זכר – מה הוא מבין בניקיון?
רבנים וגברים יקרים, הבנו שאפשר לנקות לפסח בחצי שעה ואבק זה לא חמץ, אבל תשכחו מזה. אל תיקחו ליקרת פרידמן את השמחה הזו שמתפשטת עם הניחוח של סנו ז'וול. תנו לה לנקות בשקט
והבדיחות, כמובן: אבק הוא לא חמץ, וגם הילדים לא, ובעל איננו קרבן עולה ויורד. בהזדמנות זו לא נשכח להזכיר גם את השמועה על אותה אשה שניקתה וניקתה ובליל הסדר נפל לה הראש לתוך המרק.
קראתי, הפנמתי, צחקתי. וכעת מסר לי אליכם הרבנים: אין לכם סיכוי. למה? כי בשורה התחתונה, לגברים אין שום מושג בניקיון, וגם לא בפירורים. כך זה בטבע בריאתם, אומרת הרבנית ימימה מזרחי (לא יעזור, בשבילי היא תמיד השראה).
גברים אוהבים את התוצאה אבל קשה להם להתמודד עם הפרוצדורה. אדם הראשון נברא כשהעולם כבר היה גמור: שמים וארץ, חושך ואור, דגים ובהמות. אדם לא ראה את הבריאה מתהווה. גם כשאשתו נוסרה מצלעו, הוא ישן; כשהם נפגשו פנים אל פנים היא כבר היתה עשויה (כולל תסרוקת). הוא לא בנוי לתהליכים ולפרטים קטנים. תני לו תוצאה, דברי איתו בשורה התחתונה. תראי לו את התינוק אחרי שנולד (וגם אז הא יעדיף לחזור לתמונה כשהילד יראה איזושהי אישיות). תראי לו בית נקי (רק חסכי ממנו את החיזיון האורקולי של הניקיון עצמו). פרטים שהם באמת קטנים? - מבהילים אותו, ואת הפאניקה הוא יסווה בכל מיני עצות לנשים והודעות במייל: "אין צורך להקדיש יותר משעה לניקיונות החג".
בדקתי את התיאוריה על חברים שלנו, זוג ליברלי-רוחני, צמד למדנים שוויוניים. הבעל התקומם: "למה? דווקא לא אכפת לי לנקות, והתיאוריה שלך על הזכר-שקשה-לו-עם-הפרוצדורה נשמעת לי מוזרה". בעוד אשתו מהנהנת במרץ אחר דבריו קרה דבר מפתיע.
בנם-פעוטם דרש ביצת חמין. הבעל משה את האובייקט המבוקש מהסיר אבל... איכשהו הוא לא הצליח להתמודד עם פיצוח הקליפה (אכן אתגר קשה, בפרט כשהקליפה מכוסה גרגרי חומוס). בחדלון-אישים בולט הוא העביר את הלפיד לאשתו שבאיבחת יד קלילה הפרידה את הביצה מקליפתה והעניקה את השי לילד. מש"ל - הגבר מבין בפרטים הקטנים, רק שהוא לא רוצה להיכנס אליהם.
לכן הם לא באמת עוזרים לנקות לפסח. הם יחתמו על כל מיני מסמכים (מכירת חמץ), יעשו שליחויות (הגעלת כלים וכו'), יסחבו חפצים כבדים (קניות וכלי פסח מהבוידעם), כל מה שהוא מובנה, ברור, עם התחלה וסוף וכמה שפחות אמצע. רק הפירורים הללו... מזל שאפשר לבטל חמץ בדיעבד.
אז לפחות תנו לי לנקות בשקט. תנו לי להפוך את ארונות המטבח ולגלות מה יש בתוכם, תנו לי לנער כמה ספרים (ואגב כך להיפטר מכמה, שלא בידיעתכם). תנו לי לפתוח את ארונות הבגדים ולאוורר את תכולתם (רק אל תשאל אותי אחר כך איפה חולצת השיקגו בולס). מה אכפת לכם? זה עושה לי שמחה, ההתעסקות בפרטים הקטנים של הבית. אני מרגישה שהפשפוש בחפצים המשפחתיים הללו מפגיש אותי עם עצמי וגם אתכם, ילדיי ובעלי. רבנים יקרים דורשי טובתי, סמנו לעצמכם שזה מאוורר לי את הנשמה.
אל תדאגו. בליל הסדר אני אהיה אשה שמחה ולא אפול לתוך המרק. הלא בשביל מה המציאו את "בין הזמנים"? כל מה שאינני אוהבת יעשו בחורי הישיבות. בסדר, אני אשקיע את הכוונות הנכונות. שכנעתם אותי שלא הניקיון חשוב אלא החמץ.
כשהתלמיד החכם ינקה את תנור האפייה אתפלל על חום הלב. כשהוא יקרצף את הכיריים, אבקש להיות לא מבושלת מדי ולא מתובלנת מדי אלא בדיוק. כשהוא ינקה את החלונות... בעצם
ובכל מקרה נגיע לחג מותשים. "זמן גאולתכם, זמן טירופכם" אמרו חז"ל על בני ישראל כשיצאו ממצרים, ואנחנו הלא נמצאים בדיוק בנקודת הזמן ההיא של הגאולה והטירוף. גם אם ננקה חצי שעה נרגיש את הטירוף ההיסטוֹרי-היסטֶרי הזה, אז עשו לעצמכם טובה ותנו לי לקרצף משהו במקום שאפתח את הפה (רווקי נרג' יקרים, השנה כולכם מתחתנים בע"ה ובשנה הבאה כבר תבינו על מה אני מדברת).
ולא, אני לא מוכנה לפסח. ניקיתי שני מדפים בינתיים אבל אני כותבת את המילים הללו מראש, בידיעה שהתלהבות הניקיון תדביק גם אותי בימים הקרובים. ולכשזה יתרחש, אנא הניחו לי לנפשי.
אל תיקחו ממני את השמחה הזו, את האווירה המלבבת שמתפשטת עם הניחוח של סנו ז'וול. יודעים מה? אני מבטיחה להשתדל ולחדול ברגע שרק אתחיל להרגיש כמו עוזרת (בכל זאת "עזר כנגדו" ולא עוזרת כנגדו). אעשה רק מה שעושה לי כיף. מבטיחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
