מיאמי-ביץ': כשקלישאה פוגשת קלישאה
(דפים מהמחברת האמריקנית שלי)
כמו כן, מדריכי הטיולים המליצו לי בחום לטייל ברצועת החוף ולראות בתים בסגנון הארט-דקו בסגול, ורוד וטורקיז, שלושה צבעים שהייתי יכול לחיות חיים שלמים גם בלעדיהם.
הפעם האחרונה שראיתי את פלורידה היתה כשהייתי בקובה לפני כשש שנים, במסע שורשים עם ידידי הטוב מוטי קירשנבאום. אני זוכר שהסתכלנו על האופק הקפיטליסטי הזוהר ומוטי אמר שיש חבר'ה בהוואנה שמוכנים לטבוע כדי להגיע למיאמי. אחרי הביקור שלי אני יכול להגיד בביטחון שלא הייתי מוכן אפילו להירטב כדי להגיע לשם.
הגעתי למיאמי-ביץ' רק משום שהוזמנתי על ידי הסוכנות היהודית ומשום שיש לי משהו להגיד למנהיגים הציונים הצעירים שבאו לכנס השנתי שלהם, באנגלית מתקבלת על הדעת.
אני ובתי בת העשר מתגוררים במלון מהסוג הישן עם לובי עם מרבדי קטיפה אדומים. החדרים מעוצבים בפשטות רבה ומהחלון אתה רואה את האוקיינוס ואת השחפים השמנים ביותר שראיתי בחיי צוללים מדי פעם אל גלי הים וממריאים עם משהו מקורי במקור.
על חוף הים אתה רואה זוגות של קשישים יושבים בחלוקים ומביטים אל האופק, ובבריכה משכשכת הנהגת הציונות הצעירה של ארצותהברית. הקשישים הגיעו לכאן כדי להזדקן ולהיפרד מהחיים במקום חמים, והצעירים הגיעו לכאן לכנס על הציונות שגם עבדכם הולך להשתתף בו. הצעירים מלאי התלהבות ואין להם בעיה ללבוש חולצות כחולות עם שרוכים אדומים ולבנים, כמו שהם לא מהססים להשתמש במילים כמו "הגשמה" ו"צדקת הדרך". הקשישים שותקים בדרך כלל, ואם הם מדברים, הם מדברים מעט ולאט. כנראה את רוב הדברים שהיו להם להגיד הם כבר אמרו במקומות קרים יותר.
לעתים רחוקות אתה פוגש מין כנס מחזור כזה של קלישאות - הקלישאה הכל כך משומשת של הזקנים באמריקה, שנשלחים על ידי בניהם האמידים להזדקן ולמות בעיר ששם החיבה שלה הוא "חדר ההמתנה של אלוהים", וקלישאת הציונות, שמטרתה היתה להקים מדינה ליהודים וככל הידוע לי זה כבר קרה, אבל כאן עדיין מדברים עליה כעל חלום ולא כעל מציאות שלעתים היא די עגומה.
שתי קלישאות במלון אחד, וכל אדם בוגר שכבר שיחק מספיק עם מילים ועם משמעויות יודע שכל קלישאה מתגלה בסוף כנכונה.
בארוחת הבוקר, המוגשת בסגנון מזנון בשירות עצמי, אני מרגיש צעיר ואשם למרות שאלוהים, שזה בכל זאת חדר ההמתנה שלו, יודע שאני מתקרב בזהירות לגיל 60. בתי ואני מביטים בקשישים האוכלים את הדגנים שלהם ואת כדורי הוויטמינים שלהם מתוך קופסאות קטנות ליד המשקה החום והדלוח שהאמריקנים קוראים לו קפה.
אני שואל את הילדה הקטנה שלי מה משותף לכל האנשים הנחמדים האלה שאוכלים איתנו ארוחת בוקר, והיא אומרת: "כולם זקנים?". אני אומר: "נכון, מתוקה שלי, ומה עוד?", וכשהיא לא מצליחה לנחש, אני אומר לה: "לאף אחד מהם אין טלפון נייד".
"למה?".
"כי כולם יודעים איפה הם", אני אומר לה, "ואני חושב שאף אחד לא מחפש אותם באופן דחוף במיוחד".
"למה?".
"לא יודע. את זה אולי כדאי שתשאלי את אמא".
אחרי ארוחת הבוקר, כשאנחנו הולכים אל הבריכה, שלוש המספרות שבקומה התחתונה כבר עסוקות מאוד. הספריות עובדות במרץ כדי להקנות לשיערן הדליל של הקשישות את הצבע הכחול-ורוד הזה שאין לו שם, ובני הזוג שלהן יוצאים לבד החוצה, מחכים להן, משתרעים על כיסאות הנוח ומתעטפים בחלוקים ובמגבות.
נכון, קיץ בפלורידה, אבל מדי פעם מנשבת לה רוח פתאומית, שלפעמים יכולה להתפתח להוריקן או לפחות לדלקת ריאות. ההיסטוריה של מיאמי היא שגשוג-הוריקן-שגשוג, ואין לי מושג באיזה שלב אנחנו עכשיו.
רבים מהקשישים החביבים הם יהודים, חלקם מדברים יידיש, לא מעטים מהם הגיעו לאמריקה כפליטים חסרי כל ממזרח אירופה. יש להם מספרים על הידיים ששום שיזוף לא יסיר אותם ואני מתאר לעצמי שכל אחד מהם יכול לספר לי סיפור של גבורה והישרדות. אבל בסופו של דבר הנה הם כאן, במיאמי-ביץ', ואינך יכול לחשוב שגם כאן זה מין מחנה מעבר שכזה, עם תנאים נפלאים, אבל כולם יודעים לאן הרכבת תיקח אותם מכאן ומה תהיה התחנה העצובה הבאה.
אני חושב שזאת היתה הסופרת פרל ס. בוק שהגדירה את הכנסייה הנוצרית כ"מקום שבו נפגשים כאלה שמעולם לא היו בגן עדן עם כאלה שלעולם
כשאתה קורא את הביוגרפיות הקצרות של המנהיגים הצעירים שהגיעו לכנס, אתה מבין שכולם אנשים משובחים וערכיים מאוד, אבל בסוף הביוגרפיה בדרך כלל תופיע ההבטחה שהמנהיגה או המנהיג המסוימים מתכוונים להגיע למדינת ישראל ב"Near Future", שמי שמתמצא קצת באנגלית מדוברת יודע שזה צירוף המילים הקרוב ביותר ל"Never". ובהחלט אפשר להבין אותם: האם אתם הייתם עוזבים עתיד מבטיח ושפע כלכלי רק בגלל שאתם, תסלחו לי, לקיתם בקצת ציונות בגיל צעיר?
הכנס הציוני הוא קודם כל מפגש של צעירים אמריקנים שמאמינים במשהו שהוא מעבר לאיי-פוד ולהכנסה השנתית שלהם וזה כבר יפה מאוד בעיניי. אולי הם לא יעשו עלייה, אבל ישראל תהיה תמיד חשובה להם כערך מוסף לזהות שלהם כיהודים שכנראה לא יתבוללו כל כך בקלות. ובבוא היום הם יהיו הלובי היהודי של ארצות-הברית שידאג לקשר בין יהדות אמריקה לישראל, שחשיבותו היא ביטחונית וכלכלית כאחת למדינה שכבר הוגשמה אבל עדיין מגושמת.
המנהיגות והמנהיגים הצעירים שהגיעו לכאן מכל האוניברסיטאות החשובות של ארצות-הברית וקנדה הם יפים, נבונים ורגישים. רק אנשים צעירים וחדורי אמונה שכאלה יכולים להעביר שלושה ימים בחדרי ישיבות של מלון, שזמנית הוסב שמם ל"חדר נתן יונתן" ול"חדר נעמי שמר", לשמוע הרצאות עם כותרות כמו "תדמית הציונות בקמפוס שלך", "ישראל הולכת להוליווד - הקולנוע הישראלי לאן?", ואם זה לא מספיק גם נכנס להם לחיים גבר מתוסכל וציני שכמוני שייתן פה הרצאה שכותרתה: "הציונות כתרופה אנטי-דיכאונית" (שאולי יום אחד אתן אותה פה בעברית, אבל לא היום).
החבר'ה האלה מאמינים באמת ובתמים שהם מהפכנים, שהציונות היא משהו אנושי וערכי שמתרחש גם אחרי שיש ליהודים מדינה ואין להם כל כך מושג איך לקיים אותה ולהתקיים בה.
הצעירים האלה, שאולי הסבא רבא שלהם בחדר ההמתנה, בבריכה שבין המלון לאוקיינוס, וגם הקשישים החביבים, שאולי הבן שלהם משתתף כעת בדיון סוער על הנושא "הציונות לאן?", היו יכולים להיות כאן, בארץ המובטחת עצמה, היכן שהאקלים מתאים לזקנים והציונות הצעירה מתרחשת לה כל הזמן על אפנו ועל חמתנו.
ועד שזה לא יקרה, קלישאות ימשיכו להיפגש עם קלישאות במיאמי-ביץ', שבה הזקנים שיושבים ומחכים לסוף החיים על שפת הבריכה נקראים "גיל הזהב" והציונות הנחושה של הצעירים היפים והמתרגשים נפרדת לכמה ימים מהמרכאות המעיקות שלה.
ורק אלוהים, היודע שאין אלוהים, יודע שאם אשחה כעת 145 קילומטר בכיוון הנכון אגיע לקובה ולקומוניזם - הקלישאה הגדולה מכולן, שגם היא יכולה להתגלות יום אחד כאמת מוחלטת ומומלצת. אז תיזהרו, אה?
geffen@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
