חרבונה
מי הוא הסריס חרבונה, מה בינו לבין אליהו הנביא, ומדוע הוא זכור לטוב?
מסיפור המגילה אין יודעים דבר על חרבונה, לבד מכך שהיה אחד משבעת הסריסים המשרתים את פני המלך. מפשוטו של מקרא מסתבר, שהאיש היה נבון דיו כדי לחוש את כוון הרוח המשתנה, והעביר בזמן הנכון את נאמנותו מהמן למרדכי. דפוס התנהגות שכיח בחיי חצר מלוכה הנתונה לגחמותיו של מלך קפריזי. אולם במקרה הזה, הוא הצטרף למחנה "הנכון", וסייע בישועת ישראל. בזה הוא נטע לעצמו עץ גבוה הרבה יותר מן העץ של המן - עץ בשדרת חסידי אומות העולם של התנ"ך.
היש עוד סריס, נסיך, או אפילו מלך, שפעל לפני כאלפיים וחמש מאות שנים, מהודו ועד כוש, שעד היום שרים לכבודו אלפים, בכל שנה ושנה, בשמחה ובריקודים, כמו חרבונה?
אורך הרוח, מרווח הנשימה, מקצב החיים, הסבלנות ההיסטורית של עם ישראל - אין עוד דוגמתה בעולם כולו. זו אינה מליצה דתית בלבד, זו תופעה היסטורית שאין שני לה בעולם כולו. עם הנצח, כפשוטו. באמרינו זכרון, אין הכוונה לידיעת העבר בלבד, במובן הארכיאולוגי וההיסטורי של המושג. המושג "זכרון" בישראל אינו ידיעת העבר בלבד, אלא חוויה ממשית שלו בהווה. הפרעונים ביקשו להנציח את זכרם והקימו לשם כך פירמידות ענק. חוקרים מן העת החדשה חשפו את עברם, סודותיהם וכתב החרטומים. אבל אין עוד אדם בעולם שחווה באופן ממשי את עולמם של הפרעונים, את מנהגיהם ואת דתיהם. רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בישראל שרים ורוקדים לכבודו של חרבונה עד עצם היום הזה, וגם מבזים ולועגים להמן, לאחשורוש, פרעה, ושאר מלכים ורשעים שמסמלים עד היום, באופן חי ופעיל מאד, בדמיונם של ילדים ובתודעתם של חכמים, את הרשע שבעולם.
יש מה ללמוד מסיפור חרבונה על חובת הכרת הטובה. הלא אפשר היה לפטור את חרבונה בלא כלום. שונא היה למרדכי וליהודים כמו שאר חבריו, ומשראה שנהפכה על המן הרעה מאת המלך, הצטרף ברגע הנכון למחנה המנצח. העל כך מגיעה לו תודה וברכה? ובכל זאת, לא שוכחים אותו. בכל שנה ושנה מוסיפים בפיוט "שושנת יעקב", הנאמר בחתימת קריאת המגילה, את המלים "וגם חרבונה זכור לטוב". יחד עם שבחם של אסתר ומרדכי, ובצד גנותם של המן, זרש, וכל הרשעים.
חובת הכרת הטובה מכוונת בראש ובראשונה כלפי הזולת. אולם יש בה גם ערך פנימי, למכיר הטובה. היכולת להודות בכך שהוא נזקק לעזרתו של האחר, מעמידה אותו עצמו בעמדה של ענוה וצניעות ומצמצמת את היוהרה ואת תחושת ה"אני ואפסי עוד". הדבר נכון ליחיד, וגם לאומה כולה. בסיפור המגילה, פועלים יהודים באומץ ובתושיה כדי להציל את עמם. על רקע פעולתם הדומיננטית של מרדכי ואסתר, היה אפשר להתעלם מחרבונה, אולם לא כך נעשה. הזכרת חרבונה מורה שלא הכל בידינו, לא רק "הגניוס היהודי" פעל שם. גם סריס אחד ששמו חרבונה תרם את תרומתו, ואל לנו להתעלם מכך.
מכון וינגייט, ימין אורד, רחוב אלנבי,
יש מדרשים, המזהים את חרבונה עם אליהו הנביא. ופירשו זאת חכמי הח"ן כך: אליהו הנביא הוא דמות המופת של ישועת ישראל. בכל מקום שיהודים זקוקים לישועה הוא מופיע, תוך שהוא "מתלבש" בדמויות שונות, בהתאם לנסיבות ולזמן. בלשון מופשטת יותר ניתן לנסח: קיימת תופעה שמכונה בתואר "אליהו הנביא", והיא התמשכות בלתי-מוגבלת בגוף ובזמן, של פעלו ותפקידו של אליהו ההיסטורי, המקראי. תכונה זו, או בחינה זו של "אליהו", שהוא שליח ה' להצלת ישראל, יכולה להופיע באופנים שונים, בזמנים שונים ובמקומות שונים. הציפיה להופעתו של אליהו מגלמת את הציפיה והתקווה לישועה פתאומית העשויה להופיע בכל רגע. היא אינה פוטרת כמובן את אסתר ומרדכי מעשיה אקטיבית ומתוחכמת לפתרון בעית היהודים בזמנם, אבל היא תמיד מועילה ומשמחת כאשר היא מצטרפת לעשיה האנושית. כששרים על חרבונה הזכור לטוב, ראוי לתת את הדעת גם על אליהו הנביא, כלומר, על התכנות ישועת ה' כהרף עין. ועל האפשרות המפתיעה שהוא יתלבש דווקא בדמותו של שר תככן בחצרו של השליט האיראני.
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. לאחרונה ראה אור ספרו "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
