הדירה של שר האוצר
רפי מן מגלה לנו מיהו שר האוצר שמכר את דירתו למשרד האוצר ועורר סערה ציבורית. ולא, זה לא אולמרט
כיצד ייתכן שאגף במשרד ממשלתי רוכש את דירתו הפרטית של השר העומד בראשו? מבקר המדינה שלח צוות לבחון את נוהלי המכירה, ואת הדרך שבה התבצעה העסקה המפוקפקת. האופוזיציה דרשה לקיים דיון בכנסת, ובסופו של דבר נאלצו ראש הממשלה ושר האוצר להתייצב במליאה, להאזין לדברי ביקורת חריפים, ואחר-כך לעלות לדוכן הנואמים, להסביר ולהתנצל.
לא, זו איננה כותרת מן הימים האלה, אבל גם לא תרחיש דמיוני. הפרשה השכוחה הזו התרחשה בדיוק כך, לפני 50 שנה, במאי ,1956 והאיש שעמד במרכזה היה שר האוצר לוי אשכול, שמכר את דירתו הפרטית ברחוב מטודלה בבירה למשרד האוצר תמורת 22,500 לירות. חמש שנים קודם לכן היה זה אשכול שהגן על כמה מפקידי הסוכנות שסרחו, כאשר הכריז "לא תחסום שור בדישו." משמע: כשם שאין מונעים משור הדש את החיטה לנגוס מפעם לפעם בתבואה, כך מותר גם לפקידים ליהנות מפעם לפעם מפרי עמלם.
אנשיו של מבקר המדינה, היקה הקפדן זיגפריד מוזס, דווקא מצאו כי השד אינו נורא כל-כך: השמאי שהעריך את שווי דירת אשכול לא היה איש האוצר הכפוף לו, אלא פקיד במשרד המשפטים, ועסקת המכירה אושרה בידי ועדה בין-משרדית. וגם: הערכת שווי השוק של הדירה היתה נכונה, כך שלא נגרם כל נזק לאוצר המדינה בעת הקנייה.
ובכל זאת: מן הפרשה כולה נדף למרחקים
ריח רע. עד כדי כך שאשכול עצמו נאלץ להודות כי היה זה משגה. הוא הסביר לחברי הכנסת כי חובות רבצו עליו, בין היתר בשל הוצאות רפואיות של טיפול באחד מבני משפחתו. וגם לא היה, כך אמר, "שולחן ערוך" ברור של מותר ואסור. בן-גוריון לימד סניגוריה על אשכול, ואמר מילים חמות על "מהותו האנושית וחייו החלוציים," כפי שדיווח אז סופר מעריב בכנסת שלום רוזנפלד.
ראש הממשלה, כדרכם של פוליטיקאים, לא החמיץ את ההזדמנות לתקוף את מעריב על שחשף את הפרשה, וקיבל בתגובה מבין דפי העיתון הרצאה חיונית ומדויקת על שאין זו זכותם של אמצעי התקשורת לחשוף מעשים כאלה - אלא חובתם, כדי לשרת את האינטרס של המדינה.
מה הלקח העכשווי מהפרשה ההיסטורית? ראשית, לשליחי ציבור - גם המשובחים בהם דוגמת אשכול - תמיד אורבת הסכנה שיניחו את רגליהם בראש אותו מדרון חלקלק, שראשיתו מעשים פעוטים, שנויים במחלוקת, המשכו עניינים מפוקפקים, וקצו מי יודע היכן. במיוחד כשהם עושים לביתם או לדירתם, בעודם מכהנים במשרה רשמית. שנית, פוליטיקאים אינם צריכים להימדד רק על-פי המבחן המשפטי, אלא חייבים לעמוד לדין הציבור על עניינים שאולי הם כשרים משפטית, אבל מעוררים סימני שאלה קשים מכל היבט אחר. ושלישית, איך יידע הציבור על עניינים כאלה אם אמצעי התקשורת לא יציגו אותם לעיני כל?
נא להמתין לטעינת התגובות
