חרם פיפיות
רפי מן על הצורך להשתחרר מכבלי מפת הדרכים של הנשיא בוש
עם או בלי החמאס, הסיוע הכלכלי הבינלאומי הוא עורק החיים של הפלשתינים. מתוך תקציבה השנתי של הרשות, שהיקפו 1.9 מיליארד דולר, 1.3 מיליארד הגיעו בשנים האחרונות מסיוע חוץ. מדובר ב-32% מן התוצר הלאומי הגולמי, נתון ההופך את תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה לשיאני העולם: אין מדינה שבה התושבים נהנים משיעור גבוה יותר של סיוע בינלאומי לאדם. הנתון הזה, צריך להודות, מטעה: אחת הבעיות הקשות של הרשות הפלשתינית, במיוחד בימי הפת"ח העליזים, היתה שחלק ניכר מן הכספים שהעניקו לה המדינות התורמות כלל לא הגיע לפיות הרעבים במחנות הפליטים, אלא מצא את דרכו לכיסי הבכירים, מערפאת ומטה.
בינתיים לא רק האירופים מנסים לרבע את מעגל החמאס: גם ישראל עושה הבחנה בין הצרכים ההומניטריים של הפלשתינים למגעים עם מוסדות הרשות. אם מחשש לכך שהאחריות לרעב ולמחסור בתרופות תוטל על שכמה ואם מאימת לחציה של קונדוליזה רייס, ישראל מאפשרת העברת מזון לרצועת עזה. אלא שבניגוד לאירופים מתעקשת הממשלה לנתק את הקשרים גם עם הדרגים המקצועיים, ובכלל זה בתחום הביטחוני, כפי שהומחש השבוע כאשר פורקה מפקדת התיאום והקישור ביריחו.
החרם הישראלי הגורף על ממשלת החמאס הוא חלק מאסטרטגיה שעיקרה ניסיון התנתקות של ממש מן הרשות הפלשתינית שבשליטת החמאס. מדובר בטריקת דלת מוחלטת שאמורה - על פי התאוריה לפחות - לגרום לפלשתינים להתבשל במיץ של עצמם, עד שתימצא בינה בקודקודיהם להשליך את שלטון החמאס ולהמליך עליהם שוב את אנשי הפת"ח.
האסטרטגיה הזו, שנולדה במערכת הביטחון ואומצה על ידי הדרג המדיני, מזכירה בעיוורונה את רצף טעויות העבר שעשתה ישראל ביחסיה עם הפלשתינים. זה החל בימים שבהם פסקה גולדה מאיר ש"אין דבר כזה עם פלשתיני," ונמשך בימים שבהם נשלחו לכלא אנשים כדוגמת אייבי נתן, שנפגשו עם אנשי
אש"ף, ובעידן שבו מנהיגי הרשות הוכרזו כ"לא רלוונטיים," צעד שרק תרם להתחזקות החמאס.
המאפיין הבולט בגישה עקבית זו הוא הסירוב להבין שכיבוש ממושך, לחץ צבאי, אבטלה גוברת ומחסור כלכלי דווקא מגבירים את הפופולריות של הארגונים הפונדמנטליסטיים ולא להפך.
עכשיו יכולה ישראל לחפש פתרונות לולייניים כדי לאפשר העברת סיוע הומניטרי, אבל להחליש בכל דרך אפשרית את השלטון שבו בחרו הפלשתינים ולהקשות עליו לתפקד. אבל גם התעלולים היצירתיים הללו לא ישנו את המציאות. אם תחמיר המצוקה הפלשתינית, העולם לא יעמוד מנגד: ממשל בוש, האיחוד האירופי וכל ארגון הומניטרי בינלאומי לא רק יעשו הכל כדי לסייע לפלשתינים, אלא יטילו את האשמה על ישראל, כפי שעשה זאת השבוע מנהל המבצעים של הצלב האדום הבינלאומי פייר קראהנבל: על פי החוק הבינלאומי ישראל היא עדיין
מתי תחדל ישראל להיות, על פי החוק הבינלאומי ובעיני העולם כולו, הכוח הכובש? רק כאשר תאפשר את תפקודה של הרשות הפלשתינית וגם תתיישב איתה לשולחן הדיונים. זה נכון לגבי שיפור המצב הכלכלי ברצועה, ובמידה מרובה גם לגבי הסיכוי להשתלט על האנרכיה הפנימית בעזה ולצמצם את ירי טילי הקסאם.
לצורך זה צריכה ישראל להשתחרר מכבלי מפת הדרכים של הנשיא בוש, המאפשרת לישראל לשבת בחיבוק ידיים בתחום המשא ומתן המדיני, כל עוד הרשות הפלשתינית איננה פועלת נגד הטרור. דב וייסגלס הגדיר בסיפוק בלתי מוסתר בריאיון ב"הארץ" באוקטובר 2004 את תוכנית ההתנתקות כ"פורמלין," שיקפיא לשנים רבות את ביצוע תוכניתו של בוש לשתי מדינות לשני עמים. הבעיה היא שפורמלין הוא חומר מסוכן, שעלול לגרום לכוויות ולצרות אחרות למי שמשתמש בו. כך גם החרם שמטילה ישראל על ממשלתו הנבחרת של העם הפלשתיני הוא חרב פיפיות: הסיכוי שיניב תועלת מוטל בספק, אבל את נזקיו נראה בקרוב. בסוף הרי נדבר עם החמאס, אלא שזה יהיה, כמו תמיד, מאוחר מדי ולאחר שנשלם מחיר כבד ומיותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
