החלום ושברו
הנשיא, עוד פוליטיקאי קטן שעלה לגדולה, לא מבין שהוא גורם לזילות כבודם של השורדים כשהוא עולה בערב יום השואה לשאת נאום מול פני האומה ומזכיר את ניצולי השואה בסוף הרשימה
בסוף שנות השישים נסעתי לפריז. לבקשת אבי ביקרתי את דודה רוזה, אשת אחיו שחזרה ממרפאת השטן ד"ר יוזף מנגלה, שם עברה ניסויים רפואיים קשים עם שתי בנותיה. ישנתי אצלה בדירה הקטנה לילה אחד שהיה אחד הלילות המפחידים בחיי. זעקות השינה שהשמיעה מתוך שינה הטריפו אותי. מאז לא ביקרתי אותה. לפעמים, ביום השואה ובערב הקודם לו, לאחר שאני צופה בטלוויזיה בתמונת השרידים ובסיפוריהם, חוזרות אליי זעקותיה של דודה רוזה, ויש לי סיוטים.
כשאני שומע את סיפוריהם של אלו ששרדו את התופת, של מדליקי המשואות, של ניצולי אושוויץ, מיידנק-לובלין, בירקנאו, טרבלינקה ושאר מחנות ההשמדה אני מנסה לחשוב אם הם היו עם הדודים ובני הדודים שלי, אולי עם אחד הסבים והסבתות שלי. על פי דברי ד"ר שרה בנדר - שעשתה דוקטורט בנושא שואת יהודי ביאליסטוק והעיירות הקטנות שהיו בסביבתה - רוב התושבים היהודים שבאזור הועברו למשרפות ולתאי הגזים במחנות ההשמדה מיידנק-לובלין וטרבלינקה, ומיעוטם לאושוויץ.
בשנה האחרונה הגיעו אליי עשרות פניות שעניינן מצבם הנואש של שרידים מהשואה שהגיעו לפת לחם, שאין להם כסף לתרופות, שהם נאלצים בגין שרירות לב השלטון לשהות לבד למרות מחלות קשות ללא טיפול סיעודי.
בעזרתם של לילך ברזילי-נאמן, העובדת אתי בחדשות הוט, ושגיב שטיינברג, העובד אתי ברדיו, ניסינו לעזור ולפתור בעיות. לפעמים הגעתי לסף עברה על חוקי המדינה כשאיימתי על גורמים שונים שאם לא יפתרו בעיה כזו או אחרת, זה יסתיים לא טוב מבחינתם.
אני לא מסוגל להבין איך במדינת ישראל לא קם גוף אחד שכל עיסוקו טיפול בכל בעיותיהם מאל"ף עד תי"ו של השורדים. אני לא מבין איך יכול להיות שבמדינת ישראל בן אדם שעוקר על ידי ד"ר מנגלה צריך להתחנן כשהוא יושב בכיסא גלגלים שיאשרו כי עובד זר יטפל בו. איך זה יכול להיות שפרטיזנית שנלחמה ביערות לא יכולה לרכוש תרופות ומצבה המדורדר מתדרדר עד כדי סבל בל ייאמן. איך יכול להיות שניצולת שואה חיה בין פחי זבל במשך שנתיים בלי שיאכסנו אותה במוסד סיעודי.
אני לא מבין למה לא שולחים תלמידים או נוער במסגרת שירות לאומי לעזור לקשישים עריריים בבתי אבות שלא ימותו בבדידות נואשת.
אני כן מבין למה כאשר נשיא המדינה עולה בערב יום השואה לשאת נאום מול פני האומה הוא פותח את נאומו ב... "אדוני ממלא מקום ראש הממשלה, אדוני ממלא מקום יו"ר הכנסת..." ורק בסוף הרשימה הוא מזכיר את שרידי השואה.
אני מבין את זה כי הנשיא, עוד פוליטיקאי קטן שעלה לגדולה, לא מבין שהוא גורם לזילות כבודם של השורדים כשהוא שם אותם בסוף הרשימה. לו היה כבוד הנשיא חכם קצת יותר, היה פותח את דבריו ב"יקירי אחיי ואחיותיי ששרדתם את התופת הנאצית, אדוני ממלא מקום ראש הממשלה, אדוני ממלא מקום יו"ר הכנסת אדוני... גברתי..."
מדינת ישראל הוקמה בעקבות הטבח הנורא שביצעו הנאצים בקבוצות אוכלוסייה שונות. הגדולה שבהן הייתה האוכלוסייה היהודית בארצות אירופה. למדינת ישראל הוזרמו מיליארדי דולרים כדי לשקם את השורדים.
יד ושם השקיעה מיליונים כדי לתעד את זיכרון הנספים.
עשרות ארגונים בארץ ובעולם אספו ועדיין אוספים כספים למען השורדים. יש הרבה מקבלי משכורות, יש הרבה משרדים מפוארים, יש הרבה טפיחות שכם עצמיות, וישנו הנורא מכול - שרידי השואה החולים והרעבים, המתגוררים בדירות קטנות במצב ירוד והמאושפזים בתנאים לא תנאים במוסדות ברמה בלתי נסבלת.
ועוד לא קם הגדעון האוזנר החברתי שיאשים קבל עם ועדה את ממשלות ישראל לדורותיהן על ההזנחה הפושעת, על עצימת העין, על ההתעללות האכזרית, על האטימות האנושית כנגד שרידי השואה.
בערב יום השואה וביום השואה עצמו המשיכו הפוליטיקאים הקטנים והמושתנים של מדינת ישראל להתעסק בחלוקת מינויים והטבות, מי יהיה סגן שר לענייני מאנדוושקעס, מי יהיה שר לענייני חוסר עניין, מי יעמוד בראש הוועדה לטיפול בשום דבר. הם לא היו מסוגלים לסתום את הפה שלהם ל-24 שעות. העניינים הבוערים להם הם לא נרות
אבא שלי כעס עליי תמיד. למה אני נגד הממסד, ממשלה יהודית בארץ ישראל, מוסדות יהודיים, קופת חולים יהודית, הסתדרות עובדים יהודית. זה היה בשבילו קדוש, החלום שלו כנער יהודי בגלות פולין, נער ציוני שחלומו התגשם.
פעם ישבתי עם הוריי וניסינו לספור כמה בני משפחה לא חזרו משם. בשלב מסוים, כשהמספר היה בן שלוש ספרות, נעצרנו. אבי ואמי לא יכלו לזכור את מקצת בני הדודים שנישאו וכמה ילדים הספיקו להביא לעולם.
לפני שנה, יום או יומיים לפני יום השואה, כשבאתי לבקר את אבא במוסד הסיעודי שאושפז בו, פניו קרנו מאושר, והוא חייך חיוך שלא ראיתי על פניו מעולם. שאלתי אותו לפשר השמחה שקפצה עליו, והוא השיב לי: "כולם חזרו, הם חזרו עם הנשים ועם כל הילדים ובאו לבקר". הוא התחיל לומר שמות, ולקח לי כמה שניות לקלוט שהוא חלם שכל הנרצחים מהשואה באו אליו בחלום, ומאחר שהיה עיוור היה בטוח שהחלום הוא מציאות. כשהסברתי לו שכנראה חלם ושאיש לא חזר, נמוג החיוך המאושר, וכעסתי על עצמי שאמרתי את האמת המרה. לו מת באותו הבוקר, היה מת מאושר.
לתאריך 25 באפריל יש משמעות רבה בחיי מלבד יום השואה החל השנה בתאריך זה.
ב-25 באפריל 1982 פינתה ישראל את סיני, את שארם, דהב, נואיבה.
כאשר ישבתי קפוא במקומי, שומע את סיפוריהם של מדליקי המשואות ומנגב את הנזילה הבלתי נשלטת מהעיניים, צלצל הטלפון. "תפתח מהר סקיי ניוז. יש פיצוצים בדהב, עשרות נפגעים". נדמה לי שזה היה בדיוק לפני ה"אל מלא רחמים", תפילה שאני לא מסוגל לשמוע, ועברתי לסקיי.
דהב הייתה אחד המקומות שחייתי בהם בסיני. לפעמים בחגים היו מזמינים אותי לעבוד שם כמציל. מאוחר יותר נתבקשתי לנהל את שיקומו של המלון המוזנח והמושב שתושביו נטשו אותו. הג'וב שלי היה לשקם את ההריסות כדי שהמדינה תוכל למכור את המלון כמלון פעיל למצרים תמורת סכום עתק.
מי חלם אי-פעם בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים שבדהב תהיה עיר, שבדהב יהיו פיגועים.
חולות הזהב, המים הצלולים, הלגונה, החושות של הבדואים, אתרי הצלילה, פשוט גן עדן.
והנה יום השואה ויום הפינוי ב-25 באפריל שנת 2006 הם שואה ופינוי לעשרות אזרחי העולם שבאו לגן עדן בדהב ובגלל מנוולים הם ביקרו בגיהינום.
אני זוכר את יום הפינוי בקושי. מרוב עצבות הטבעתי את עצמי בערק. סיני הייתה עבורי הגשמת חלום. כל חיי חלמתי שיהיה לי בית קטן לחוף הים, גינה קטנה, ג'יפ, סירה, דיג, שמש, נשים יפות וחכמות (וכאלו הגיעו לשם מכל העולם), מוזיקה, בסך הכול לחיות הרחק מההמון הסוער בחיק הטבע.
בגין וסאדאת, אללה ירחמם והשם ייקום דמם, עשו שלום ודרשו שנעזוב את גן עדן ונחזור לגיהינום. אנחנו, מפוני סיני, יש לנו זכות גדולה כי רק מתי מעט חזרו מגן עדן, ואנחנו אחדים מהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
