בצלאל
הנטיה הטבעית של המנהיג היא לפנות אל החוגים הקרובים אליו, אל מי שבא משדרות האצולה והאליטות. צריך צו אלקי מיוחד שיעורר ויבהיר ויחדד את הצורך בהרכבת תמונה מלאה, של כל קצוות האומה. פרשת ויקהל-פקודי
בסיפור המקראי ממלא אהליאב תפקיד משני. כך הוא מתואר בעת הצווי הראשון על מינוי בוני המשכן:
"ראה קראתי בשם: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אליהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשוב מחשבות, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבן למלאת, ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה. ואני הנה נתתי איתו, את אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתיך".
די ברור שבצלאל הוא הדמות המרכזית, המלאה ברוח אלוהים ובכישרון העשייה, ואילו אהליאב מופיע כעוזר משני.
ככל שהולכת הפרשה ומתקדמת, משתנה מעמדו של אהליאב, ומתקרב לזה של בצלאל. כשמשה מעביר את הצו לבני ישראל, הוא חוזר על התיאור המפורט של מעלותיו של בצלאל, אולם בסיום הוא מתאר את המעמד של אהליאב צמוד לבצלאל: "ולהורות נתן בלבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מילא אותם חכמת לב, לעשות כל מלאכת חרש וחושב, ורוקם בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש וארג, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות".
משה כבר מתאר את שניהם כאחד, כמלאי חכמת לב, עושי מלאכה וחושבי מחשבות. ואילו בהמשך הפרשה, כשמתוארת העשיה עצמה, נאמר: "ועשה בצלאל ואהליאב" - כאיש אחד.
כפי הנראה, חלוקת העבודה בין שני ראשי האדריכלים והמהנדסים של המשכן היתה כזאת: בצלאל היא איש הרוח, המעוף והרעיון, אהליאב, הוא איש המעשה, המופקד על יישום הרעיונות בעולם העשיה.
מקצת רמז לדבר אפשר למצוא בשם משפחתו: "בן אחיסמך". גם בסלנג הצבאי של ימינו: סגן המפקד קרוי "סמך". לא רק על שם האות סמ"ך שהיא קיצורו של סגן, אלא מפני שלעתים קרובות המפקד נסמך על יכולותיו של ה"סמך". בלי "סמך" יעיל, המפקד לא יצליח להוריד את התכניות שלו לעולם המעשה. אהליאב, אם כן, היה ה"סמך" של בצלאל.
ככל שהתקדם המשכן מן החזון אל המעשה, מערכת היחסים בין בצלאל ואהליאב הלכה והשתוותה. במישור המעשי, שני חכמי הלב מנהלים בצוותא בנין המשכן.
דורות
חז"ל ציינו בהקשר זה את לקח מוסרי נוסף: שראוי לאדם להחזיק באומנות אבותיו, שכן הבינו שההדגשה על היותו צאצא לשבט דן מרמזת על שמירת המסורת המקצועית והכישרון האמנותי במשפחה, מימי אהליאב בדור יציאת מצרים ועד ימי חירם ושלמה המלך.
חז"ל הדגישו את שיתוף הפעולה שבין שני קצוות השבטים - יהודה, השבט המנהיג, המוביל את המחנה, ודן, השבט המאסף לכל המחנות. שיתוף הפעולה ביניהם הוא שהניב את המשכן שבו יכלו להשתתף כל מחנה ישראל בעבודת האלוהים.
מסתבר שגם בימי שלמה, הזמנתו של בן האלמנה מצור להשתתף בניהול בנין המקדש יחד עם חכמי ירושלים, אינה נובעת רק מהיותו נין ונכד למשפחה האמונה על מסורת בנין המשכן. צירוף התופעות שהתכנסו במומחה הבניה הצפוני: בן אלמנה, משבטי דן ונפתלי, היושב בקצה הגבול הצפוני של הממלכה, והזמנתו לבנין המקדש בירושלים בצד חכמיו ויועציו של המלך החכם מכל אדם, מעידה, ככל הנראה, על תובנה עמוקה של שלמה המלך בדבר השותפות בבנין המשכן. לא מדובר כאן רק על שיקול דעת פוליטי המציע ייצוג הולם של השבטים הדלים שמן הפריפריה, אלא על הכרה בתרומה הממשית של המומחה הצפוני, בנוסף לחכמי ירושלים.
ראשית, שלמה המלך מכיר בכך שאיש הפריפריה והמעמדות ה"נמוכים" יכול להיות לא פחות יצירתי ומוכשר ממי שבא מאצולת החכמים והמנהיגות. אולם מעבר לכך, שלמה מבטא הבנה שיש לו מה לתרום להם - שאין להם ויש לו. אילולא היה שלמה המלך מזמין את חירם מצור ומצרפו להנהגת הבניה- המקדש שלו לא היה שלם ולא היה ראוי.
נראה שאת העיקרון הזה של שיתוף הכוחות והרחבת מעגלי היוצרים והתורמים מן המרכז לפריפריה, למד שלמה המלך ממשה רבנו, ומשה רבנו נצטווה על כך מאת הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו. ללמדך, שאין זה רעיון פשוט ומובן מאליו.
הנטיה הטבעית של המנהיג היא לפנות אל החוגים הקרובים אליו, אל מי שבא משדרות האצולה והאליטות. צריך צו אלקי מיוחד שיעורר ויבהיר ויחדד את הצורך בהרכבת תמונה מלאה, של כל קצוות האומה. לא בשל הנימוס הפוליטי, אלא בגלל הצורך האמיתי ביצירתיות איכותית ומגוונת הנדרשת להקמתו של המקום שבו אמורה לשרות השכינה בישראל.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרו "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
