בילוי לא נעים
אייל גפן יוצא נגד הקביעה של מולי שפירא, לפיה רק מי ששירת בצבא רשאי להשתתף בסרט על הבופור
מולי שפירא, איש רדיו מוערך עם שנות ותק מפוארות שהפך עם השנים לאיקון מדווח ומעורב בכל מה שקורה על מפת התרבות והאמנות בארץ, נכנס לטעמי למין שדה ממוקש שלא הולם את ניסונו ואת הפוזיציה שבה הוא אמור לתפקד.
הוא ירה באוויר ירייה שהשמיעה לא מעט רעש, אבל לא עשתה שום שרות נאור ואמיתי לשיח התרבותי. במחי יד הוא טרף את כללי האתיקה והמסגרת, בהן הוא אמור להיות מדווח ולא פוסק ונביא בלעדי.
שפירא בא בדברים נוקבים וקשים בתוכניתו בגלי צה"ל, "בילוי נעים", נגד שיתופם של שחקני קולנוע שלא שירתו בצבא בסרט של יוסי סידר "הבופור". הוא טוען בחירוף נפש, שלא יכול להיות ששחקן שהשתמט מהצבא ישחק בסרט קולנוע על הצבא. מין אמירה תמוהה ולא אינטליגנטית, שהפכה את שפירא לטרחן מתחסד ואת התוכנית שלו לבלתי רלוונטית.
בעצם האמירה הזאת, וההמולה שבאה בעקבותיה, דמתה "בילוי נעים" לתוכניות של כל מיני שדרנים עצבניים, שמנסים להטיף לנו איך צריך לחשוב ואיך צריך להתנהג.
הוא התעקש להוריד באופן דרמטי את השיח לרזולוציה אישית, וכדי להצדיק זאת הוא הפך את הקריאה לסלוגן מנופח ומאיים. ברגע שמישהו ניסה באופן עדין לגונן על ההיגיון, כמו למשל הבמאי סידר, ולהגיד דברים אחרים, שפירא מיד נעלב וקפץ כמו נחש מכיש.
בין השורות מסר לבמאי ולנו המאזינים, שהתוכנית הזאת היא רק שלו, ומי שלא מוכן לקבל את מה שנאמר בה אין לו זכות תגובה.
שבוע אחרי הוא לא הפסיק לעודד את ה"קמפיין", ובכל שניה מיחזר את הידיעה לפיה אלפי פונים שלחו דברי חוכמה ותמיכה במעשה הנאצל שהוא והתחנה מובילים.
הוא לא ויתר על שום מיתר אמוציונאלי ולא הפסיק לסחוט אותנו, תוך שהוא גוער על כל מי שהעז להוציא מילה נגד . הוא מולל בקול משיחי על סף בכי שאלה החיילים שלנו, ואלה ההרוגים שלנו, וזה הצבא היקר שלנו, ולא יתכן שיעשה מעשה נבלה בסדר גודל כזה, ששחקנים שלא שרתו בצבא מתפרנסים על דם חיילינו. לרגע הרגשתי כמו בתוך תשדיר בחירות ימני, שיוצריו מנסים בכל הכוח לעשות לי מניפולציה על מרכז הרגש.
יוסי סידר, במאי קולנוע עם קבלות, מביים סרט על "הבופור" שמבוסס על סיפרו
אני נישבע שיש לי את כל ההערכה, הכבוד והרגש למשפחות שאיבדו את יקירם. אך למרות הכאב הנורא, אני מבקש לעשות לרגע הפרדה בין העיקר לתפל, מבלי חס ולחלילה לפגוע.
עם כל הצניעות, אני מבקש להגיד משהו בשם האמנות כמו שאני מבין ומרגיש אותה. אמנות על כל מרכיביה ונושאיה צריכה את הזמן, המקום והקצב שלה. אמן, ולא משנה באיזה תחום, חייב את מרחב היצירה ואת ההכרה, אחרת האמנות שלו הופכת ללא רלוונטית וללא אותנטית.
התנאי לקבל אמנות איכותית זה להיות קשוב ופתוח כל הזמן. אמנות טובה מחוקקת את חוקיה כאן ועכשיו, ולא מתפתה להישמע לקריאות ביניים מניפולטיביות. אם האמן צריך להתנות את האמנות שהוא עושה, אנחנו הצופים נקבל מוצר פגום.
ממתי במאי סרטים צריך לקבל שחקנים לסרטיו רק אחרי שהם הציגו בפניו את תעודת המילואים שלהם? ממתי שחקנים שמשחקים תפקיד של חיילים בתיאטרון או בקולנוע מתפרנסים על דם חיילנו? באיזה זכות קובע האומר שיצירה בכל דרך או צורה חייבת להיות מאד פטריוטית ומאד קשובה לצד כזה או אחר על המפה? מאז קום המדינה נכתבו בלי סוף מחזות ותסריטים על הצבא ועל המילואים. ממתי בדקו בכניסה את המשתתפים?
האמנות מולידה פטרונים, מבקרים ושרלטנים כמעט כמו בכל מקצוע, ולמרות הכל אף אומן לא מחויב לקבל הכשר מחצרו הביזנטית של מולי שפירא כדי להתפרנס.
אם אנחנו נצטרך להתבשם מהוראות ההפעלה של שפירא בכל מה שקשור לאמנות, יש לי איזה תחושת בטן שבמקרה הזה, בסוף היום נפגוש אמנות משעממת ונחותה.
אלה אמירות מתלהמות ושערורייתיות, אבל בעיקר הן אמירות מאוד מאוד לא אינטליגנטיות ומאד פופוליסטיות, שמאפשרות לנפח את החזה ולנסות ולהפוך את גלי צה"ל לתחנה רלוונטית ומעורבת. גלי צה"ל היא תחנה נהדרת, שמקיימת את ימי שידוריה בשכל רב, אך מאורעות כאלה מנמיכים את הרצון לשוב אליה.
בתוך הבטן, יש לי מין תחושה רחוקה שמשהו בקביעה הזאת מזכיר ימים לא טובים, בהן מי שלא היה בידיו פנקס אדום של הסתדרות לא היה רשאי לקבל הטבות.
שבת שלום
נא להמתין לטעינת התגובות
