פה קשור הכלב
כלבים רבים מוצאים את מותם כשהם נשכחים קשורים בחצר, ללא צל או מים. טלי לביא סבורה שהגיע הזמן לחוקק חוקים שיאסרו בסופו של דבר קשירת כלבים לזמן ממושך
י' בחרה שלא להישאר אדישה למראה הכלב המסכן. ראשית, פנתה לבני משפחתו של "ביל" והפצירה בהם להיות ערניים יותר לצרכיו. בזלזול מופגן, ביטלו בני המשפחה את פנייתה וזירזו אותה ללכת לדרכה.
בלית ברירה, פנתה י' למשטרה. שני שוטרים הבהירו לה כי במקרה הזה אין ביכולתם לעשות דבר והבטיחו שאם ביום מן הימים הכלב יוכה, יבדקו את העניין לעומקו.
מתוסכלת, היא החליטה לפעול בניגוד לחוק ולבצע מעשה קיצוני, להבריח את "ביל" מהכלא. מכיוון שידעה שבדרך כלל חולפות שעות ארוכות במהלכן אף אחד לא בודק מה שלומו של הכלבלב הכבול, עמד לרשותה זמן רב שאיפשר לה להתחבב עליו.
לאחר שהכיר אותה מספיק, התירה אותו י' מהשרשרת, אספה אותו למכוניתה והעבירה אותו לבית אחר, הרחק מהעיגול הקטן אותו הכיר היטב כשנע בו מדי יום בעצבות. אט אט החל "ביל" לזקוף את ראשו ולהסתכל סביבו. לאחר מספר ימים הבין כי זכה לחיים חדשים ולכמה סיבות לכשכש בזנב.
י' פעלה באופן לא חוקי ומאוד בעייתי, ואילו המשפחה שהחזיקה ב"ביל" קשור בשרשרת לא עברה, לכאורה, על אף חוק. מבלי להצדיק את המעשה החמור, אפשר לומר כי בעצם לא עמדה בפניה כל אופציה שתהיה גם חוקית וגם מוסרית.
בישראל, בשונה ממקומות אחרים בעולם, קשירת כלב אינה אסורה או מוגבלת על פי חוק. החוק גוזר עלינו להביט לצד השני ולנסות להדחיק את המראה העצוב, מה שרובנו, שומרי החוק, עושים מדי יום.
פעם כולנו חשבנו שזאת הדרך הנכונה לגדל כלב. הילדים מבקשים, אז הולכים לקחת גור. כשהוא קצת גדל קושרים אותו בגינה, ליד מלונה, וזהו, הכל במקום. הילדים מרוצים ועל הבית מופקד שומר נאמן.
ביום בו שמעתי שכלב "שמירה" של משפחה ממושב סמוך מת מהתייבשות ושהמשפחה גילתה את גופתו חסרת החיים רק לאחר שעות ארוכות, אמרתי לעצמי שהמשפחה הספציפית הזו הייתה חסרת אחריות ושזה לא קורה הרבה. אז התמימות שלי עוד הגנה עלי מפני המציאות המרה והגורפת.
מספר חודשים לאחר מכן, ברחוב שבו גדלתי, כלב קשור קפץ מעבר לגדר, נתלה על חבל הקשירה שלו ומת. נדמה לי שזו הפעם הראשונה
כשקצת התבגרתי, ונפקחו לי העיניים, התחלתי לשים לב לדברים הקטנים: חוזרים מבית הספר ומגלים שהכלבלב האנרגטי הפך את קערת המים בטעות עם השרשרת, ביום "חם מהרגיל בעונה". ואמנם היה לו ריבוע של צל, אבל הוא נראה ממש מיובש.
ביום אחר מגלים אחרי שעות ממושכות, שהכלב הסתבך עם השרשרת שלו וקיצר אותה עד כדי כך שהוא בכלל לא יכול לזוז, שלא לדבר על להגיע לקערות שלו. הוא חסר אונים לחלוטין. והוא מתחיל להשתגע.
הילדים מעדיפים לשחק ליד הכלב, אבל מחוץ לטווח אליו הוא יכול להגיע, כי הוא קופץ כשהם מתקרבים, וזה מרתיע וממש לא נעים. התסכול של הכלב רק הולך ומתעצם. ולעתים הכלב פשוט נשכח והופך לעוד חלק מהנוף של החצר.
כלב, מטבעו, חי בלהקה. עבור הכלב, בני משפחתו ההולכים על שתיים ונטולי הזנב הם הלהקה שלו. כשנכפים עליו חיים בבידוד ובשטח קטנטן, הכלב הופך עצבני או אפאתי. הנביחות הבלתי פוסקות, ההשתוללות כשאדם רק מתקרב והמבט המדוכדך וחסר האונים, כל אלה הם רק מעט מהסימפטומים הנפוצים אצל כלבים קשורים, ומעידים על סבלם הרב.
היום, לאנשים רבים כבר ברור כי חיי כלב קשור הם חיים אומללים. כשחיים במרכז תל-אביב אפשר בקלות לשכוח לרגע שהתופעה העגומה הזאת של קשירת כלבים קיימת בכלל, אבל מהתבוננות במושבים רבים ובערים אחרות, עולה תמונה ברורה – גם היום כלבים רבים מבלים את חייהם קשורים למוט ברזל.
ערים רבות בעולם הפיקו את לקחי העבר והכירו בכך שקשירת בעל חיים איננה הומאנית, ואכן כיום אוסרות ערים רבות, וביניהן לוס אנג'לס, על קשירת חיות. החוק בקליפורניה כולל סעיף שמתיר לקשור כלב עד להשלמת משימה זמנית כלשהי, כגון תיקון גדר, אבל הוא מציין במפורש כיצד יש לקשור את הכלב במהלך פרק זמן קצר זה.
לדוגמה, אורך השרשרת או החבל חייב להיות לפחות פי שלושה מאורכו של הכלב, ויש לקשור את השרשרת או החבל לרתמה שעל גוף הכלב, ולא לקולר. השרשרת או החבל חייבים להיות מאובטחים נגד "הסתבכות" של הכלב. כמו כן, יש לאפשר לכלב גישה למים ואם יש צורך - גם למחסה.
לא מן הנמנע כי גם ישראל תקבע איסור בחוק על קשירת כלבים או שבתי המשפט יקבעו כי החוקים הקיימים אוסרים על כך. ובינתיים, על הרשויות המקומיות אשר טובת תושביהן ההולכים על ארבע יקרה להם, לצעוד בעקבות ערים רבות בעולם ולאמץ מגבלות מסוימות להחזקת כלבים קשורים.
לכל הפחות עליהן להגביל את מספר השעות ביום במהלכן הכלב יהיה קשור, להגדיר את גודל שטח המחייה המינימאלי המוקצה לכלב, לקבוע חובה לקשור את השרשרת או החבל לרתמה וכן מגבלות בסיסיות נוספות. זה לא מספיק, אבל זאת התחלה.
הכותבת, טלי לביא, היא הדוברת של עמותת הכל חי, עמותה אחות של CHAI ארה"ב, הפועלת לעזרת בעלי חיים ולקידום החינוך להומניות
נא להמתין לטעינת התגובות
