אשר נשיא יחטא
המבחן הגדול של כל מנהיג שהוא, אינו בשאלה אם חטא אם לאו. השאלה היא אם הוא יודע להודות בחטאו. פרשת "ויקרא"
לא נעסוק כאן בהבנת עצם מושג הקרבנות, שהוא זר למדי לאדם בן ימינו, ונניח כהנחת מוצא חברה ותרבות שהקרבן הוא חלק מסדרי חייה הרגילים. בחברה שכזאת, מערכת הקרבנות מבטאת, בין היתר, את רצונו של האדם להיטהר ולהתקדש לפני האלהים.
התורה מחלקת את עולם הקרבנות לסוגים שונים, והסוגים השונים הללו מעידים על צרכים שונים של התקדשות והקרבה.
היא פותחת בקרבן "עולה" - שכולו מוקטר על המזבח. זה קרבן שאותו מביאים ככפרה על הרהורי הלב. הפרק השני עוסק ב"מנחה" - שהיא קרבן מן הצומח, המבטא נדבת הלב ואינו קשור לכפרת עוון דווקא. הפרק השלישי עוסק ב"שלמים" - שהוא זבח של שמחה ותודה, שחלקו מוקרב, חלקו ניתן לכהנים וחלקו נאכל על ידי המקריב ומשפחתו בירושלים. הפרק הרביעי עוסק בחטאת, קרבן המוקרב כדי לכפר על עוון שנעשה בשגגה. החטאות נחלקות לסוגים שונים על פי המקריב: ישנה חטאת רגילה של יחיד מישראל שחטא. חטאת הציבור - כאשר הציבור כולו חטא בשגגה, וחטאת נפרדת הנועדת לנשיא, שהוא, כאמור, המלך, או מנהיג האומה.
פרשיה זו, של חטאת הנשיא, נפתחת במלים "אשר נשיא יחטא", ועל כך דרשו חז"ל: "לשון אשרי - אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".
מדוע נזקק הנשיא לחטאת נפרדת, שונה מן החטאת של כל אחד ואחד מן העם? מסתבר, שהדבר נובע מן ה"אשרי" שציינו חז"ל - העובדה שנשיא מוכן להכיר בחטאו ולעשות מעשה על מנת לכפר עליו, מחייבת התייחסות מיוחדת. זהו הישג יוצא-דופן, ומעשה כפרה שונה מזה של כל אחד ואחד. הקושי שעומד בפני הנשיא להודות בעבירה, גדול מזה של כל אחד אחר. ולכן, למרות השויון בפני החוק, ובודאי בפני המחוקק האלקי, אין שויון בדרך הכפרה - מגיע לו נוהל מיוחד. לאו דווקא חמור יותר או קל יותר - אולם נוהל שידגיש שמדובר בהישג יוצא דופן: מלך המכיר בחולשתו.
קופה של שרצים בצוארו
דומה, שהבעיה של ראשי העם החוטאים ועשויים להמלט מלתת דין וחשבון על חטאם היא אחת מן הבעיות שהטרידו ביותר את עולם המקרא, במיוחד בספרי הנביאים. העובדה שכל אדם מועד לחטוא, מתבררת כבר מן התורה, כאשר אדון הנביאים, משה רבנו בכבודו ובעצמו, נכשל בפרשת מי מריבה ונענש לבלתי להכנס לארץ ישראל, משאת נפשו של המנהיג שהוביל את העם ממצרים אל הארץ היעודה.
משם ואילך, אין כמעט מנהיג בישראל שהמקרא אינו מספר על כשלונותיו וחטאיו.
יהושע נכשל בפרשת מלחמת העי, שמשון בדלילה, שאול במלחמת עמלק, דוד בבת שבע, שלמה בנשותיו ובבמות אשר בנה. נראה, שעל סמך הרקע הזה, קבע האמורא רבי יוחנן, שאין מעמידים פרנס על הציבור, אם אין "קופה של שרצים" תלויה לו בצווארו.
ההכרה בזיקה ההדוקה שבין מנהיגות לבין חטא וכשלון, עשויה לעורר ציניות בציפיות מן השלטון.
ובעקבותיה - אדישות כלפי מעלליו. ההנחה הנתונה מראש שתמיד יש לפרנסי הציבור "קופה של שרצים" מאחריהם, מגדירה קשר קבוע בין שחיתות ופוליטיקה, ויאוש מראש מן הסיכויים לשלטון נקי כפיים ומינהל תקין.
פרשת חטאת הנשיא מציבה תביעה אחרת. היא מכירה בכך שהמנהיג מועד לכשלון, למצער - ככל אדם מישראל. ובעקבות פיתויי השלטון והכוח - מן הסתם אף יותר מכל אדם אחר. אולם היא אינה מסתפקת בהכרה זו ובאיבוד התקוה. היא מציבה דרך של תיקון ותשובה.
על בסיס התביעה הזו, נצבו תמיד נביאי ישראל בצד השופטים והמלכים, ותבעו מהם לתקן את אשר עוותו. היו שנשמעו, היו שנכשלו. המבחן הגדול של הנשיא, המלך, או כל מנהיג שהוא, אינו בשאלה אם חטא אם לאו. השאלה היא אם הוא יודע להודות בחטאו, כאשר "הודע אליו חטאתו", לכפר על שגיאותיו ולתקן את דרכיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
