נקמת הקייטנים
ערב פסח עם השכנים העשירים, הרבנית הזועמת והבריכה על הגג
פסח הוא חג שחוויית הכנתו עולה על חוויית חגיגתו.
כולם, גם גדולי החווים את חוויית החג, מודים כי חג הפסח מתחיל באופן רשמי בראש חודש ניסן ומסתיים באופן רשמי בט"ו בניסן בשעה 8:30 בבוקר . לב החוויה, לפי התיאור הזה, הוא כמובן אי שם בין ט' לי"ב בניסן. אצלי היה השיא הזה מתרחש מדי שנה בעיבורו של חדר מדרגות ירושלמי, בקומה החמישית של בניין מגורים.
בשבוע שלפני הפסח היה חדר המדרגות הופך לחדר האוכל האלטרנטיבי לימי ערב החג. שולחן, כיסאות, מזווה, סכו"ם, צלחות וכוסות. לשכנים שלידנו היו גם, לא תאמינו, כיריים של גז שהגיע בצינור שנמשך דרך חור בקיר. השבוע הבודד הזה בחדר המדרגות היה השבוע היפה בשנה. מסביב נהם סער איום של אקונומיקה וצעקות. באוויר עמדו שני ריחות עיקריים, של ניקיון ושל פלאפל. זו היתה תעשייה של ממש שחזרה על עצמה כל שנה עם חידושים והמצאות בתחומי הדטרגנטים והפאניקה. אושר גדול מאוד.
כיוון שכל הילדים היו בחופש, וכיוון שכל ההורים היו טרודים בפאניקה של ההכנות לפסח, התפתחה בשכונה תעשייה ענפה של קייטנות לילדי גן. כל ילדה בוגרת שכיבדה את עצמה הגתה והקימה קייטנה לכל ילדי הבניין או אפילו השכונה, ותמורת מספר זעום של שקלים חדשים זכתה כל אם בדממה בת שעות ארוכות שאפשרה לה לשרוד את חופשת ערב הפסח ולהתקין את הבית לקראת החג. התקנת הבית, לעניין זה, פירושה ניקוי והברקת כל פינה, ביעור מחמץ וניקיון כללי מאבק שאצלנו בבית, למשל, כלל פתיחת ו"דפיקת" 3,000 ספרים בקירוב. זו היתה החלוקה: במשך כל השנה היה אבי קונה ספרים ובערב פסח הוא היה חובט בהם.
הבניין שלנו היה המוביל בנושא הקייטנות. השכונה כולה היתה כאמור זרועה קייטנות, אבל הבניין שלנו הגדיל לעשות ודיגם היצע מפואר של ארבע קייטנות. אני זוכר את כולן כמו היום. "קייטנת האביב" של מירי ודסי, "קייטנת הפרחים" של הג'ינג'ית מלמטה שאיני זוכר את שמה, "קייטנת פסח" שנסגרה בשל חוסר רישום ו"הקייטנה", שהיתה הקדימה של הקייטנות: מובילה, פופולרית ובעלת סגולות שיווקיות יוצאות דופן. היא הציעה, במקביל, גם מחיר אטרקטיבי, גם צוות מנוסה ובעיקר היא הציעה שכלול יקר ערך שכל הקייטנות האחרות היו יכולות רק לחלום עליו: היא היתה על הגג.
בנותיה של משפחת ק' האמידה, זו שהתגוררה בפנטהאוז היחיד בקומה העליונה, היו מפעילות הקייטנה, ואך טבעי היה שהן תעשינה שימוש במשאב הטבע האורבני הנדיר שנפל בחלקן. זו היתה הקייטנה המצליחה ביותר.
לקייטנה הזו נשלח אחי הקטן. היינו אז שלושה. אני הגדול, כבר בן 11, אחי הצעיר, בן 5, ועוד אח תינוק. אני כבר הייתי גדול בשביל קייטנה, הוא נשלח אליה ואני הייתי מגיע כל כמה דקות להטריד ולשגע אותו, להביט ולקנא.
קצת קשה להיזכר בעובדה הזניחה הזו בתום שבוע כזה, אולם ברוב המקרים פסח חל בחודש האביב. החמה יוקדת במרום ורוח אביבית נעימה מנשבת בין הבניינים ונושאת עימה ריח של פריחה ואקונומיקה. כיוון שכך, טבעי היה שיום אחד הגיע לבית כל קייטן מכתב מאת ההנהלה המבשר על "יום בריכה"
אני אישית חישבתי כמובן להתפוצץ. מובן שבשלב ראשון החבאתי את בגד הים של אחי וגרמתי לו ולאמי לבלות חצי יום בחיפושים. אחר כך התחלתי לאיים עליו שלא ילך לבריכה, ומשגם זה לא הועיל התחלתי לצחוק עליו. הוא סבל בשקט ולא הבין מה אני רוצה מחייו. בין התרגילים, לצחוק ולאיומים, נקפו יומיים והנה הגיע יום הבריכה.
הימים ימי חופש. אני כבר הייתי בגיל שבו הילד החרדי מתכסה בכיפה שחורה גדולה ומשתדל מאוד לחקות נערים בני 17, למרות שכל מה שהוא רוצה באמת זה להשתכשך בבריכה על הגג של ק'. עם או בלי קייטנה. זה היה אפוא יום קצת עצוב. הבניין כולו חגג את חגיגת הבריכה וכל מה שנותר לי הוא להביט ולקנא. נותרתי בבית, בין הספרים לאבק ולבלגן וחלמתי על שמש ובריכות לרוב.
נקודת אור אחת בצבצה בשטח העגום, והיא מזג האוויר. האביב אמנם שלט עדיין בכיפת השמים, אולם בשוליים, ממערב, התקדם גוש אפרפר ומאיים של גשמי ניסן מאוחרים. הרוח היתה קרירה מעט, אולם לא בשיעור שיגרום לביטולו של יום הבריכה, ולמרות זאת, תקווה קלושה עדיין נותרה בלבי המקנא.
הוא הלך, אני נותרתי בבית לעבוד ולהפריע. כעבור שעתיים נשלחתי בידי אמי להביא לאחי תפוח. עד היום איני יודע מה היה דחוף כל כך בתפוח הזה שבדיעבד התברר כרעיון טוב. אפילו טוב מאוד. נטלתי את התפוח ודילגתי במהירות לעבר הגג העולץ שקידם את פניי בצבעוניות ילדותית שמחה ומאושרת. במרכז המרפסת ניצבה הבריכה, נפוחה, מוגבהת, מרעישה, כשבתוכה עשר ילדות קטנות שנהנות מכל שנייה ועל גביהן מדריכותיהן שאינן יודעות את נפשן מעוצמת הצלחת המיזם התיירותי שהן הקימו לתפארת. אוי, חשבתי, כמה שאני הייתי עושה את זה טוב יותר! התגברתי, קרבתי לבריכה, עיניי חיפשו את אחי הקטן ולא מצאו.
איפה יצחקי, שאלתי.
איש לא ענה. המדריכה הראשית ניגשה אליי ובנימוס דידקטי של בת 12 שעתידה לגדול למורה ומחנכת בישראל דרשה ממני בתקיפות לעזוב את המקום. "יצחקי לא פה", היא אמרה, "הוא בבריכה של הבנים".
התברר שערב קודם לכן ידע בנייננו הצנוע את אחד הפולמוסים הרליגיוזיים המטלטלים ביותר שידעו בניינים מאז ומעולם. בין דיירי הבניין היה גם רב השכונה, עובדה שהסבה הרבה כבוד לדיירי הבניין, אולם לא אחת גרמה גם לטרדות שונות שבסיסן דתי-הלכתי. והנה, שעות ספורות לפני פתיחת הבריכה לרוחצים, גילתה הרבנית, אשת הרב, אם גאה לילדה בת ארבע וחצי שהשתתפה אף היא בקייטנה, שהבריכה המיועדת למחר היא, רחמנא ליצלן, בריכה מעורבת, לבנים ולבנות יחדיו.
כאן המקום לשוב ולציין שגילם הממוצע של הנופשים בקייטנת ערב הפסח היה ארבע שנים ושלושה חודשים, כשהצעיר שבהם היה ילד כבן שלוש; למרות זאת, טענה הרבנית, חינוך זה חינוך. לא ייתכן שבבניין שלנו תהיה בריכה מעורבת. היא הטילה וטו על כל העניין והפשרה שנמצאה היתה שתהיינה שתי בריכות, אחת לבנים ואחת לבנות. יצחקי אחי הקט מצוי אפוא בבריכה של הבנים.
ואיפה הבריכה של הבנים, שאלתי.
למטה, ענו לי. במרפסת האחורית.
נפשי יצאה מקנאה. לא סתם בריכה, אלא "הבריכה של הבנים"! מבודדת , צעירה, קצבית ומופרעת במרפסת האחורית. שפוף ועצבני צעדתי לעבר מקום האירוע. הנה מה שראיתי:
המרפסת האחורית שכנה בצד מערב. היא היתה מוצלת, חשוכה וקרה כמו שרק מרפסת ירושלמית בקומה הרביעית יודעת להיות. היא היתה שקטה, ריקה, אי סדר אופייני של ערב פסח שלט בה, ולאורכה היו פזורות ארבע גיגיות כביסה מלאות במים עד מחציתן. שלוש מהן היו ריקות. ברביעית ישב, מקופל ורועד מקור, אחי הקטן. זו היתה "הבריכה של הבנים". הוא היה כזה קטן ומסכן, שלבי נשבר. רצתי אליו. מה זה? שאלתי. למה אתה פה?
אמרו לנו, הוא הצליח לגמגם כששיניו נוקשות, שאסור לנו להיות עם הבנות, ולא היתה להם בריכה אז נתנו לנו מים לשחק.
אז איפה יוסי ומוישי ושייקה, שאלתי.
הם הלכו, הוא אמר ואז נשבר ופרץ בבכי.
ילד של כבוד, אח שלי. הוא לא יחזור הביתה מאוכזב. אמרו יום בריכה, הוא יעשה יום בריכה. גם אם זה ייגמר בקפיאה איטית למוות.
אם אני אוהב אותו היום, האהבה הזו נולדה שם במרפסת. הוצאתי אותו, ניגבתי אותו במהירות, נשאתי אותו כששנינו בוכים הביתה, שם התאוששנו והתייבשנו. כבר לא קינאתי בו, בכלל. רק כאבתי את כאבו.
מה שהבנות הנחמדות מהקייטנה שכחו זה שהבניין שלנו היה בנוי בצורה מדורגת. היה את הגג התחתון, שלהן, והיה את הגג העליון, שלנו. הגג שלנו לא היה שימושי והיו עולים אליו רק כשהיו בעיות בדוד השמש, בזפת או באנטנה הבודדת שהיתה שם ושירתה בנאמנות את משפחת ר' מלמטה, שהתעקשה להסביר לכולם שמדובר בכולא ברקים. הפעם זו היתה בעיה מסוג אחר.
כעבור עשר דקות עמדנו על הגג העליון אני, הוא ועוד שלושה מחבריי והפגזנו את הבריכה העולצת בגג התחתון בכל האשפה שהצטברה בכל הבניין וסביבותיו במשך כל ניקיון הפסח. היו שם ביצים ושקיות חלב וגביעי לבן וקמח וסוכר ובגדים ישנים ולחם וארגזים וכל מה שהצלחנו להשיג. אם אחי לא ישחה, אף אחת לא תשחה.
בערב פסח בשנה שלאחר מכן כבר לא היתה בריכה בקייטנה.
kobia@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
