוותר. זה יקרה, לדעתה, בפעם הבאה. מתי תהיה הפעם הבאה? היא לא יודעת. בשיחות עם מקורביה היא מדגישה שהיא היתה זו שדחפה את פרץ להסכם האסטרטגי עם אולמרט. מכחישה את ההאשמות כאילו היתה זו שדחפה אותו להרפתקה המטופשת סביב הניסיון להקים ממשלת ימין. היא אומרת שפרץ צריך היה להיות שר אוצר, נלחם להיות שר אוצר, אבל זה לא הסתייע. זה היה, אמרה לאנשיה, אולטימטום שלנו במהלך כל המשא ומתן. אלא מה, אולמרט לא נכנע. קורה. אז פרץ נכנע, וילך לביטחון. הפרדוקס הוא שאולי, בהפוך על הפוך, המהלך הזה דווקא יקצר את דרכו לראשות הממשלה. לשיטתה, כמובן.
היא נולדה באשדוד. חמישה אחים, חמש אחיות, היא במקום השמיני. אם עקרת בית, אב סוהר בשירות בתי הסוהר, נפטר לפני כמה שנים מדום לב. אף אחד, אף פעם, לא הצביע אצלה בבית למפא"י. עד הזמן האחרון, כמובן. מצוקה? לא ממש. היה הכל בבית, תורג'מן לא ידעה מה יש בחוץ. כל השכונה היתה אותו דבר, אותו חתך סוציו-אקונומי, אותו מוצא, אותה קשות יום חמימה.
היא היתה תולעת ספרים, בכיתה ו' גמרה את כל הספרייה ושלחו אותה לספרייה של המבוגרים. למדה, השקיעה, היתה בחוגים, התעמלות קרקע, התנדבות עם קשישים. הכל בצמצום, הכל בקושי. אבל עוני, אמרה פעם, זה לא לחם. זו מנטליות. והמנטליות של רחל תורג'מן, שינקה מבית אבא, היתה הפוכה. ללמוד כל הזמן, לחתור קדימה, להתקדם.
בצבא היתה מורה חיילת. אחרי הצבא נשלחה פעמיים להדריך בחו"ל, גרה כמה חודשים באודסה, מאז היא יודעת לפטפט רוסית, אחר כך נשלחה להונגריה. אחר כך החלה ללמוד. תואר ראשון במדע המדינה ומזרחנות בבר-אילן, תואר שני ברציפות, עוד לפני שסיימה את הראשון, במינהל ציבורי ושלטון מקומי. אחר כך, עוד לפני שסיימה את התואר השני, החלה לטרוח על הדוקטורט (שטרם הבשיל.( כזו היא. תמיד חושבת קדימה, למדרגה הבאה, לאתגר הבא.
היא התגלגלה לכנסת כעוזרת של עוזר של רענן כהן בסיעת העבודה, משם הגיעה איכשהו לאלכס גולדפרב, אבל החונכת הראשונה שלה היתה אורה נמיר, שהיתה שרת העבודה. שם הכירה, לראשונה, את עמיר פרץ, שהיה חבר כנסת ויושב ראש ועדת העבודה בכנסת. פרץ היה מגיע לנמיר, תורג'מן היתה מכינה לו שם קפה ועברה "מבחן קפה" מוקדם. כבר אז טירחן פרץ את האווירה עם דיבורים על שכר מינימום. את כולם זה שעמם. את תורג'מן זה הלהיב.
כשעזבה נמיר לתפקיד השגרירה בסין, המליצה עליה לעורך הדין דוד ליבאי. המשרה שלה עם ליבאי ארכה יום אחד, שבסיומו החליט ליבאי, שלא קיבל את תפקיד שר המשפטים שהובטח לו, לעזוב את הפרלמנט ולחזור לבתי המשפט. היום סוגרת תורג'מן מעגל מול ליבאי, שעומד בראש צוות המשא ומתן של העבודה, ויש לו רק מילים טובות עליה. אגב, לאחרים יש מילים רעות. אומרים שהיא בוטה, שהיא הרס"רית של פרץ במשא ומתן, שהיא מדווחת על הכל, מתערבת בהכל, לא תמיד לכיוון הנכון. אז אומרים. היא מנסה להוריד פרופיל.
אז, כשליבאי עזב, עברה תורג'מן להיות עוזרת פרלמנטרית של עמיר פרץ. "היא נכס," אמרה נמיר לפרץ על תורג'מן. לקח לו דקות ספורות להבין עד כמה. היא היתה העוזרת שלו בכנסת, אחר כך הלכה איתו להסתדרות, שם הקימה את "האגף לתקשורת שיווקית וקשרים בינלאומיים," שיפרה את תדמית ההסתדרות עשרות מונים וחילצה אותה מתוך המפא"יניקיות העבשה, הנושנה, של העסקנים לוגמי התה והתככים. אחר כך הקימה את "חברים ומרוויחים," סללה לעצמה דרך במדורי הכלכלה והפכה לאושייה מוכרת ומוקרת בעולם העסקים.
התיאבון שלה לא שכך. אולי אפילו להפך. המאבקים שניהלה במהלך השנים, נגד יעקב נאמן, נגד אייל בן-שלוש, נגד דרור שטרום, נגד ביבי, נגד שאר העולם, חישלו אותה. מצד שני, הם בנו לה התנהלות קיפודית, חשדנית, מסוגרת, עוינת. היא לא נותנת אמון באף אחד, חוץ מבעמיר. היא לא מאמינה לכלום. חלק מהאנשים שעובדים איתה אומרים עליה שהיא עקשנית כמו פרד, חלק אחר אומרים ההפך. היא מקשיבה, קשובה, יודעת לוותר ולהשתנות כשיש צורך.
בגיל 30 עמדה בראש צוות שהקים פרץ למאבק ברפורמה שהכריז נתניהו בשוק הפנסיה. בצוות שלה היו עורך הדין יעקב וינרוט, עורך הדין גיל אלוני, בועז בן-צור, מאיר שביט ורואה החשבון שמעון כהן. כולם משקל כבד. הסיבוב הראשון בקרב על הפנסיה נגמר בניצחונו המוחלט של נתניהו. אבל אחר כך הובילה תורג'מן את המלחמה למען הורדת דמי הניהול נגד חמש קבוצות הביטוח הגדולות בישראל, שנהנו מגיבוי של משרד האוצר. היא ניצחה. כל שוק הפנסיה התיישר אחר כך על פי המדדים שקבעה. "מה שלחו לכאן את הילדה הזו," אמרו לעצמם האנשים בהתחלה. אחר כך הבינו. ילדה, אבל מסוכנת.
היה לי קשה בהתחלה, סיפרה לא מזמן לאחת מחברותיה, באתי מבחוץ, אני אישה צעירה, חשופה לדיבורים, לריכולים, אני אאוטסיידרית. לא קיבלו אותי בקלות. זה עולם גברי, שוביניסטי, והייתי צריכה לפלס דרך. אחר כך, סיפרה, דווקא הלך קל. בעסקים, כשאתה מצליח, אין מה להוכיח יותר. זו הקבלה האולטימטיבית. ואת מבחן הקבלה הזה, כמו את "מבחן הקפה" ההוא, היא עברה בהצלחה.
מה אמא שלי היתה אומרת עכשיו, שאלה את עצמה פעם כשנקלעה לביתה של עפרה שטראוס, לארוחת ערב שבה הצטופפו אנשים השווים מיליארדים. בדולרים. אבל הכימיה עם עפרה שטראוס התלקחה בקלות. יש לה היום חברים מכל התחומים. נורית דאבוש, למשל, יושב ראש הרשות השנייה, עם רקע דומה: אישה אחת, לבד, שבאה משום מקום, למדה, חתרה, שאפה, נלחמה והגיעה. בסך הכל, למרות הציניות, מחמם לב.
בעוד שנה היא תוסיף לשלל תאריה גם תעודת עורכת דין. היא לומדת כל הזמן, משתלמת, קורסים, הכשרות, ימי עיון. לא רגועה לרגע. מדי פעם מוצאת עצמה גם במדורי הרכילות. שלא בטובתה. גרה בגבעתיים, מנהלת אורח חיים של עבודה קשה, ועוד עבודה קשה, ואם נשאר קצת זמן, אז עוד עבודה. מתקוממת נגד הגדרתה כמי ש"לוחשת על אוזנו" של פרץ. אני לא לוחשת, אמרה למישהו, אני אומרת בקול רם, צלול וברור.
ועדיין, השפעתה גדולה מהשפעת כל האחרים. היא בתוך המעגל הפנימי, האינטימי, הכי קרוב ומשפחתי. יחד עם האישה אחלמה, הבת שני, האחות דליה, היא נמצאת שם. בדיוק כמו קונדוליזה רייס אצל משפחת בוש. להבדיל, כמובן. שתיהן נשים מוכשרות, בודדות, ממוקדות, מסורות לבוס. בפריימריס היא היתה היחידה שהיתה משוכנעת בניצחון. בכלל לא היה לה ספק. כשאחד היועצים אמר לפרץ שגם אם יפסיד עכשיו ינצח בפעם הבאה, תורג'מן תיקנה. הוא ינצח עכשיו. בפעם הבאה, יהיה ראש הממשלה.
חובת ההוכחה עדיין מוטלת עליה. עמיר פרץ נמצא עכשיו, לדעתה, בליגה הלאומית. היו לה חיכוכים קשים עם האנשים במהלך הקמפיין, היא התערבה, התערבבה, התווכחה ועשתה לאסטרטגים את המוות. בסופו של דבר, היא מרוצה מהתוצאות, למרות המספר הדל של המנדטים. זוהי, על פי אמונתה, רק ההתחלה. הוא יגיע, הוא לא יעצור, הוא לא איש שעוצר. נחכה ונראה.
בסביבות אוגוסט ,2005 שלושה חודשים לפני שפרש מהליכוד, החל אריאל שרון להכין את המפץ הגדול. היה ברור שיש צורך דחוף לגרוף את הקופה השמנה של מצביעי שינוי. היה לא פחות ברור שצריך לעשות את זה בלי טומי לפיד. כל הסקרים והניתוחים הראו שלפיד, דמות שנויה במחלוקת, חוסם בפני המפלגה החדשה אופציות ומצביעים רבים. הדרך להביא את מצביעי שינוי בלי להביא את לפיד עברה במרכז הבינתחומי בהרצליה, שם יושב פרופ' אוריאל רייכמן, האב הרוחני, המייסד והמסמל את שינוי המודרנית.
התיק הופל על אייל ארד וליאור חורב, מקורביו של רייכמן. חורב נשלח ככוח גישוש ראשון. בסוף אוגוסט הגיע ללשכתו של רייכמן בהרצליה וסיפר לו, בסודי סודות, כי בכוונתו של אריאל שרון לפרוש מהליכוד ולהקים מפלגה חדשה.
"אם הוא פורש," שאל חורב את רייכמן, "אתה בא."?
רייכמן, שמשתעשע כבר שנים במחשבות הנהגה, צחק.
"ראשית," אמר לחורב, "הוא לא יפרוש. אני לא מאמין שתעשו דבר כזה. לא יהיה לו אומץ. שנית, זה רעיון מעניין."
חורב המשיך ללחוץ. "בוא נניח תאורטית," אמר לו. "אריק רוצה אותך לידו."
רייכמן הבהיר: "אין לי שום כוונה ללכת להיות חבר כנסת. זה לא מעניין אותי. גם הפוליטיקה לא מעניינת אותי. אם אתם באמת הולכים למהלך היסטורי כזה, המהלך מעניין אותי. אני מוכן לקחת בו חלק, לבוא לשירות לאומי, בתנאי שמדובר במשימה אישית אחת. אני מוכן להיות שר החינוך."
רייכמן העביר מסר בחזרה: "אם ככה, אני עוזב הכל ובא. החינוך בראש מעייניי, זו משימת חיים." לא היה לו עניין בחברות בכנסת. זה לא בשבילי, אמר. הוחלט שיוכרז כמועמד של המפלגה החדשה לתפקיד שר החינוך, בהתחייבות מפורשת של אריאל שרון. אם וכאשר.
בליל פרישתו של אריאל שרון מהליכוד והקמת קדימה, צלצל הטלפון הנייד של ליאור חורב. זו היתה השיחה הראשונה שנכנסה לחורב לאחר שנודע דבר המפץ הגדול ברבים. על הקו היה רייכמן. "עשיתם את הלא ייאמן," אמר רייכמן, "כל הכבוד."
כעבור כמה ימים יצא מהארון: בעוד עמיר פרץ מחתים את אבישי ברוורמן, חשפה קדימה הטרייה את הנשק האקדמי הסודי שלה: פרופ' אוריאל רייכמן, שר החינוך הבא. במאמץ של הרגע האחרון שכנעו אותו להיות גם מועמד לכנסת בעשירייה הראשונה (בסופו של דבר הוא נדחק ממנה לטובת אברהם הירשזון.( רצו פנים חדשות, רצו לחזק את הרשימה, רצו לנצל את הצעצוע החדש והנוצץ עד הסוף. ואכן, הסקרים החמיאו. מצביעי שינוי זרמו בהמוניהם. קדימה גרפה את כל הקופה. טומי לפיד נותר זנוח מאחור, תשוש ונטול מצביעים, אחר כך פרש והניח לאברהם פורז להתבזות לבדו.
אולמרט התחייב, בחתימת ידו, ליישם את תוכנית רייכמן ולהפוך את החינוך ליעד לאומי ראשון במעלה אחרי הבחירות. עכשיו החתימה של אולמרט מצהיבה על אלפי הברושורים שחילקו פעילי קדימה במהלך הקמפיין. רייכמן חוזר לאקדמיה. בסביבתו לא מוציאים מכלל אפשרות כי קרבתו של טומי לפיד לאולמרט היתה דומיננטית בהחלטה להקריב את רייכמן. אין לכך, כמובן, כל הוכחה. מצד שני, טומי בחוץ ורייכמן בחוץ. זוהי נקמתו המתוקה, המאוחרת, של לפיד.
ביום רביעי בצהריים הגיש אוריאל רייכמן את התפטרותו מהכנסת. כהונה קצרצרה וטראומתית. בדרך חזרה עצר, יחד עם האנשים שליוו אותו במהלך הקמפיין, לנגב חומוס באבו-גוש. מסיבת סיום קטנה, פרטית, של האיש שלא יהיה שר החינוך הבא.
מישהו ממקורביו העלה השבוע השוואה מעניינת. למי? לאהוד אולמרט. גם הוא שקל אם לחזור לפוליטיקה אחרי שפרש מראשות עיריית ירושלים. אריאל שרון היה זה שלחץ. בוא, תחזור לכנסת, בוא לליכוד, אני צריך אותך לידי, הפציר שרון. אולמרט היסס. ידע שמעמדו במרכז הליכוד אינו מובטח. שקל לפרוש מהחיים הפוליטיים. למה הוא צריך את זה? היתה לו כבר משרת מיליונים מובטחת כיושב ראש חברה בינלאומית גדולה אצל המיליארדר בני שטיינמץ. החיים היפים המתינו לו בחוץ בקוצר רוח.
שרון לא ויתר. הפעיל עליו לחץ, כמו שרק שרון יודע. הבטיח לו את תיק האוצר. מעמד בכיר "לידי." אולמרט נעתר. התמודד במרכז, חטף מכה, נבחר במקום ה.32- אחרי הבחירות היה ברור שצריך להקריב אחד מתוך שלושה: בנימין נתניהו שהיה שר החוץ, סילבן שלום שהיה שר האוצר או אהוד אולמרט שהיה המיועד לתפקיד שר האוצר.
שרון חשב, היסס, הבין למי יש יותר פוטנציאל נזק, והקריב את אולמרט. שלום מונה למשרד החוץ, נתניהו לאוצר. אולמרט החליט לפרוש. והנה, שוב, שרון מפעיל את כל הלחץ. ארוחת בוקר, מתק שפתיים, תיק תעשייה, מסחר ותעסוקה מיוחד, עתיר סמכויות ותוספות, פלוס ממלא מקום ראש הממשלה. אולמרט נעתר. קאט. עכשיו הוא ראש הממשלה. עכשיו הוא המבטיח. בראיונות לעיתונים ערב הבחירות אישר ואישש את התחייבותו של שרון לרייכמן. עכשיו הקריב אותו. רייכמן שמע על זה ברדיו. בשתי שיחות הטלפון שהיו להם מאז לא הציע אולמרט לרייכמן מאומה, מלבד "תהיה בכנסת ובממשלה." ככה לא משאירים את רייכמן. ככה מבזים אותו.
"אין לי טענות," אומר רייכמן. "אין לי כוונה לחסל חשבונות או להתקוטט. אני לא מרגיש מנוצל. באמת, הכל בסדר מבחינתי." בשיחות פנימיות הוא נשמע מעט אחרת. "התחייבויות צריך לקיים. נקודה," הוא אומר למקורביו. הוא, למשל, התחייב. במכתב ששלח לסטודנטים של המרכז הבינתחומי ערב פרישתו, הוא התחייב שאין לו כוונה להפוך לפוליטיקאי, שהוא עוזב לצורך מטרה אחת בלבד והיא החינוך בישראל. רק זה מה שיוציא אותו משם. כשזה התבטל, לא בזבז רייכמן זמן וחזר. השבוע, כשהגיע למתחם המרכז בהרצליה, המתין לו שלט ענק בכניסה: "ברוך שובך הביתה."
המשא ומתן הלילי בין אולמרט לעמיר פרץ, שבו הוקרב תיק החינוך, הסתיים ביום חמישי בשעה חמש בבוקר, בשבוע שעבר. ביום שישי בערב אירח רייכמן חברים בביתו. דיברו שם על מה יעשה כשר חינוך, איך יפעל ליישום תוכניתו. האווירה היתה טובה. לא היתה סיבה שלא.
רייכמן הוא היחיד שלא שמע את הקולות, לא ראה את המראות ולא הבין את הרמזים בשבועות האחרונים. אולמרט המשיך להצהיר שרייכמן הוא שר החינוך הבא, גם בראיונות שנתן לעיתונים. מה שרייכמן לא ידע זה ששי חרמש, המועמד במקום ה30- ברשימת קדימה, כבר קיבל רמזים מסביבת אולמרט שלא ימהר לחזור הביתה, שהוא עוד יהיה בכנסת. כך תפרו לרייכמן את התיק, התיק שהובטח לו פעם, אבל להפך. סביבו כולם לחששו, הוא מיאן להאמין שזה יכול להיות. בא מתרבות אחרת, ממקום אחר, עם כוונות אחרות.
למחרת, בשבת, התקשר לרייכמן עיתונאי וסיפר לו שתיק החינוך הובטח למפלגת העבודה. אחר כך זה גם שודר בקול ישראל.
"לא היה לי מושג ירוק על מה הוא מדבר," שחזר רייכמן את השיחה. הוא הרים טלפון ליורם טורבוביץ,' ראש צוות המשא ומתן, והשאיר לו הודעה. "מה קורה כאן בדיוק,"? שאל. טורבוביץ' לא חזר אליו. אולמרט כן. בסביבות ארבע אחר הצהריים. "לא היתה לי ברירה," גמגם אולמרט, "לא היה מנוס. אני מקווה שתישאר איתנו, בכנסת ובממשלה."
הם קבעו להיפגש למחרת בשתיים בצהריים. בינתיים הלך זעמו של רייכמן וגאה. אין טעם בפגישה, אמר לעצמו. הוא יתחיל איתי במשא ומתן, זה ייראה רע, אני אתפש כמי שמתמקח על כיבודים. הרי זה לא מעניין אותי. הרי לא לשם כך באתי. הוא החליט לבטל את הפגישה עם אולמרט. כך ייעשה למי שמעביר את שר החינוך שלו סדרת חינוך ומניח לו לשמוע ברדיו כי הודח מתפקידו.
רייכמן, אגב, לא מתחרט על המהלך הזה. בשיחות פנימיות הוא אומר: "שאולמרט לא ילמד אותי נימוסים והליכות." מבחינתו של רייכמן, המעגל נסגר. המסר עבר. חשוב שהציבור יידע, אמר לאנשיו, שיש גם אנשים עם עקרונות, שיש גם אנשים עם הגינות שמנסים לקיים את ההבטחות שהבטיחו.
"זו היתה," אמר לאנשיו, "מורשת שרון. זו היתה ההתחייבות הכמעט יחידה של שרון. אולמרט הפר אותה. גם אני התחייבתי. לסטודנטים שלי, לציבור, למרכז הבינתחומי. אני לא מפר את ההתחייבות שלי." רייכמן לא יהיה שר החינוך, אבל הוא הספיק להעביר את אולמרט, ואולי גם אותנו, סדרת חינוך.
טוריו של בן כספית מתפרסמים באופן קבוע בעיתון מעריב.
