הכאב הוא כמו טרור
שלי יחימוביץ' סבורה כי יחס החברה לאלימות כלפי נשים לא השתנה
ציפוי הפוליטיקלי קורקט הזה מטעה. לפעמים גם אותי. מדי פעם, אני מודה, אני שוגה לחשוב שהאזור הזה, של כאב, חרדת מוות וטרור יומיומי בבית פנימה – כבר מטופל. הנשים, אני חושבת לעצמי בהתקף רגעי של אופטימיות, יודעות שהרמת יד עליהן היא עבירה פלילית חמורה, השכנים יודעים להזעיק משטרה כשנשמעות החבטות ועולות הזעקות, החברים ילכו עם האישה להגיש תלונה במשטרה, השוטר יתייחס לתלונה בחומרה הראויה, סביבתה של האישה תתמוך בה, ובית המשפט יאמר את דברו. ובכן – לא ולא. מכל הרשימה האוטופית הזו שמניתי רק בעניין המשטרה ויחסה לתלונות של נשים מוכות חל שינוי מבורך. בכל היתר, ואת זה אני מגלה שוב, ושוב, ושוב – נשאר אפל כשהיה.
לפני כמה ימים ישבתי במסעדה קטנה בתחנת דלק סמוך לעיירה צפונית עם אישה צעירה מאוד ויפה מאוד, מאופרת בכבדות במייק אפ שנועד להסתיר סימנים כחולים וצהובים על פניה. שבועיים קודם בעלה היכה אותה בטירוף, באלימות חייתית, לעיניי שני בניה הפעוטים. שוב ושוב היא הוטחה אל הקיר, זועקת לעזרה. השכנים נעלו דלתות הגיפו תריסים. איש לא התקשר למשטרה. אמבולנס פינה אותה מחוסרת הכרה לבית החולים.
כשסיפרה לי איך הידרדרו הדברים לשם – ידעתי בכל שלב מה היא עומדת לספר. הרכושנות, הצרת הצעדים, העוינות לפני כל יציאה שלה לעבודה, האיסור להיפגש עם חברות, החשדנות החולנית כשהיא מתייפה ומתבשמת, הסטירה הראשונה, הפיוס הנרגש, הדמעות, האגרוף הראשון.
מכל כך הרבה נשים לפניה שמעתי את התיאור הזה בדיוק. זה תסריט בלהות קולקטיבי כתוב וידוע מראש. ואף על פי כן, לה זה קרה בפעם הראשונה ולא היה לה שמץ של מושג מה מצפה לה. בוודאי שלא ידעה מה יבוא בהמשך: פחד המוות, התרחקות החברים המשותפים והתייצבותם לימינו, ניתוק קשר ושנאה של הורי הבעל, גינוי שקט מצד הוריה על כך ש"גרמה לו לאבד שליטה". אותו כאב, אותו טרור, אותה בדידות איומה של הקורבן – כאילו לא עברו יותר משלושים שנה מאז רעמי הצחוק בכנסת.
אותה תחושת דז'ה-וו תקפה אותי כשקראתי כאן את הכתבה על הפרופסור דן מירון. נזכרתי בפרשת הפרופסור עדי צמח מהאוניברסיטה העברית, פילוסוף של תורת המוסר (!) שלפני יותר מעשר שנים היכה את אשתו עד זוב דם ולקינוח שפך עליה מים רותחים. צו הרחקה הוצא נגדו, עיתון "כל העיר" פרסם את הפרשה, ואז החל מחול השדים. כל חבריו, אליטה אקדמית ירושלמית – התייצבו לגונן עליו ועל "פרטיותו".
על כך כתבה יפה וממצה הסופרת שולמית הראבן ז"ל, שלו היה צמח מכה מכות דומות את הגנן הפלשתיני העובד בגינתו, היו חבריו מנדים אותו והאוניברסיטה היתה מעיפה אותו משורותיה. אבל צמח היכה רק את אשתו.
פרשת עדי צמח היתה מבחינתי קו פרשת מים ביחס שלי לחוגים מסוימים בשמאל הישראלי. גיליתי מצבורים שלמים של שמאלנים, יפי נפש בעיני עצמם, שמרגע שהודיעו שהם נגד הכיבוש, דומה שנגדשה סאת השיפוט המוסרי שלהם ולא אכפת להם יותר מכלום.
ריח דומה ומוכר, ומאוד לא נעים, עלה באפי למקרא פרטי הסיפור על הפרופסור מירון. אני קצת עייפה מלומר זאת, אבל כנראה שיש צורך לשוב ולומר את המובן מאליו: אלימות של גברים בבנות זוגן אינה עניין פרטי ומשפחתי אלא עניין פלילי, ציבורי וחברתי; מכות לאשתך הן כמו מכות לאישה זרה ברחוב מבחינת חומרת המעשה; אישה מוכה אינה אשמה בכך שהיא מוכה; כמאתיים אלף נשים בישראל חוטפות מכות; כשמהבית נשמעות זעקות וחבטות יש להתקשר למשטרה; כשחברכם הטוב והנאור מכה את אשתו הפנו את האמפתיה שלכם אל קורבנו ולא אליו.
זה היה מבוא לשיעור על נשים מוכות, וכנראה שנצטרך מדי פעם לשוב אליו.
הכותבת מתמודדת לכנסת מטעם מפלגת העבודה
נא להמתין לטעינת התגובות
