חברים אין אפילו באגד
זה מתחיל כשבחברת אגד בודקים תלונה על נהג שסרח. ההמשך לפעמים מבהיל: הורדת נהגים מהאוטובוס לעיני הנוסעים, תחקור מאיים, חיפוש בכלים ואף מניעת צרכים בסיסיים. אגד: הכל חוקי
"עצרתי למבקר ופתחתי את הדלת", הוא משחזר. "בשנייה שהוא שם את הרגל על המדרגה הראשונה קפצו מאחוריו עוד שני אנשים שלא ראיתי קודם - אולי בגלל שהם התחבאו מאחורי התחנה - ונכנסו לאוטובוס. הם זינקו לכיוון שלי. אחד לקח לי את התיק, השני לקח את הכרטיסים וצעק לי 'קום, קום, קום מהר. תדומם את המנוע'.
"למטה היו עוד שלושה אנשים. האוטובוס היה מלא, בערך 50 איש. כולם רואים ושומעים הכל. הם היו המומים. לא ידעתי במה מדובר, מה קרה. ירדתי איתם מהר ומרוב בהלה שכחתי למעלה את התיק האישי שלי עם האקדח. אם לא הייתי מכיר בפנים את אחד מאלה שהתנפלו עלי, שהוא מ'ועדת פיקוח', הייתי משוכנע שמדובר בהתקפת מחבלים".
את ועדת הפיקוח אפשר לכנות, בלי מידה רבה של הגזמה, כמשטרה הפרטית של אגד. ה"לקוחות" של המחלקה, המפעילה מבקרים סמויים, יכולים להיות נהגים שלעניות דעתה לא עומדים בכללים שהחברה מצפה מהם, כאלה שלפי חשדה לא נתנו עודף מספיק לנוסע או מי שחשודים בכך שמכרו בפעם השנייה כרטיסים שאספו מהרצפה.
כל אלו "נעצרים" לחקירה בסצנות הלקוחות מהסרטים ועומדים למשפט בפני בית דין פנימי, שיכול להוביל לסנקציות כלכליות חריפות נגדם עד כדי פיטורים ופגיעה בפנסיה. מעמדו של משפט החברים מעוגן בפקודת האגודות השיתופיות ובתקנון אגד. את תפקיד השופטים בהליכים הללו מגלמים שלושה נהגי אוטובוס, שאין להם שום היכרות מוקדמת עם דיני הראיות ושבינם לבין השכלה משפטית אין ולא כלום. השופטים נבחרים בבחירות כלליות על ידי חברי האגודה.
עדויותיהם של שורת נהגים שעברו את החוויה הבלתי סימפטית בעליל של היתקלות באנשי המחלקה הזו, מעלות שאלות קשות לגבי אופן תפקודה. אקטים משפילים של הורדה מהאוטובוס באמצע נסיעה מול עיניהם של עשרות נוסעים, חקירות של שעות לתוך הלילה, הפחדות וצעקות על נחקרים הם רק חלק מהסיפור. חשוב לציין כי אין בדברים המובאים כאן כדי לקבוע אם חרגו הנהגים מן הכללים ואם לאו. הבעייתיות היא באופי הפעולה של ועדות הפיקוח ומשפטי החברים.
"כשירדתי למטה מהאוטובוס הרגשתי מתחת לאפס", ממשיך אבו עואד. "הם הכניסו אותי לאוטו שלהם שחיכה ליד התחנה. שניים ישבו קדימה, אני מאחורה באמצע, ושניים משני הצדדים שלי. כאילו שומרים עלי שאני לא אברח. שאלתי:'לאן נוסעים?'. אמרו לי:' לחיפה'. בדרך אחד מהם שאל אותי' אתה יודע למה אתה פה?'. עניתי :'לא, אין לי מושג'. התחלתי להיכנס להיסטריה. הנסיעה לקחה איזה חצי שעה, כשכל הדרך לא מדברים איתי. כאילו תפסו שבוי ומביאים אותו למעצר".
למה לא סירבת להיכנס לאוטו שלהם?
"כי לא יכולתי".
למה? הם לא משטרה.
"הם המשטרה של אגד. אגד זאת מדינה בתוך מדינה ולמדינת אגד יש משטרה משלה. אם אני אתנגד, מחר הם יפטרו אותי. יש לי שמונה ילדים לפרנס. אני עם המעביד שלי לא מתעסק".
אבו עואד נלקח לבית אגד בחיפה והוכנס לחדר ועדת הפיקוח. "בחדר ישב אבישי בן-דור, יושב ראש ועדת הפיקוח, ואיתו עוד איזה ארבעה-חמישה אנשים. יחד עם אלה שנכנסו איתי היו סביבי בערך עשרה. שלושה נעמדו ליד הדלת, כאילו שומרים שאני לא אוכל לצאת. לא נותנים לך להתקשר לשום מקום. אתה ממש כלוא. התחילו לבדוק לי את התיק. אמרו לי:'תוציא כל מה שיש לך בכיסים'. הפכתי את הכיסים במכנסיים ובחולצה. אחד מהם דחף את היד שלו לכיס שלי כדי לבדוק אם לא נשאר
בשלב הזה הוציא יושב ראש ועדת הפיקוח טפסים דומים להפליא לאלו של חוקרי משטרת ישראל והחל לגבות מאבו עואד עדות מסודרת. בסיום החקירה, סמוך לשעה שתיים לפנות בוקר, חתם הנהג על הטופס והודה שמכר כרטיסים מזויפים.
"כשמחזיקים אותך חמש שעות ככה, כשאתה בעצם כלוא ולא יכול ללכת לשום מקום, אתה מאבד את הצפון. אתה בהיסטריה. אתה מוכן להודות בכל. העיקר שייתנו לך ללכת. הם פוגעים לך בכבוד. צועקים לך'אתה שקרן'. דופקים על השולחן. אתה יכול להתמודד ככה מול בנאדם אחד, שניים, לא מול עשרה. אני איבדתי שליטה. זה צועק, זה צועק, רק חסר שישימו אותך על כיסא חשמלי. אמרו לי 'תחתום וניקח אותך הביתה'".
עמרם (שם בדוי) מטבריה, 38 שנה חבר אגד, עבר את החוויה המפוקפקת הזו לפני כמעט חמש שנים כשהיה בדרכו להפסקת הצהריים. "איך שבאתי להיכנס למסעדה ניגשים אלי שני אנשים שהכרתי אותם, כי בעבר עבדתי בתפקידי ניהול, ואמרו לי:'אנחנו מבקשים שתתלווה אלינו לחיפה'.
"שאלתי :'למה?', אמרו לי:'אנחנו רוצים לשתות איתך כוס קפה'. שאלתי: 'אבל למה בחיפה?', אמרו לי: 'עזוב, אחר כך נדבר'. פחדתי שאולי קרה לי איזה אסון. הכניסו אותי לאוטו שלהם והתחלנו לנסוע. בדרך אני מנסה לשאול מה קורה, מה העניין. אז אחד מהם שואל אותי: 'מה, אתה לא יודע מה עשית?'. אמרתי: 'מה עשיתי?', והוא השיב: 'נדבר על זה במשרד'.
"כשהגענו לחיפה הם לקחו אותי למעלה, למשרד שלהם. בחדר ישבו שני חברים מוועדת פיקוח ומנהל מחלקת ביקורת בדרכים, אבי כהן. הם לקחו לי את התיק, ספרו את הכרטיסים והתחילו לחקור אותי כשהם ממלאים טופס עדות מסודר. הם טענו שמבקר סמוי שלהם קנה ממני כרטיס בדרך מחצור לצפת וזרק אותו על הרצפה, ואחר כך מבקר אחר, שעלה בנסיעה מצפת בחזרה, קנה ממני את אותו כרטיס. כאילו שאני הרמתי מהרצפה כרטיס משומש ומכרתי אותו עוד פעם. החקירה נמשכה שלוש שעות, כשהם מנסים לשכנע אותי כמה טוב יהיה לי אם אני אחתום וכל הזמן משחקים איתי משחקים פסיכולוגיים. אנשים נכנסים, אנשים יוצאים. אומרים לי'אנחנו חברים, אפשר לעזור לך'.
"בהתחלה זה היה באווירה טובה. אחר כך, כשאתה לא מוכן להודות במה שלא עשית, מתחילים לדבר איתך בצורה הכי קשה. אומרים לך: 'אם תודה אנחנו נעזור לך לקבל את כל הפיצויים ואז לא יהיו למשפחה שלך בושות. תדע לך שהרבה אנשים עזבו, קנו מונית ופתרו את הבעיה'. אמרתי להם: 'הרבה אנשים הודו, אני לא עשיתי את זה ולכן אני לא אודה'. אמרו לי: 'אם לא תודה יש למטה, ברציף, אוטובוס לטבריה, תיסע הביתה בכוחות עצמך. יש לך יומיים לחשוב אם אתה רוצה לחתום'. הם מפעילים לחץ פסיכולוגי קשה ואחרי החקירה הזאת הם זורקים אותך ככה, אפילו לא מביאים אותך הביתה.
"הייתי במצב נפשי קשה. אתה מרגיש שזורקים אותך, שאין מי שידבר איתך. כל מיני מחשבות עברו לי בראש, אני לא אגיד לך שלא. מה אני אגיד לאישה, מה אני אגיד לילדים. מכירים אותי. עברו לי דברים לא טובים בראש. היו אנשים שהתאבדו בגלל דברים כאלו.
"אני עשרות שנים באגד, בניתי עתיד ואתה לא יודע איך לאכול את זה. אתה יודע איזו השפלה? הייתי הרוס מבחינה נפשית. שלושה ימים הייתי זרוק במיטה. היה לי ממש שיתוק. לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לדבר, שום דבר. לכל אורך שבע שנות המשפט התחננתי'קחו אותי למכונת אמת ומה שייצא אני מוכן לקבל מראש. אותי ואת המבקרים'. הם לא היו מוכנים.
"כשנכנסתי הביתה היה לי קשה לדבר. פרצתי בבכי. גם האישה נכנסה ללחץ. נשכבתי במיטה ולא יכולתי לזוז. אחרי יומיים, ביום שישי בערב, אני יושב עם האישה והילדים לשולחן שבת, דפיקה בדלת ומנהל הסניף שלי עומד בפתח. הוא אומר לי 'הבאתי לך מכתב השעיה'. באמצע ארוחת שבת. לקחתי את המכתב ואמרתי לו 'צא החוצה'".
ביוני 2001 החל משפטו של עמרם בפני הרכב של החברים באגד. ארבע שנים נמשכו הדיונים עד לפצצה שהפכה הכל. ב-17.3.05 זימן לעדות עו"ד לואי לובאני, פרקליטו של עמרם, את עדי ערסי, מי ששימש בעבר כמנהל המבצעים של מחלקת ביקורת בדרכים של אגד בדרום.
ערסי היה אחראי לשיגור המבקרים הסמויים, בין היתר גם את אלו שעקבו אחרי עמרם. המבקרים, כך לפי הנוהל, אמורים להעלות על הכתב בדוחות מסודרים את מה שראו עיניהם במהלך הנסיעה ואחר כך להתייצב ולעמוד מאחורי הדברים בעדות במשפט החברים.
ערסי, בקול בוטח ובאופן סדור, שטח בפני השופטים ההמומים את גרסתו לנעשה מאחורי הקלעים, לפני משפט החברים. הזיופים, שיפוצי הדוחות, השמדת המסמכים. "פנה אלי גורם שמנהל את המשפט (של עמרם) ואמר שהוא מגיע לתל אביב למשרד שלי ושאני אזמין את כל המבקרים. . . שקשורים למעקב הזה. שאלתי אותו'מה?'. אמר לי שהוא צריך לעשות תיקוני דוחות. זימנתי את המבקרים. . . עיכבתי אותם עד שאותו גורם יגיע לבצע את מה שהוא ביקש. מה שזכור לי זה שני מבקרים שלי (השמות שמורים במערכת) מהאירוע הזה שתיקנו דוחות".
עו"ד לובאני: האם אותו גורם אמר לך מדוע הוא רוצה לתקן את הדוחות?
ערסי: כן.
עו"ד לובאני: מה היתה תשובתו?
ערסי: שיש הרבה טעויות בכתיבת הדוחות ואם זה לא ייעשה זה יהווה בעיה במשפט.
עו"ד לובאני: המבקרים הגיעו, הגורם הגיע, ומה נעשה שם אצלך?
העד: . . . הכנסתי לאותו גורם את המבקרים אחד אחד לתיקון דוחות.
עו"ד לובאני: האם הדוחות אכן תוקנו?
העד: כן, תוקנו. ואותו גורם ביקש ממני לצלם שיהיה לו העתק והוא השמיד את המקור.
(בהמשך) עו"ד לובאני: האם תיקונים כאלה כפי שהעדת עליהם נעשו גם כן במקרים אחרים?
ערסי: כן, לפחות בשלושה-ארבעה מקרים נעשו תיקונים בשיטתיות אצלי במחלקה.
בשלב הזה, כשנתבקש העד ערסי לספר לבית הדין מיהו אותו גורם שעומד מאחורי זיוף המסמכים, הוא הצביע על התובע של אגד, מיכאל גולד. "הוא בכבודו ובעצמו היה אצלי כמה פעמים לתיקון דוחות. הוא ולא אחר אמר בגאווה: 'אם לא יתוקנו הדוחות האלה החברים האלה לא ייצאו אשמים'. אני מוכן להיבדק במכונת אמת יחד עם גולד ועם המבקרים המעורבים במעקב הזה.
"לאחר שתוקנו הדוחות", הוסיף ערסי בהמשך, "צילמתי לו את הדוחות שתוקנו והוא השמיד את הדוחות המקוריים ותייק את הדוחות החדשים בתיק". השופטים ההמומים הודיעו לנוכחים כי לא תהיה ברירה אלא לזמן את המבקרים, שכבר סיימו את עדותם, כדי לשמוע את גרסתם לדברים. אלא שזה כבר לא קרה.
למחרת העדות מיהר עמרם, מצויד בפרוטוקול המשפט, לתחנת המשטרה והגיש תלונה. באגד הבינו כנראה שמהסיפור הזה כבר לא ייצא להם טוב ומיהרו לנסות לסגור עניינים עם עמרם. מאז אותו דיון לא טרחו עוד באגד לכנס שוב את חבר השופטים כדי להמשיך בהליך. תחת זאת פתחה עו"ד ארנה קידר, שייצגה את אגד, במשא ומתן מאומץ שבסופו הגיעה עם עמרם להסדר כזה, שלפני עדותו של ערסי והתלונה שהגיש במשטרה הוא היה יכול רק לחלום עליו.
עמרם, כך סוכם, יודה בביצוע עבירות על תקנון משפט החברים שלפיהן "גרם רעה לעסקי האגודה או למטרותיה" והמשפט נגדו יופסק. למעט שנה ועשרה חודשים של השעיה שבהם לא קיבל שכר יקבל עמרם לפי ההסכם פנסיה תקציבית ושכר חודשי רטרואקטיבי עבור שאר תקופת ההשעיה. הוא גם יקבל הפרשות לגמלאות, משכורת 13, מענקים לחגים, תלושי חג ומענק לחתונת בתו. אפילו את ההוצאות שהיו לו עבור האוטובוס לחתונת הבת התנדבו באגד להחזיר. בנוסף לכך סוכם כי עמרם יוכל ליהנות מדיבידנד שחולק, מפדיון המניה שלו, מפדיון ימי הבראה וימי חופשה ומפיצויי פרישה.
ומה, תשאלו, תקבל אגד בתמורה? בעיקר את מה שהיה חשוב לה: "עמרם מתחייב לבטל בתוך שבעה ימים מיום חתימת הסכם זה כל תלונה שהוגשה על ידו למשטרת ישראל כנגד האגודה ו/או מי מטעמה בקשר עם משפט החברים שנערך לו באגודה", נכתב בהסכם. אגד היתה להוטה כל כך לא לאפשר למשטרה לחקור את הפרשה, עד שהתנדבה אפילו לשלם 20 אלף שקל בעבור שכר טרחת עורך דינו של עמרם, שעד לא מכבר התייחסה אליו כאל אויב העם ושודד הקופה הציבורית.
עמרם, שקיבל מאגד כמעט כל מה שרצה, עמד בהבטחתו, משך את התלונה והמשטרה סגרה את התיק. אגד היתה יכולה בשלב הזה לסמן לעצמה "וי" גדול. ההסכם שחתמה הבטיח שהמשטרה לא תוכל לחקור האם יש באגודה התנהגות פלילית חמורה, וחשוב מכך, האם יש עובדים המורשעים ומאבדים זכויות שהשיגו בעשרות שנים של עבודה קשה בעקבות זיופי דוחות. תובע אגד, מיכאל גולד, "כוכב" עדותו של ערסי, קיבל מהאגודה מתנה כפולה. אגד גם מנעה חקירה פלילית בעניינו וגם ממשיכה להעסיק אותו כתובע כאילו לא אירע דבר.
כאמור, שיטות החקירה הללו של אגד שנראות כאילו נלקחו מסרט קולנוע מפחיד, הן רק תחילתה של הדרך, כיוון שלאחר שמוגשים נגד החשודים כתבי אישום, הם עומדים למשפט חברים שנראה גם הוא כלקוח מעולם אחר. מדובר בבית דין פנימי עם חוקים משלו ועם שופטים שלא ראו מעולם איך נראית פקולטה למשפטים. עורכי דין שנקלעים אליו מתקשים מהר מאוד למצוא בו את ידיהם ואת רגליהם.
כך, למשל, נהג שמורשע על ידי הרכב של שלושה נהגים, זכאי לערער על הרשעתו. ומי מחכה לו בערעור? נהגי אוטובוס אחרים. ומה הופך את הנהג בקו 310 לכזה הראוי לשבת כערכאת ערעור על החלטת נהג בקו 468? האמת , כלום. יתרה מכך, יכול להיות שבתיק הבא יתהפכו התפקידים. זה יכול היה להישמע מצחיק אילו היה מדובר במשפטים של מה בכך. זה קצת פחות מעורר חיוך
כשגורל של עובדים, בעלי משפחות, שיכולים למצוא את עצמם בלי עבודה ובלי פנסיה, נמצא על הכף.
בתי המשפט הישראליים, חשוב לציין, הכירו עד היום בטריבונל הזה ואישרו את ההליכים הנערכים בו. "אגד צריכה להציב בהרכב לפחות משפטן אחד בלתי תלוי או שופט בדימוס מאחר ומדובר בדיני נפשות", אומר עו"ד לואי לובאני, פרקליטו של עמרם. "אלו משפטים מעין פליליים. לנהגי אוטובוס אין הכשרה להיות שופטים. כל פעם שהם לא הבינו את הטענות המשפטיות שלי הם היו אומרים'אנחנו לא מחויבים לדיני הראיות'.
"הם לא ידעו על מה אני מדבר. היו לי, למשל, עדים שעמדו על הדוכן והקריאו מהדף את הדוחות שהם כתבו בלי שיכולתי לבדוק מה הם זוכרים. זה לא מקובל. לדעתי, הסיכויים של אדם להוכיח את צדקתו קלושים כי מדובר בשופטים שהם אנשי אגד. כל המערכת כולה עומדת נגד הנהג. כשחקרתי את יושב ראש מזכירות אגד אריק פלדמן על תיק פלילי שהיה נגדו פעם, הקלדנית נבהלה ושאלה את השופטים אם לרשום את זה בפרוטוקול. בסוף השופטים לא התירו לי לשאול את השאלה. אתה מבין? הקלדנית, התובע והשופטים, כולם עובדים אצלו".
משהו מאווירת בית הדין מועבר בתצהיר שהגיש לפני מספר שנים אברהם רוג, שפרש לגמלאות אחרי 31 שנה באגד, שמונה מהן כשופט בבית הדין הפנימי. ". . . לא נתקלתי מעולם בשופט בעל השכלה משפטית", הצהיר רוג. "לבודדים יש השכלה אקדמית ולרבים אין אפילו השכלה תיכונית. . . מעולם לא לימדו אותנו דבר על דיני ראיות. פסק הדין נכתב על ידי אחד השופטים או על ידי מזכיר בית הדין (שכן לשופטים רבים קשה לנסח פסק דין בעברית טובה מספיק)".
אחד המשפטים שניהל רוג היה בהרכב שבראשו ישב ראש מינהל השופטים בצפון שלמה עמר, בעצמו נהג בקו אילת-חיפה. הדין התפתח לקטטה משפטית כשעמר החליט לשנות את פסק הדין של רוג ושל השופט השלישי, אליהו אטלס, אחרי שאלו כתבו את החלטתם. מדובר היה בעניינו של חבר אגד, שכלפיו נטען כי כאשר הצטרף לארגון לא סיפר בטופס שמילא על מעורבותו בקטטה אלימה.
כשהתיק הגיע אל השופטים הוא כבר כלל הסדר טיעון עם הודאה באשמה והמלצה של התובע לשלול מהנאשם שבועיים שכר. "שלמה עמר לא נשאר כל הזמן בישיבת השופטים אלא יצא לעיסוקים אחרים ורק נכנס מעת לעת", כתב רוג בתצהיר שהגיש מאוחר יותר.
"באחת הפעמים הוא אמר לנו שיושב ראש מזכירות אגד (אריק פלדמן - ק.ל) ביקש שנקנוס בשבועיים. . . כשהגענו לתיק, שהיה אחרון, עמר לא היה ואטלס ואנוכי החלטנו כי בנסיבות אלה איננו מקבלים את עסקת הטיעון אלא מפחיתים את העונש המוצע משבועיים (85 שעות ) ל-60 שעות בלבד. . . חתמנו על פסק הדין והשארנו אותו במזכירות לחתימת עמר. . . כעבור שבועיים פנה אלי אליהו אטלס ואמר לי שפסק הדין שנתנו שונה בהדפסה מ-60 שעות ל-85 שעות . לא האמנתי והלכתי לבדוק את פסק הדין המודפס ונוכחתי כי הוא אכן שונה".
רוג זומן להעיד לטובתו של אחד הנתבעים במשפט, כדי להביא לפסילתו של עמר. באגד לא אהבו את הרעיון. על פי תצהירו של רוג החל מופעל עליו מסע לחצים. "לקראת עדותי בעניין זה שלמה עמר דיבר עימי מספר פעמים, ואני זוכר שהוא אמר לי שגם'לא זוכר' זו עדות. ובכך רמז לי כי הוא מצפה ממני 'לא לזכור' מה היה".
בתגובה לדברים עמר טען כי הורה למזכיר בית הדין לשנות את פסק הדין של השניים רק משום שהיה משוכנע שהם טעו בחישוב. בית הדין, שהיה צריך להחליט אם לקבל את הגרסה הזו של עמר או דווקא את זו של שני השופטים שאת החלטתם שינה, קיבל את גרסתו של עמר. לא מפתיע: עמר, במקרה, הוא מי שבתפקידו הבכיר אחראי לשיבוצם של אותם שופטים. "זה בערך כמו ששופט שלום יצטרך לדון בערעור על פסק דין של הנשיא אהרן ברק", מסביר חבר אגד שנדון בבית הדין.
אייל (שם בדוי), חבר באגד כבר 32 שנה, הגיע ב-10.3.98 בחמש בבוקר לבית אגד, אמר בוקר טוב לכולם, לקח את התיק והניע את האוטובוס. חצי שעה אחר כך העלה בתחנה המרכזית בחיפה את נוסעיו הקבועים, בדרך למרכז חורב שבעיר.
"אחרי 20 דקות בערך אני מגיע לתחנה במרכז הכרמל, כשהאוטובוס כמעט מלא בנוסעים קבועים", הוא משחזר. "בתחנה אני רואה פז'ו כמו שיש לבעלי התפקידים באגד ולידו את מנהל מחלקת ביקורת בדרכים, יחד עם עוד שני אנשים שאני לא מכיר. אמרתי לעצמי 'הופה, הם מחכים לי'. אני עוצר, אותו מנהל עולה לאוטובוס, אומר לי: 'תסגור בבקשה את התיק, קח את הכרטיסייה ואני מבקש שתרד איתי לוועדת פיקוח'. שתבין, הנוסעים, שכולם מכירים אותך, רואים את ההתרחשות ושומעים הכל. זו השפלה שקשה לתאר. אגרוף בבטן".
אלא שאייל, שכבר עבר פעם חוויה כזו, סירב הפעם לדרישה. "אמרתי להם: 'אתם תיסעו איתי עד סוף הקו. אני לא יורד פה ככה'".
מה היה בפעם שעברה?
"גם אז הורידו אותי מהאוטובוס והכניסו אותי לרכב, כשתמיד השיטה היא שזה הרכב מלא. אני יושב מאחורה, משני צדדי שני אנשים, ומקדימה עוד שניים. אווירה לוחצת. באוטו שתיקה מוחלטת. לא מדברים איתך מילה. לקחו אותי לבית אגד והעלו אותי לחדר של ועדת פיקוח. לפני זה הושיבו אותי על הספסל אצל הפקידה מעל לשעה. הייתי אז יותר צעיר ופחות מנוסה ואני יושב ככה שעה ושובר את הראש למה הביאו אותי לפה. לא עשיתי שום דבר. ואתה מתחיל בפנים להתחרבש. אתה בלחץ אטומי. הייתי קרוב להתקף לב.
"אני נכנס פנימה, בפנים כבר יושבים עוד איזה שבעה אנשים שאני לא מכיר והם כל הזמן נכנסים ויוצאים. שואל אותי מנהל ועדת הפיקוח:'אתה יודע למה אתה פה?'. אני אומר לו: 'אין לי מושג'. והוא אומר: 'אתה חשוד בזה שבבוקר, כשהיית צריך בתורך לאסוף נהגים לעבודה, עשית את זה ברכב שלך במקום באוטובוס'. מה שהיה נכון. אתה מבין? חסכתי לאגד הוצאות והרווחתי עוד רבע שעת שינה.
ברגע שהוא אמר לי את זה יצא לי כל האוויר בשנייה אחת. כל הלחץ השתחרר. אמרתי: 'אני מודה'. גבו ממני עדות על טופס כמו של המשטרה ואחרי חצי שעה חתמתי ושלחו אותי הביתה. במקרה ההוא הואשמתי בגניבה, כי כאילו גנבתי זמן שלא שייך לי, אחר כך הורידו לי איזשהו סעיף שולי, שילמתי איזה קנס והעניין נגמר".
בפעם השנייה, כאמור, אייל כבר לא היה מוכן להשפיל את עצמו מול הנוסעים והתעקש להמשיך את הקו עד הסוף. "מנהל מחלקת ביקורת בדרכים נעמד לידי באיזה פוזה כזאת, כאילו הוא חוסם אותי שאני לא אברח. והכל מול העיניים של הנוסעים. עוד שניים נעמדו מאחורי, בגבי. שתבין, אני כל חיי איש אופוזיציה באגד. בסניף שלי היה לי לוח מודעות משלי, שם כתבתי את כל הביקורת שלי. ידעתי שמחפשים אותי.
"אם אתה עושה סריקה בסוף היום ואתה רואה כרטיס ישר, חדש, מונח על הספסל, אתה מבין שמישהו מנסה לגרות אותך לקחת אותו ולמכור אותו שוב. כשעולים לך באותו יום חמישה אנשים, נותנים לך כסף ותכף רצים פנימה ולא מקבלים כרטיס, וכשאתה צועק הם לא באים לקחת אותו, אתה מבין שעוקבים אחריך, שמנסים להפיל אותך. זה כאילו שאני הולך לקיוסק, אומר למוכר'תן לי סיגריות', נותן לו שטר של מאה שקל, בורח למשטרה ואומר'הוא לא נתן לי עודף'.
"בתחנה האחרונה חיכו לי שלושה רכבים. הכניסו אותי לאחד מהם מאחורה ושניים התיישבו לצדי. נסענו לבית אגד ובשעה שש ועשרה בבוקר כבר מצאתי את עצמי בחקירה מול שישה אנשים כשאני חשוד בכך שלא נתתי כרטיסים לנוסעים ושהרמתי כרטיסים מהרצפה ומכרתי אותם בפעם השנייה. הם מתחילים לגבות ממני עדות ואז, כשאני מספר שכבר הרבה זמן אני מרגיש שעוקבים אחרי, אחד מהם מתפרץ אלי: 'מי אתה? מי אתה חושב שאתה? אני אשבור לך את העצמות. אני אשלח אותך לקיבינימט'. הכל כדי להפעיל לחץ. ואני בכלל לא מדבר איתו. עצם זה שמקיפים אותך שישה אנשים אתה בלחץ לא נורמלי.
"האמת, שבהתחלה הייתי יותר רגוע. אני כבר ותיק, ראיתי כל מיני דברים ואני משתין על כולם. אבל כשהם מתחילים להציג מה יש להם נגדי אני אומר לעצמי 'אייל, בנו לך תיק'. הכחשתי הכל. באותו בוקר הם האשימו אותי שמכרתי לשני נוסעים כרטיסים שהמבקרים שלהם השאירו לי אתמול בלילה באוטובוס. אמרתי להם שאני עומד על כך שהתיק יועבר לחקירת משטרה, מה שלא נעשה כמובן. ביקשתי שיעשו עלי בדיקה גופנית ולא עשו. בשמונה ורבע נגמרה החקירה ושלחו אותי הביתה עם טופס קטן שאני מושעה מהעבודה. כעבור כמה ימים קיבלתי הודעה שאני עומד למשפט חברים".
אייל הורשע כעבור מספר שנים במשפט החברים ועתר לבית המשפט המחוזי, שם הוא ממתין להכרעה. "צריך להבין שכל מכה כזאת שאגד מוריד על חבר הוא מרוויח ממנה מיליון שקלים רק בפנסיה", הוא מסביר.
לפני כמה שנים פגש אייל לגמרי במקרה את חגי (שם בדוי), חבר אגד עם סיפור דומה לשלו. מאז, השניים משתפים פעולה ומנסים לסייע לחברים אחרים שנקלעים למצבם. חגי יצא בצהרי ה-5 ביוני 97' כהרגלו לנסיעה בקו 68 מעכו לדיר חנא. בדרך כלל הוא עושה את הדרך בחזרה כשהאוטובוס ריק לגמרי. הפעם קרה לו משהו מוזר.
"באותו יום עלו לאוטובוס למעלה מעשרה אנשים, בכל תחנה קבוצה. התלוצצתי איתם ושאלתי אם מחלקים משהו, כי זה היה מוזר מאוד. גם בחודשים לפני זה היו לי כל מיני סיפורים עם אנשים שהתחמקו מלקבל כרטיס, אבל אז לא הבנתי שמדובר במבקרים סמויים.כשהגעתי לצומת שעב ראיתי בתחנה מכונית עם כמה אנשים לידה. מישהו מהנוסעים צלצל כדי שאני אעצור.
כשהתקרבתי ראיתי אנשים שאני מכיר מוועדת פיקוח, את מנהל ביקורת בדרכים בצפון ועוד כמה אנשים. כשפתחתי את הדלת כדי להגיד להם שלום הם אמרו לי פתאום'תקפל את התיק ותצטרף אלינו'. הם הלחיצו אותי לעשות את זה מהר.'תרד, תרד, חבל על הזמן'.
"נבהלתי מאוד. התחלתי להבין שמדובר בהשתייכות שלי לאופוזיציה באגד. שאלתי'מה קורה?', אמרו לי:'אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות'. נכנסתי לאוטו, ישבתי אחורה, ולידי משני הצדדים ישבו אנשים שאני לא מכיר. התחלתי להרגיש לחץ. שאלתי את זה שהכרתי: 'מה קורה פה, אתה יכול להסביר לי?'. לא רצו לענות לי על שום שאלה.
"כשהגענו לחיפה הכניסו אותי לחדר של מנהל ביקורת בדרכים. בחדר היו שמונה אנשים לפחות ואיך שנכנסתי הם התחילו לצעוק עלי: 'תביא את התיק. יש לך כרטיסים בתיק'. ניסו לחטוף ממני את התיק. זה היה מתוכנן. הם רצו להפחיד אותי, להכניס אותי ללחץ נוראי. והם צועקים בלי הפסקה. אתה עומד באמצע, לא מבין מה קורה לך וכולם צועקים.
"ככה זה היה עד שאיימתי שאני אזמין משטרה. אלו היו עשר דקות ארוכות מאוד. אני לא מאחל לאף אחד את זה. העבירו אותי לחדר אחר של ועדת פיקוח,ישבנו ליד שולחן ארוך כזה והתחילה החקירה".
חגי הואשם, בין השאר, בכך שלא נתן עודף נכון לעשרה נוסעים. אלא שבמשפט החברים שנערך לו בהמשך לא טרחה התביעה לספר לו מיהם אותם נוסעים על מנת שניתן יהיה להעיד אותם. חגי: "אבישי שאל אותי אם אני מוכן ללכת למכונת אמת, אמרתי לו מיד: 'אני מוכן, עכשיו'. עד היום לא לקחו אותי.
"אמרתי: 'אתה מביא לי סיפורים על מבקרים סמויים שמעידים שמישהו לא קיבל כרטיס. איך אני יכול להתמודד עם זה? איך אני אוכיח לך שזה לא נכון?'. אחרי שעה וחצי או שעתיים ביקשתי ללכת לשירותים. אמרו לי:'לא, קודם אנחנו רוצים לעשות לך חיפוש בכיסים'. אמרתי להם: 'זאת חוצפה, אני לא נותן לאף אחד לגעת בי. אני מוכן שתזמינו לפה משטרה שהיא תבדוק אותי. אין לי מה להסתיר'.
"התחילה התייעצות ביניהם ומשיכת זמן. עברו עוד שעתיים ואף אחד לא מדבר איתי. אני יושב סתם, חייב דחוף ללכת לשירותים, ולא קורה כלום. אמרתי להם'מה קורה עם המשטרה? יש תחנת משטרה בתוך אגד. אין בעיה להביא שוטר תוך שלוש דקות'. עובר עוד זמן ואף אחד לא מגיע. רצו סתם לייבש אותי.
"ישבתי עוד שעה וחצי ולא הייתי יכול יותר. אמרתי:' אתם לא יכולים לעשות דבר כזה, זה לא חוקי, אני אתלונן במשטרה על המעצר הזה שלכם. אתם לא משטרה'. אחרי שאיימתי הרשו לי ללכת לשירותים. הם מנסים להשפיל ולפגוע. הם לקחו לעצמם סמכויות ומנצלים את חוסר הידע של אנשים שתלויים בהם ולא מורגלים בחקירות משטרה ולא יודעים מה מותר ומה אסור. הייתי אצלם קרוב לחמש שעות".
חגי שוחרר וירד לחפש אוטובוס הביתה. "זאת הרגשה של חוסר אונים מוחלט, בפרט שאני מכיר את האנשים האלה. אתה מרגיש שמפילים עליך תיק עם תרגילים מכל מיני סוגים. או שעולה מבקר ומנסה לברוח לך פנימה בלי לקחת כרטיס, או שהם מעלים לך עשרה אנשים, אחד אחרי השני, עם שטר של מאה שקל, ואתה, אין לך כל כך הרבה עודף, כי זה קו דליל. ואז לשמיני אני אומר: 'לפני שאתה יורד תבוא אלי'. אם הוא לא בא ומחליט לרדת בלי להזכיר לי את העודף, אני אוטומטית הופך להיות גנב".
חגי ביקש לפסול בבית המשפט המחוזי בחיפה את ההליכים המשפטיים במשפט החברים של אגד, אולם תביעתו נדחתה. להמשך ההליכים הוא החליט לא להופיע והורשע.לאחרונה עתר לבית המשפט העליון. "שמונה שנים אני מנהל את ההליכים בלי לקבל משכורת. בינתיים הם היו מוכנים לתת לי הלוואה בגובה מחצית שכר היסוד, על חשבון המניה שלי, בריבית שנתית רצחנית. לא היתה לי ברירה ולקחתי. לפני שנתיים הודיעו לי שנגמרה לי המניה. גמרתי את כל החסכונות שלי, אחרת הייתי מת מרעב. התקנון של אגד אוסר עלי כחבר לעסוק בעבודה אחרת". אז מה בינתיים אתה עושה? "יושב בבית. ומקווה לטוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
