לא רק בימי אחשוורוש
בהעזה לחלוק על החלטותיו המדיניות של המלך, עושה אסתר מה שסטלה לא העזה מעולם – היא מוכנה להקריב את מעמדה החברתי והכלכלי, נוחותה, ואולי אף את חייה, למען אחיה העומדים להיטבח. מדרש קולנוע אנכרוניסטי על 'חשמלית ושמה תשוקה' ומגילת אסתר
אחשורוש הוא הקובע את הסדר החברתי. איש של יין, משתאות ונשים. מי שמבקש להתקרב אליו, המן, למשל, מבין שהמחיר הוא מציאת הדרך לממן את שגעונותיו. מי שמעז להתרחק, למשל – ושתי – ישלם את המחיר. אחשורוש כועס נורא נוכח יהירותה וסרבנותה של ושתי, ומתייעץ עם סריסיו ויועציו - מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ביד הסריסים.
ממוכן, היועץ, טוען שהבעיה חמורה הרבה יותר מכפי שנדמה, המרד של ושתי ישפיע על הסדר המגדרי-חברתי בממלכה כולה: (טז) וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה ...כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה.
צפייה חוזרת בסרט החשוב של איליה קאזאן, המבוסס על מחזהו הקלאסי של טנסי ויליאמס – חשמלית ושמה תשוקה (שגם הועלה לאחרונה על בימת התיאטרון בארץ), עוררה בי כמה מחשבות, על הקשר בין אמירותיו החתרניות, לאלו של מגילת אסתר, על הפמיניזם הגלוי והסמוי שבו. השם "חשמלית ושמה תשוקה", הוא מטאפורה ליצר, לתאווה ולכמיהה. מגילת אסתר מלאה בחומרים האלה, שכאשר הם יוצאים משליטה, דרכם להוביל לאבדון. כדי למנוע זאת, יש צורך בנחישות מוסרית ובאומץ לב, שאינם תמיד בנמצא.
כל פעם שגברים כסטנלי קובלסקי דופקים ביאוש על שולחן, ודורשים מהאישה לתת להם כבוד, בנוסח "אני הגבר בבית", אני נזכרת ברצים שיצאו דחופים במגילת אסתר, כדי להודיע שמן הראוי "להיות כל איש שורר בביתו". סטנלי קובלסקי, למי שאינו מכיר, הוא בעלה של סטלה והגיס של בלנאש. בלאנש, רווקה מבוגרת, באה לחיות אצל סטלה, אחותה הצעירה והנשואה, המצפה לילד. בתחילה מדובר בביקור משפחתי, בהמשך, מסתבר שאין לה לבלאנש לאן ללכת, הוריהן מתו, האחוזה נמכרה, ומהרכוש המשפחתי לא נותר דבר.
בתחילה, קשה מאד לסבול את השקרים של בלאנש, את המניפולציות, את התנשאותה היהירה, ה'דרומית' על גיסה. אנחנו מחבבים הרבה יותר את הגיס הנאה והחרוץ איש עבודת הכפיים ממוצא המהגרים, שנראה ונשמע בדיוק כמו מרלון ברנדו.
סטלה, האחות ההרה, מנסה לפייס ולתמרן בין שני האנשים הקרובים לה מכל. אשה קצת אנמית, שיודעת את סוד הויתור והפשרה ומצליחה, בשל כך, לשמור על נישואיה. בשלב ראשון גם אנו, כמוה, מסוגלים לסלוח לתוקפנותו המתונה, נוכח התגרויותיה של גיסתו, בת העשירים המפונקת, שבאה לחיות על חשבונו, ולהעליב אותו.
אט אט נחשפת האמת: בלאנש היא אישה אומללה. כוושתי המלכה – היא מתגעגעת לעולם מפואר ואצילי שהיה לה – וחרב. היא מוצאת עצמה לבד בעולם, בלא קרוב, מכר או גואל, אלמנה שסיכוייה להינשא, במצבה - בלי תמיכה
סטנלי לא מבין אותה, הוא לא רגיש מספיק, לא מתוחכם מספיק. הוא רואה רק את המעטפת החיצונית של התנהגותה, וזועם על יהירותה חסרת הכיסוי. בסופו של דבר הוא עושה מעשה אלים יותר מכל שבירת כלי – הוא שובר אותה עצמה. בזכות חבריו למפעל הוא מגלה את סודה של בלנאש: הם, הפוקדים אותו סוג מקומות מפוקפק שבלאנש נהגה להסתובב בהם ביאושה, עם גברים זרים, מכירים אותה. כמובן, מה שמותר להם, אסור לה. סטנלי, תוצר מוצלח של תרבות שוביניסטית, מגלה את סודה של בלאנש למיטש, הגבר התמים שמחזר אחריה ובכך מחסל את סיכויה להינשא ולהיגאל מבדידותה.
לבה של בלאנש נשבר, היא מתרסקת. אחותה מבינה כמה חמור מה שעשה בעלה. מתפתחת מריבה ביניהם, המובילה לזרוז לידתו של התינוק. סטנלי חוזר מבית החולים הביתה, לשהות בו לבדו עם בלאנש. מה שמתחיל בניסיון לפיוס מסתיים במריבה איומה: סטנלי אונס את גיסתו, ובכך משלים את שבירתה הגופנית והנפשית. סטלה השבה עם התינוק מבית החולים, נאלצת להאמין לבעלה שטען כי מעשה האונס הוא המצאתה של גיסתו המטורפת, כדי שתוכל להמשיך ולחיות לצדו. בלאנש נשלחת לאשפוז כפוי המיועד לחולי נפש.
מי הוא זה שאחראי לשבירתה המנטאלית, הסופית של בלאנש? כולם, כמובן. אלימותו של סטנלי, תוקפנותה של החברה שמאפשרת לו להיות שורר בביתו ולעשות כרצונו. וגם סטלה ששיתפה פעולה. שהחרישה. סטלה היא תוצר של החברה ושל הנורמות שלה. שתיקתה, השלמתה עם המצב כפי שהוא, בריחותיה המדומות שמסתימות תמיד בשיבה כנועה ומעריצה אל חיקו.
איך את יכולה לשוב אליו? שואלת בלאנש את אחותה, בתחילת המחזה, אחרי שסטנלי נפץ את מכשיר הרדיו בזעמו על הפרעה למשחק הקלפים שלו ושל חבריו. הלא הוא כה גס ואלים. בתשובתה של סטלה – שממנה לקוח שם המחזה - טמון המפתח לביקורת העזה של הסרט על הסדר החברתי:
במורד הרחוב יש חשמלית ושמה תשוקה, אומרת סטלה בקול מתחנחן מתפנק, כשעיניה מאירות לאחר ליל אהבה מפויס עם בעלה. האם נסעת מעודך בחשמלית הזו?
האם מכירה בלאנש את החשמלית ששמה תשוקה? בודאי שהיא מכירה. היא נסעה בה לא מעט, בשמחה, בעצב וביאוש. החשמלית הזו היא מטאפורה לכמיהה לחום למגע לאהבה. היא נסעה בה, בדרך היחידה שהחברה שבה היא חיה אפשרה לה: במלונות זולים, עם גברים זרים. בכך כמובן איימה על הסדר החברתי שקבע כי לנשים מקום מסוים ואל להם לחרוג ממנו. מקומה של אשה הוא לצד בעלה, ועליה לשמוע בקולו ובויתוריה בהענותה לגחמותיו, תפקידה לשמר את חיי הנישואין שלהם.
החברה בזה לאשה המעיזה לגלות את 'חשמלית התשוקה' מחוץ למסגרת הנישואין, אבל מעלימה עין מאשה נשואה, המתפתה לעלות עליה בחברת בעלה, ומתעלמת בכך מאלימותו כלפיה וכלפי אחרים, מחטאיו המוסריים. הענותה של סטלה לסטנלי, בשל תשוקתה אליו, או בשל רצונה בביטחון ובהגנה חברתית, היא מעשה לא מוסרי, שלא זוכה לגינוי ההולם לו. אחותה, כמייצגת את מי שמתקשה להשתלב בסדר החברתי הצבוע, המוצע, משלמת על כך את מלוא המחיר.
את הטרגדיה של בלאנש הופך טנסי ויליאמס – ובעקבותיו איליה קאזאן במאי הסרט - לכתב אשמה סמוי נגד החברה בשמם של כל אלה שאיתרע מזלם ולא הצליחו להשתלב בסדר החברתי הרצוי. אמירתו החתרנית של הסרט היא בדיוק כאן – לא הענותה של בלאנש לגברים זרים, בשם חשמלית התשוקה, היא המעשה הלא מוסרי שנעשה, אלא דווקא הענותה של סטלה, האשה החוקית, לבעלה החוקי, כאשר בכך היא מחזקת את התנהגותו האלימה והמרושעת. הסרט מעמיד סימן שאלה על הסדר החברתי השולט בשנות החמישים השמרניות של אמריקה – אבל לא רק עליה, אלא על כל תרבות בכל הזמנים ובכל המקומות - המחזקת ומטפחת את ההיררכיה המגדרית, את עמדות הכוח של הגברים ועמדת החולשה של הנשים, תוך יצירת עוולות מוסריות, וכאב רב.
התביעה המוסרית שלי מזרש היא ככל הנראה אנכרוניסטית להחריד, אבל במגבלות המדרש המאוחר שאני עושה כאן - זרש היא דוגמא נאה לאשת איש שמשתפת פעולה עם עוולות חמורות שעושה בעלה. על זרש המקראית איננו יודעים הרבה. חז"ל ציירו אותה כמי שבטעות שופכת על אישה את דלי השופכין שיועד ליריבו. טעות משעשעת אולי, אבל הכוונה המקורית מלמדת על מקומה האמיתי של אשת המן: זרש לא תסכן את עורה, מעמדה או שלום ילדיה כדי להתווכח או למרוד באחד האנשים הראשונים בעולם שהפקיר עם שלם לרצח בעבור בצע כסף וטובות הנאה פוליטיות. האיש שקבע כי "ישנו עם מפוזר ומפורד... ודתיהם שונות מכל עם, ולמלך אין שווה להניחם". זרש מזכירה לי את סטלה – האישה שנאמנותה לאיש שלה עומדת מעל כל ערכיה האחרים, כולל נאמנותה לאחותה.
אבל, וכאן אני מגיעה אל העיקר – הגיבורה האמיתית של המגילה היא אסתר, אסתר שלא מחרישה. אסתר, אם מתבוננים בה היטב, היא שילוב מעניין של ושתי וזרש. מצד אחד היא משחקת לפי הכללים, ממושמעת להפליא: כשנלקחת להרמון – "לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס הנשים". אסתר – מה שתגידו לה – תעשה. תאמרו לה לבוא, תבוא, ללכת, תלך, להתקשט – תתקשט. אבל, המשמעת הזאת נגמרת כשיש לה מאבק מוסרי לנצח בו.
יש להודות - גם בעניין חשוב זה מציגה אותה המגילה כמי שבסך הכל ממלאת פקודת מרדכי: "אם החרש תחרישי בעת הזו רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו". מרדכי תובע ממנה להתגייס לשליחות החשובה, גם במחיר סכנתה האישית. אבל בהענותה לו, בנכונותה להקריב את עצמה ולסכן את מקומה ומעמדה בחיים, היא זוכה ביושר בכל הכבוד והיקר שאפשר לרחוש לאדם אמיץ ומוסרי. בבואה לפני המלך, בזמן שלא נקראה, ובהעזה לחלוק על החלטותיו המדיניות, עושה אסתר מה שסטלה לא העזה מעולם – היא מוכנה להקריב את מעמדה החברתי והכלכלי, נוחותה, ואולי אף את חייה, למען אחיה העומדים להיטבח. סטלה החרישה, ובשתיקתה גרמה לאבדנה של אחותה, אסתר לא החרישה ולא עמדה מנגד כשאחיה היו בסכנה. סופה של בלאנש הוא דוגמא אכזרית, טרגית, ועצובה לעולם שאין בו אסתר.
חיותה דויטש היא עורכת מוסף הספרות וההגות של "הצופה", סגנית עורך "נקודה" ותושבת נווה דניאל.
נא להמתין לטעינת התגובות
