מי זוכר
משדר מיוחד של רדיו הישראלים בחו"ל מציין היום 40 שנה לטיסה של אייבי נתן למצרים. אריק לב, חברו מקול השלום, נזכר בתקופה ההיא
אמנם איני ניטרלי, שהרי הכרתי היטב את אייבי נתן וביליתי עימו תקופות רבות, אבל למרות שאני מעורב, אני יכול לומר בביטחון מלא: הוא עשה, הוא סיכן, הוא הקריב, הוא נתן, ולא משנה מה עמדתנו הפוליטית או איזו אמונה מנחה אותנו. אייבי הציל חיי רבים ושינה את חייהם של רבים יותר.
בישראל של 2006 קם דור שלא ידע את אייבי ומפעליו למען הקהילה. יתכן ורבים יסכימו איתי שישראל של 1966 הייתה טובה יותר מישראל של 2006 - היו בה פחות סכינאות, פשע, שחיתות והיה הרבה יותר נעים ובטוח. שנה מאוחר יותר, בתום מלחמת ששת הימים, כל העולם העריץ את המדינה הקטנה והצעירה במזרח התיכון. היום, לצערנו הרב, כאחד שחי בגולה, העולם מתנתק מאיתנו והתרבות הישראלית שניסו לפתח אז, באותה תקופה, הפכה לחיקוי תרבויות מהגולה.
נחזור לארץ ישראל היפה של 1966. אייבי נתן, צעיר תל אביבי בעל מסעדה שהפכה למוסד, יוצא חיל האויר וחברת התעופה שהייתה אז החברה הלאומית שלנו, נמצא תמיד במרכז העניינים, שומע מה חושבת הבוהמה של תל-אביב ושומע את קריאות הקרב וההשמד של אוייבינו מסביב, מחליט לעשות מעשה ולרוץ אל בית המחוקקים. בתקופה ההיא הכנסת ניסתה לפחות לשרת את האזרח ולעבוד מדי פעם כדי להצדיק את המשכורת, אבל מאז עמדו הרבה מים בירקון ובעשור האחרון, אלה שאמורים להנהיג את ישראל, דואגים לעצמם ולאנשי שלומם ומתעלמים מהעובדה שבמדינתם קורים דברים נוראים שלא קורים בשום מדינה מערבית כי הם הרבה מעל מה שקורה במדינה. לכן כיום כל עסקן, פעיל פוליטי, זמריר אילם, דוגמנית צולעת ואשת חברה רצים למצוא
אייבי הבטיח שאם יזכה, ינסה לדבר עם האויב וינסה להביא את השלום. כשחסרו לו קולות ולא זכה, החליט למען אלה שתמכו לעמוד מאחורי דבריו ולפעול להביא שלום, כדי לתת לבוחריו את הכבוד שנתנו לו כשבחרו בו. הבוהמה הישראלית הקניטה את אייבי, מה ששימש עבורו כקטליזטור ואייבי התחיל בהכנות במטרה לממש את הטיסה למצרים של גמל עבדול נאצר, שזה בערך, למי שלא היה, ידע או היה צעיר מדי כדי להבין, כמו לטוס במלחמת המפרץ לנסות לדבר עם סאדם חוסיין של ראשית שנות התשעים.
לציון אירועי הטיסה ההיסטורית של אייבי נתן, עורך השבוע הרדיו לישראלים בעולם שבוע שידורים מיוחד, ובו הקלטות וראיונות נדירים.
רבים "ידעו" אז על תכניותיו של אייבי, אבל היה לו שותף אחד לסוד, עיתונאי מעריב צבי אלגת, שמספר במשדר ה בראיון בלעדי על סערת הרגשות שאפפה אותו, מהרגע שראה את אייבי השחום, חיוור כסיד, באותו בוקר ה- 28 בחודש פברואר 1966, כשהסיע אותו אל שדה התעופה בהרצליה, דרך ה"טיסה" האישית שלו אל מערכת עיתון מעריב, הבכי ורגשות אשמה כשנודע על "מותו" של אייבי, השמחה כשהודיעו שהוא חי ועד פסטיבל השמחה כאייבי חזר שלם ובריא לישראל.
עוד במשדר המיוחד, אייבי נתן של שנת 2006, המתקשה לדבר, במספר מילים שהצליח להקליט חברו נועם טל במוסד בו הוא מתגורר, כשהמסר עליו חוזר אייבי מספר פעמים, הוא "לא לאבד תקווה".
ובנימה אישית יותר, חבל שגודל דור בישראל שלא הכיר את האדם שעשה. יש לתת לאייבי חזרה, כי אייבי נתן לכולם.
הכותב, אריק לב, שדרן רדיו, שידר בין היתר בקול השלום של אייבי נתן וכן בתחנות רדיו שונות. כעת חי לב בחו"ל, משדר ומבעלי הרדיו לישראלים ויהודים בעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
