מי יאמין לי?
אייל גפן טס ליוון וחזר עם אבחנות מעניינות על החיים, סיקור חדשותי בלעדי וגם שן סדוקה, והכל מתועד
על פי הפירוט שקיבלנו מירון, אנחנו הולכים להישאב במנהרת הזמן לימים אחרים וזה לא משהו שמעורר אותי באופן מיוחד. בגיל כל כך מופלג, איך להגיד את זה מבלי להישמע מייגע, אתה מקפיד להיות מפונק, כי כבר התברר לך מזמן שזה חוק חיים שאי אפשר לסובב אותו.
בשדה פגשה אותנו נציגה מאוד חיונית ומאוד יודעת מה צריך של "אולימפיק". תוך רגע הכל נסגר - אם אתה לא טס יותר מארבע שעות זה לא ממש נחשב. עברנו ממטוס למטוס ונחתנו בסלוניקי.
סלוניקי עיר יוונית עם לא מעט פיתוחים של השנים האחרונות - תחנת קמח שהיתה מיועדת להריסה הפכה למרכז תרבותי מעניין ולא ממש תיירותי. שכונה שהיתה מרוצפת בזונות זוקקה לאזור שטבול במסעדות ומועדוני רמבטיקו. מין התאזרחות שלא פוסחת על הדור הנאור, שרוצה, כמו שכל דור רוצה, ציוויליזציה יותר צבעונית ויותר ידידותית.
במסעדה של זיטוס פתחו לנו שולחן כמו למלכים מהמאה ה-14: פיזרו על השולחן שניים שלושה בקבוקוני אוזו "פולימריו" מהאי לסבוס; מלצרית לא ממושמעת הפגיזה לתוך השולחן פיטריות ממולאות בגבינת גרבירה; סלט יווני ועליו פרוסות חתיכות נדיבות של גבינת חלומי אפויות בשמן זית משובח; נקניקיות כפריות מיוחדות עם עלי ריחן שזיטוס רוקח במו ידיו; קבב שעשוי מבשר בקר, כבש וצנוברים; פלפלים ממולאים בגבינה חמה ארוזים בגלילת ביצה ואורז. הטעם, כמו של פעם בחיים.
בשולחן מרוחק הסבו ארבעה נזירים בשמלות שחורות וקוקו בשיער וחיסלו כמויות עצומות של יין. אחד מהם ניהל שיחה קולנית בטלפון נייד של נוקיה. יש תמונות תקריב למי שמטיל ספק. בכלל הכל צולם לסרט למי שמטיל ביצים.
בבוקר מוקדם ירדנו לרציף להמתין למעבורת שתיקח אותנו להר אתוס. באופן כללי, מדובר על חתיכת אזור שכולו הר, שמחשיב את עצמו כמדינה לכל דבר. כדי להיכנס אתה מחויב בוויזה.
אתוס ידוע כ"הר הדת" בגלל מספר רב של מנזרים ונזירים שחיים שם. זוהי רפובליקה חצי-אוטונומית המכונה איון אורוס. מאז 1060 אסורה הכניסה לנשים או לבעלי חיים ממין נקבה. רק נזירים גברים מתגוררים בכ-20 מנזרים, בחוות, במערות ובכוכי התבודדות. 50 הקילומטר של חצי האי המיוער מסתיימים בפסגה הגבוהה של הר אתוס, המושלגת רוב חודשי השנה.
במנזר הראשון, ששוכן על קצה צוק הר בתוך פצצה של יופי, קיבל את פנינו סיימון, נזיר יווני. איש יפה תואר עם פנים טובות. הוא הגיש לנו ראקי ורחת לוקום, והצטווינו לרשום בספר האורחים של המנזר כמעט את כל קורות חיינו. כששאלתי אותו בעומק השיחה למה הוא הכי מתגעגע? הוא אמר לי למערכת סאונד גדולה ולמוסיקת טראנס ש"תדפוק" לו במרכז הנשמה.
ידענו
סיימון ביקש להכיר לנו את מנהל הספריה, פרופסור מרטין קרוסן. פרופסור קורסן היה מנהל המחלקה לדת באוניברסיטת הווארד עד שמאס בציוויליזציה. לפני שנתיים הוא הגיע למנזר ונטמן בתוכו עד סוף חייו. יש לו עוד שנה עד שיהפוך לנזיר ויקבל את הגלימה שהוא כל כך חפץ ביקרה. גלימה שמסמנת את תום התקופה הסיזיפית הראשונה.
כשהוא שמע שאנחנו מירושלים הוא רץ להביא כמה ספרי קודש יהודיים והניח כמה מהם על השולחן הגדול. היה שם ספר של חמישה חומשי תורה שהודפס ב-1820; היה שם ספר משניות וסדר מועד, חלק שני, שהודפס בדפוס "המושבה". עמוק בתוך סלע, בשום מקום, אני יושב ומדפדף בספרי קודש יהודיים מלפני שתי מאות. מי יאמין לי?
את הלילה עברנו בחדר ששוכן בתוך מסדרון ארוך שהיו בו חמש מיטות מסודרות בסדר מופתי. בשעה 21:00 מכבים את האור. לפני שהתפזרנו לחדרים הודיעו לנו לפחות שלוש פעמים שבשעה 7:00 כולם צריכים להתכנס בחדר האוכל כדי לשתות תה. לא דקה אחרי, ב-7 בדיוק. הטקסט נשמע כמו פקודה גרמנית, אמרתי לעצמי אני לא לוקח סיכון ובשלוש דקות לשבע אני מתייצב.
הלילה עבר לא פשוט. פקדו אותי חלומות על אבירים שעורפים ראשים להמון יהודי למרגלות מצדה. למחרת, בשלוש דקות לשבע, נעמדתי בדום מתוח בתוך קבוצת צליינים מול דלת כניסה ענקית.
בתוך חדר ארוך עמדו שולחנות ארוכים ועליהם היו מונחים בסדר מופתי קעריות פח עם זיתים, קערות עם פרוסות לחם יבש וקנקני תה שמסביבם כוסות מפח. הכל נראה כמו ארוחת בוקר בפלחה.
התיישבתי ליד האחרים וניסיתי בכוחות אחרונים לבצוע בעזרת השיניים את פרוסת הלחם. כל הניסיונות לא צלחו. עם הזיתים הסתדרתי לא רע. התה טעמו היה כטעמו של תה בוקר בסדרות פרט בטירונות.
ישבתי בשקט ובחנתי את הסובבים. כל אחד היה מכונס בתוך עצמו. לא נראה שמתוך השקט הזה תתפתח איזה דרמה מעניינת. סיימתי את ארוחת הבוקר עם שן סדוקה ויצאתי אל הטבע.
התחושה הראשונה בסיום המסע בהר אתוס היתה שהרגע סיימתי ביקור בגן חיות. בתוך כלובים יושבים אנשים בבגד אחיד ומייסרים את עצמם עד זוב דם. אני חס וחלילה לא מבקר או טוען נגדם, כל איש בדתו ואמנותנו, אבל סתם חשבתי ברגעי הפרדה, שהחיים מציעים כל כך הרבה צבע ועניין, ונראה לי לא הגיוני לגמור אותם בתוך כלוב על איזה הר עם סימני כאב בנשמה.
בצומת רחובות מאוד סאון במרכז אתונה קנינו כמה דיסקים של אוונסיה רבוציקה. כשיצאתי מהחנות נכנסתי מבלי להתכוון לתוך קבוצה של 100 אנרכיסטים רעולי פנים שהתנהגו באופן מאוד לא סבלני וצרחו משפטים ביוונית.
הם נשאו לפידים בוערים, ובעוד אני מנסה בכל כוחי לפלס דרך החוצה הם סחפו אותי איתם. תוך רגע הפכתי לפנתר יווני שחור. אחרי כמה עשרות מטרים הצלחתי להשתחרר. צעקתי לשמעון שיבוא עם המצלמה לצלם. החוליגנים מבעירים שלושה ארונות חשמל במרכז הצומת הסואן וממשיכים לרוץ אחוזי אמוק.
אף יווני לא ניגש לחברי הקבוצה או ניסה למנוע מהם להבעיר את ארונות החשמל. ההמולה ענקית. שמעון מצלם באומץ ראוי לציון כל פרט כל עוד רוחו בו. הוא לא עושה חשבון לשום סכנה. הכל מתועד.
אנחנו במרכזו של האירוע כבר רבע שעה בערך, ואף שוטר, אף ניידת, אף רכב כיבוי ואף צלם חדשות לא הגיעו. הצומת עולה בלהבות ואנחנו היחידים שמצלמים בשטח. אחרי כמעט חצי שעה מגיעה ניידת מפוהקת. השוטר שיושב בתוכה יושב עם סיגריה בפה. אחרי עוד עשר דקות מגיע רכב כיבוי. לא יאומן.
אני אומר לירון שינסה למצוא בין חבריו בעיר קשר לתחנת הטלוויזיה של יוון, כי יש לנו חומר בלעדי. תוך 20 דקות פגש אותנו הכתב לעניינים פלילים של תחנת "אנטנה" היוונית. והנה, בלי להרגיש, את החדשות של אותו ערב פתחה הכתבה שכל החומרים שלה היו שלנו, כאשר ירון ושמעון מלווים את התמונות בדברי הסבר.
על כל המעשייה הזאת תשלח לנו התחנה צ'ק שיכול לממן לנו לא מעט ארוחות איכותיות באתונה.
שבת שלום
נא להמתין לטעינת התגובות
