היישבו גפילטע ומופלטה יחדיו?

עין אשכנזית ממוצעת שמורגלת באוכל בעיקר בצבע בז', מגפילטע ועד קישקע לא מסוגלת לתפוס שיש עוגיות שבאות בוורוד פוקסיה, ירוק תפוח ותכלת עננים. עינת ברזילי הסתננה, לראשונה בחייה, למימונה

עינת ברזילי | 20/4/2006 23:10

אתמול בערב הבנתי משהו עגום: בחיים שלי לא טעמתי מופלטה. ואז הבנתי משהו עגום אף יותר: בחיים שלי גם לא הייתי במימונה.

הגולשים שאינם בקיאים ברזי העדות, בטח יגידו: "את ברזילי, לא? אז תעשי מימונה בעצמך". אז קודם כל, תוניסאים לא עושים מימונה. ככה זה אצלנו בג'רבה. עדה צנועה. לא אוהבים לעשות רעש. תשאלו את מני מזוז. חוץ מזה שלפי ההלכה מותר לי גם לאכול קטניות בפסח, ובכל זאת אני נאבקת בעוגיות קוקוס ולטקס שבעה ימים. למה? ככה. הייתי אומרת שזה קשור באמא דומיננטית שהגיעה ממקום שבו אורז בפסח לא רואה אור יום, אבל אני מפחדת.

איך זה יתכן? חשבתי, 40 אחוז מהעם הזה הם מרוקאים, חלקם בטח חברים שלי, אבל החשודים הרגילים עברתו את השם ולכי תדעי אם מאחורי משפחת בר דגן מסתתרת משפחת דנציגר או משפחת ברדוגו שמפחדת שכל האשכנזים של קרית שמואל ינחתו עליה למופלטה.

כמו בן גוריון בשעתו שרצה לכייר מאדמת הארץ צבר חדש בלי סממני גלות, שרוקד דבקה וקורא אלתרמן, גם הציונות הדתית ניסתה ליצור דתי לאומי חסר א-אתני שמשחק כדורסל ומתפלל בלי ח' גרונית ובלי ת' פולנית, בישראלית שוטפת, וככה הפסדנו את כל הכיף.

בכל מקרה, אמש החלטתי לעשות מעשה: הצטיידתי בקשרים הנכונים, כלומר, התקשרתי לאלקובי, ואמרתי לה שתפסיק לשחק אותה ירושלמית-שבעה-דורות , אנחנו יודעים שאמא שלה ממוצא מרוקאי ואנחנו באים.

מאיפה הבצק?

היתרון הגדול של החג הנפלא הזה הוא שלא צריך להסתבך במה ללבוש. אתה קופץ לשמחה לבוש טרנינג מהוה כמוני ומקבל בכניסה כפתן רקום מייד אין מרקש כאילו נולדת אצל אלאדין בהרמון. והאוכל, האוכל. דבש וחלב תחת לשונך זה כלום לעומת השפע הקולינרי שהשתולל שם. קודם כל הצבעים- עין אשכנזית ממוצעת שמורגלת באוכל בעיקר בצבע בז', מגפילטע ועד קישקע לא מסוגלת לתפוס שיש עוגיות שבאות בוורוד פוקסיה, ירוק תפוח ותכלת עננים. כמו דבורים, כשזה מגיע לאוכל, אנחנו לא רואים את הגוונים האלה.

תופעת גורמה מרשימה אחרת במימונה היא ריבות – גם נכדים לסבא שנהג להחמיץ אבטיחים, כמוני, יכולים למצוא את עצמם מבולבלים מול ריבת קישואים למשל. הפייבוריטית שלי היא ריבת החבושים, אבל לפי יהדות מרוקו, חוץ מפסיפלורה, אין ירק או פרי שלא יכול להיות ריבה.

בכל מקרה, אחרי שהצלחתי להתנתק מהשולחן, הוזמנו אלכוהוליסטים בינוניים כמוני לוותר על הנס קפה ולשתות מחלב השקדים הריחני. באופן אישי, הייתי מעדיפה לרחוץ באמבטיה המבוססת על המשקה האקזוטי מאשר לשתות אותו, אבל זו רק אני. אחרים דפקו איתו

את הראש ופצחו בשיר העם החביב "טיפה ריפה טיפה ריפה" ששרים גם לכלות ערב חתונתן. תכנסו שלושה פולנים לשירה בציבור ומיד מישהו יציע את "בעלז מיי שטעטלע בעלז". אצל המרוקאים אפשר לשמוח בלי ייסורי מצפון. ואם כבר לשמוח, אמונה, אושר, מימון? מה נסגר עם השם של החג הזה? לאלוהי מרוקו הפתרונים. אף אחד לא ממש יודע וכולם מאמצים את הגרסה של הבדיחה המוכרת : למה מימונה? "כי את ממונה על הזה ואני ממונה על הזה".

"קצת שובינסטית הבדיחה הזאת לא?" ניסיתי את כוחי. "מדוע המגדר הנשי צריך להיות אחראי על התקרובת בעוד המין הגברי מדרבק משוחרר מעול?". אחרי שחזרתי להכרה מפאת הדרבוקה שהתעופפה לראשי, גיליתי שהגיעו המופלטות. גולת הכותרת.

המתוק המתוק הזה, שפרס ואולמרט ילכו מכות כדי להצטלם עם לחיים מלאות בו ודבש שמטפטף להם על הסנטר. בלי לרמוז כלום, איך זה שישר בצאת החג, חמש דקות אחרי הבדלה, החוגגים כבר בולסים מופלטות בחדשות? ואיפה היה הקמח כל הפסח? לא רוצה להיות פרנואידית, אבל יש לי הרגשה שזאת בדיוק הסיבה שאנחנו הפרענקים אומרים עוד שלושה שבועות של סליחות.