בחורינו המצוינים ומלחמתם. במדינה
95 מאבטחים לשעבר בבית ראש הממשלה מנהלים כבר 11 שנים מאבק נגד המדינה, ששילמה להם פחות משכר מינימום. המדינה ממשיכה להתעקש
ד"ר אורי זוננפלד, אז סטודנט לרפואת שיניים ומאבטח בבית ראש הממשלה, היה בחדר. "לאה רבין אמרה לילדים שהיא רוצה להציג בפניהם את בעלה והיה מצחיק לראות אותו, ראש הממשלה של מדינת ישראל, עומד לפני הילדים נרגש, מבויש, ממלמל משהו, נבוך. זה היה רגע אנושי של אדם ש-48 שעות אחר כך כבר לא היה בחיים".
שמונה שנים אבטח זוננפלד את בית ראש הממשלה בירושלים, בתקופת כהונתם של שני ראשי ממשלה, יצחק שמיר ויצחק רבין. בסופן התברר לו שהמדינה שילמה לו שכר נמוך במיוחד, פחות משכר המינימום. זוננפלד ו-94 מאבטחים נוספים לשעבר הגישו לפני לא פחות מ-11 שנה תביעה לבית הדין לעבודה בירושלים. שלושה שופטים בשתי ערכאות שונות פסקו לטובת המאבטחים. המדינה ערערה על כל פסק דין. ההחלטה האחרונה ניתנה לפני כמה שבועות. בימים אלה המדינה שוב מערערת. הסוף עדיין לא נראה באופק.
זוננפלד אומר שההליך המשפטי שינה את תפיסת עולמו. "התביעה הזאת היא שיעור לחיים. כואב לראות שהמדינה מסוגלת להתנהג כך למאבטחי ראש הממשלה. המשפט הזה השפיע עלי ברמה של איך אחנך את ילדי ומה אני מצפה מהם לתת למדינה. גדלתי על ציונות, היום התפכחתי. אני רואה את המדינה כאוסף של אנשים אינטרסנטים, צבועים, פוליטיקאים. נתתי את כל הנשמה ולא קיבלתי את התמורה שמגיעה לי".
זו תחושתם של רבים מהמאבטחים. רובם היו אז סטודנטים, היום הם פיזיקאים, עורכי דין, אנשי היי-טק, בנקאים, חוקר בנאס"א, פרסומאי, כימאי, כמה אנשי עסקים, איש משרד החוץ ושני מדענים. פעם קראו לזה מלח הארץ.
אחד מהם
"העברתי שם ליל סדר אחד. עברנו הרבה, כולל בדיקות בטחוניות לאורחים חשאיים, דברים שאם אספר לתקשורת או למשפחתי יעוררו עניין מיוחד, אבל עד היום אני לא יכול לדבר עליהם. ואז אתה מגלה שלא קיבלת שכר ראוי והתחושה היא לא נעימה מפני שכל שקל שלא קיבלנו, הרווחנו בכבוד".
זה לא הפריע לך להמשיך לעבוד בשירות הציבורי.
"כל אחד מביא את הטראומות שלו. גם היום אני והעובדים במועצה לכבלים ולוויין לא מקבלים את השכר שמגיע לנו".
איציק תורג'מן, אז סטודנט למחשבים והיום מנהל בחברת היי-טק, היה ממקימי היחידה. עד 1986 שמרו על משרד ראש הממשלה שוטרי משטרת ישראל. אז חזר תורג'מן לארץ משווייץ, שם עבד כמאבטח. "נפגשתי עם הממונה על הביטחון במשרד ראש הממשלה, נוצר בינינו קליק והוא אמר שהוא רוצה להקים במשרד יחידת אבטחה חדשה. הבאתי חברים מהצבא, מהעבודה שלי בשווייץ.
הדגש אמנם היה על מי ששירת ביחידה מובחרת, אבל רצינו דבר נוסף מעבר לזה, חיפשנו אנשים לא שגרתיים. בעבודת אבטחה המלחמה הגדולה ביותר היא נגד השגרה. אדם שחושב אחרת לא ייכנע לשגרה, תמיד יהיה ערני. ובאמת היינו חבר'ה מדהימים ומוכשרים".
יום אחד התברר למאבטחים שאחרי כל הציונות ותחושת השליחות, הם למעשה נוצלו. זה היה אחרי שאביו של אחד מהם חשד שבנו משקיע המון מאמץ, אבל לא מקבל תמורה הולמת. הוא הציע לבדוק. "מה ידענו עד אז? היינו סטודנטים, הנושא של דקדוקי שכר לא היה בראש מעיינינו", אומר עו"ד בועז כהן שלקח על עצמו לעמוד בראש קבוצת החברים שהתארגנה כדי לבדוק אם אכן מגיעים להם החזרי שכר. עד היום הוא שומר את מכתבי הגישוש הראשונים ששלח למשרד ראש הממשלה, לנציבות שירות המדינה, למשרד העבודה ולהסתדרות.
"ממידע פנימי שקיבלנו הבנו שאנחנו זכאים להחזרים, שאכן קיבלנו שכר שהוא פחות מהמינימום, אבל כל התשובות הרשמיות היו חד משמעיות, לא מגיע לנו שום דבר. משרד העבודה שהיה בהתחלה לצדנו עשה פתאום תפנית מפתיעה והודיע לנו שמבדיקה שלו עולה שהשכר שקיבלנו היה ראוי ואין שום בעיה. בהסתדרות היו מוכנים לתמוך בנו באופן כללי, אבל לא ברמה הפרקטית של הגשת תביעה או עזרה בניסיון אחר כדי להשיג את מה שחשבנו שמגיע לנו. במילים אחרות,האווירה היתה שלא מגיע לנו שום דבר ושנלך לצוד פרפרים במקום אחר".
למה לא שלחתם מכתב אישי לראש הממשלה?
כהן: "לא חשבנו על זה אפילו. נכנסנו לכל הפרשה בדחילו ורחימו, אמרנו 'בואו תבדקו אם מגיע לנו'. בהתחלה לא יצאנו מנקודת מוצא כאילו סידרו אותנו. אנחנו לא פורצי גבולות ולפנות לראש הממשלה זו פריצת גבול".
באוקטובר 95', כשהבינו שלא יקבלו דבר, הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים שבה ביקשו תשלום עבור "שכר ששולם בחסר" בין התאריכים אפריל 87' ליולי 93'. לטענתם הם קיבלו פחות משכר המינימום, כשבניגוד לחוק נכללו בשכרם תוספות שאמורות היו להיות משולמות בנפרד. כמו כן, לטענתם, הם לא קיבלו שכר עבור שעות נוספות.
המדינה, בתגובה, טענה שיש למחוק את התביעה מאחר ולכל אחד מהמאבטחים נקבעו שבע שנות ותק למרות שרובם היו בחורים צעירים שלא צברו את הוותק הזה. גם תשלום עבור שעות נוספות הם קיבלו, לטענת המדינה, כבר משעת העבודה הראשונה.
אחרי אינספור דחיות, ביעור דוחות העבודה של המאבטחים על ידי המשרד ("נעשה בטעות", טענה המדינה), בקשות ביניים, כתב הגנה מתוקן אחד, כמה ישיבות הוכחות מתישות והעברת התיק משופט אחד לאחר, ניתן בינואר 2002 פסק הדין הראשון. מיכל לויט, שופטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, קבעה שעל המדינה לערוך חישוב מחדש ובדיקה האם שולם לתובעים שכר מינימום בכל תקופת עבודתם, וכי התובעים יהיו זכאים "לתשלום מלוא ההפרשים הנובעים מהחישוב מחדש". אולם תוספת הוותק שקיבלו מעבר לוותק האמיתי שלהם תקוזז מהשכר.
שני הצדדים ערערו, ומאז ממשיכה הפרשה להתגלגל במסדרונות בית המשפט, תוך ויכוחים מאיזו שנת עבודה יש להתחיל לחשב שעות נוספות, דיונים לגבי עבודה בשבתות ובחגים וטיעונים בעניין חישוב שכר מינימום, תוך התפלפלויות לגבי התוספות השונות.
"זה אחד הדברים הכי מרגיזים", אומר כהן. "על כל החלטה הם מערערים, גם על החלטות ביניים. ובסופו של דבר, במי הם נאבקים? הרי אנחנו מדברים בסך הכל על שכר מינימום".
בתחילת חודש מרס ניתן פסק הדין השלישי במספר במסגרת התביעה. השופטת אורנית אגסי מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים מתחה בפסק הדין ביקורת קשה על התנהלות המדינה בפרשה. "התנהלות זו של המדינה, הן באי תשלום שכר כדין והן בהתנהלות משפטית כפי שהיתה בעניין התובעים בתיק זה, אינה לגיטימית ומצדיקה נקיטת סנקציה חריפה כנגד המדינה". הסנקציה היתה הטלת הוצאות כבדות על המדינה, כ-280 אלף שקל, 3,000 שקל לכל תובע.
המאבטחים כבר הכינו ערעור. הם דורשים תשלום עבור הלנת שכר ושעות נוספות, גם עבור השעות הנוספות בשבתות ובחגים. המדינה מכינה אף היא ערעור. ההנחה היא שבסופו של דבר יקבל כל מאבטח כמה עשרות אלפי שקלים. "כשיצאתי לדרך לא העליתי בדעתי שאחרי 11 שנה עדיין לא אראה את הסוף", אומר כהן.
חשבתם לוותר על כל ההליך?
"אף אחד מאיתנו לא זקוק לכספים האלה, אנחנו לא נחנך את המדינה, אבל היינו רוצים שהיא תתנהג בצורה נאותה".
נא להמתין לטעינת התגובות
