משבר גיל 30
גיל 30 מתקרב. לירון שכטר מתבונן ברחוב הפורימי, ומבין שהגיע הזמן לכמה שינויים
הוא יודע שהם מתבוננים כל בוקר בראי, ולא מבינים איך פתאום הנער בן ה-16, זה שמעולם לא נפרדו ממנו, מתחבא בתוך גוף של גבר בן שלושים, עם זיפים, שערות על החזה וכרס קטנה. לפעמים, בשובם אל הבית, למקום הירוק שבו העבירו את ילדותם לפני שהתנקזו, כמו כולם, לחור הביוב של העיר הגדולה, הם מגניבים מבט מודאג אל האבאים והאמהות שלהם, שעד לא מזמן היו בטוחים שהם כל-יכולים ובלתי מנוצחים, ומבחינים, פתאום, כמה הזדקנו, ואיך הזקן של אבא שזור בשערות שיבה ואמא כבר לא מגיעה בקלות לקופסאות השימורים במדף התחתון, שעדיין מונחות בסדר מופתי לקראת המלחמה הבאה, לא עלינו.
אנשים כמותו, הוא יודע, כבר מבינים שלא יגשימו את כל החלומות שלהם, אבל מרגישים שקצת מוקדם מדי להרים ידיים ולוותר. ברור להם כשמש, שבתוך כל האדריכלים, הכלכלנים ואנשי המחשבים, שמתהלכים כל היום בפרצופים חמורי סבר ואומרים מילים מטופשות כמו "אינפלציה", "לקמפל" ו-"דאו-ג'ונס", מסתתרים החבר'ה שלהם, שעד לא מזמן קיוו להיות כבאים, מוכרים באוטו גלידה, אמנים שייזכרו לנצח, או סתם ביטניקים מאושרים על הים. לפעמים הם עוד מקווים, עמוק בלב, שהכבאי החבוי יתפרץ החוצה, ומחר בבוקר, כשיתעוררו, יעמדו עם זרנוק ענק ומדים צהובים וינופפו לילדים מחייכים, אבל כבר מחלחלת בהם ההכרה שהכבאי שלהם כבוי וכלוא, וזקוק בעיקר ליד מלטפת ולכמה מילות עידוד, לפני שהוא נשבר ומתפטר.
לפעמים חלומות מתחלפים
הם נפגשים פעם בשנה עם החברים מהתנועה, מחבקים את האישה שהם אוהבים, זאת שהסכימה להעביר חיים שלמים עם הג'וקים שלהם, ומגלים שנושאי השיחה שלהם נשענים בעיקר על העבר ופחות על ההווה, ושהחלומות שחלקו, ששיאם, עד לא מזמן, היה לבנות את המתקן הכי גבוה במחנה הקיץ ולהחזיק ידיים בחושך עם החמשושית היפה מהשבט השכן, התחלפו במציאות של משכנתא, וילדים וצרות של גדולים. אנשים כמותו, הוא יודע, לא מאמינים שפתאום הם גדולים.
אנשים כמותו כבר הספיקו להיות בטיול הגדול של אחרי הצבא, וגם לחזור, לאהוב את המדינה ולשנוא אותה – ושוב לאהוב ולשנוא - להיות בלבנון וגם בעזה, לשאול את עצמם מה הם עוד עושים כאן, ולא בניו-זילנד – ולהתחרט
בחושך על הרהורי הכפירה האסורים. לפעמים הם שולפים מדים ירוקים מהבוידעם והולכים לשחק ברמבו באיזה כביש עוקף היגיון, חוזרים הביתה ונשבעים שלא יעשו את זה שוב – ומתקפלים בצו הבא. אנשים כמותו לא אוהבים לעורר מהומות. אמרו להם פעם, שככה לא מתנהגים.
הם נזכרים שלפני כמה שנים אמרו להם שהם העתיד של המדינה הזאת, והנה – פתאום הם ההווה שלה. מוזר להם קצת, השינוי הזה בסטטוס. אנשים כמותו לא נתפסים לפאניקה בקלות, אבל לפעמים, רק לפעמים, כשהתובנה הזאת מכה בהם באבחה, הם לוקחים שלוק גדול של אוויר - ונבהלים בשקט, לבד, כשאף אחד לא רואה.
הרחוב מתרוקן לאיטו. הגיע הזמן להיפרד מהתחפושת, הוא מהרהר בקול.
נא להמתין לטעינת התגובות
