הדליפה המסתורית
התאונה הגרעינית הראשונה בתולדות ישראל: חוקרים שעבדו במכון ויצמן תחת מעטה סודיות נפגעו מדליפת חומר רדיואקטיבי שהתגלתה באיחור. פרסום ראשון
ה"נציץ", החומר שאמור היה לאטום את החומר הרדיואקטיבי ולהגן מפני דליפה, נסדק כנראה. חומר רדיואקטיבי דלף החוצה. הדליפה התגלתה באיחור. קרינה רדיואקטיבית ברמה גבוהה מאוד התגלתה במעבדה ועל גופם של העובדים. קרינה גבוהה נמצאה גם בבתי המדענים הצעירים, בחפצים שבהם נגעו ועל מיטות ילדיהם.
"הייתי בבית בקיבוץ נען", מתארת חיה שדה, אלמנתו של דרור שדה, אחד המדענים במעבדה, את היום שבו התגלתה התאונה. "דרור הגיע ממכון ויצמן עם עוד שני אנשים עם מונה גייגר לבדוק את רמות הקרינה. הם אמרו שהיתה 'תאונה'. הם הלכו לצריף שבו גרנו ואחר כך לבית הילדים, שם היה בננו, שמואל. מצאו חומר בכל דבר שדרור נגע בו. גם על מיטת התינוק של שמואל, על הסדין ובין שלבי העץ. דרור היה בא כל פעם מהמעבדה הביתה בצהריים ורץ לבית התינוקות. אז ראו שהכל מזוהם. היה לנו כיור, שם היינו עושים קפה. הכלים והכיור היו מזוהמים. זרקנו את הכלים, זרקנו את הבגדים של דרור. אף אחד מאיתנו לא ידע כמה חומרים רדיואקטיביים הם מסוכנים".
בעקבות גילוי המחדל נסגרה המעבדה במכון ויצמן. המדענים שהיו בה נשלחו לסדרת בדיקות. הם נשארו במעקב רפואי חודשים אחר כך. אחד מהם נפטר כעבור זמן קצר, מסרטן. מדען שני חלה בסרטן אחרי כמה שנים, ונפטר מהתקף לב. שדה, מראשוני החוקרים בוועדה לאנרגיה אטומית, לימים מרכז הסוכנות הישראלית לניצול החלל, חוקר בתחומים של תורת היחסות, אסטרופיזיקה ופיזיקה רפואית, חלה כעבור 40 שנה בסרטן מסוג מזוטוליומה (סרטן קרום הריאה).
כשאובחן שאלו רופאיו אם עבד בתחום הגרעין. זיכרון התאונה צף ועלה. כשגסס, מספרת אלמנתו, ייעץ לו פרופ' ארנסט לובין, חבר אישי ומי שהיה רופא הוועדה לאנרגיה אטומית, לכתוב מסמך שיתאר את התאונה.
ממיטתו במחלקה האונקולוגית בבית החולים, ארבעה חודשים לפני מותו, כתב שדה לקונית: "בשנים 56'-57' עבדתי במעבדה הרדיואקטיבית במכון ויצמן. הייתי אז עובד הוועדה לאנרגיה אטומית הישראלית. במסגרת העבודה שלי טיפלתי במקור רדיואקטיבי פולט קרני אלפא. המקור היה מכוסה שכבה דקה מאוד של חומר פלסטי כדי שכל האנרגיה של קרני האלפא תעבור ותפגע במטרה. במשך תקופה ארוכה לא היה פיקוח על הקרינה במכון ויצמן עד שיום אחד נעשה טסט על שולחן עבודה במעבדה והתגלתה קרינת אלפא הרבה יותר גבוהה מהמותר. גם בביתי הפרטי התגלתה קרינה גבוהה ואף על ידי וכל מה שנגעתי בו. המעבדה נסגרה הרמטית לכמה חודשים. בבדיקות שנעשו בגופי לא התגלתה קרינה בשתן שלי או בצואה. לא נעשה ניסיון לבדוק רקמות אחרות בגופי (כמו מוח עצמות). כחודש אחרי סגירת המעבדה במכון מת אחד הסטודנטים שעבד במחלקה לפיזיקה מסרטן הדם (עד כמה שאני זוכר אחרי שנים כה רבות היה שמו יוחנן רמברג)".
"כולם היו מעוניינים להשתיק את זה", אומרת חיה שדה. "אף אחד לא ידע שמכון ויצמן מתעסק עם דברים
''חיינו חיים מלאי עניין וסיפוק ולא חשבנו על זה. כשהייתי מזכירה את זה דרור היה אומר: 'זה היה ועבר'. הוא חזר לעבוד במכון מיד אחרי התאונה, במעבדה אחרת. לא עלה בדעתו להפסיק. בשנה הראשונה אחרי התאונה הוא עשה בדיקות, כל חודש, אבל אחר כך, כשלא מצאו כלום, הפסיק. היינו עסוקים בעשייה, בחיים. בספרות המקצועית, הרפואית, הפיזיקלית, כתוב שהחומרים האלה פוגעים בשנה הראשונה, אבל גם אחרי 20 או 40 שנה. לא ידענו את זה. אני זוכרת שישבתי עם דרור בבית חולים והוא אמר לי: 'היה לנו מזל. מה היינו עושים אילו הייתי מת בשנה הראשונה?'. זה כאילו מישהו עמד מאחורי הכתפיים שלנו כל החיים ואנחנו לא רצינו לראות את זה".
בימים אלה יוצא לאור בארצות הברית ספרו של העיתונאי מיכאל קרפין "הפצצה במרתף - איך הפכה ישראל למדינה גרעינית ומשמעות הדבר כלפי העולם". הספר, שאושר במלואו על ידי הצנזורה הישראלית, מביא בהרחבה את סיפור האופציה הגרעינית של ישראל, מחזון עד מימוש, מימי בן-גוריון, עוד לפני הקמת הכור בדימונה, ועד האיום האיראני העכשווי. הוא נולד בעקבות תחקיר של קרפין לסרט שנושא אותו שם וששודר בערוץ 2 לפני כשנתיים, ומבוסס ברובו על שיחות עם אנשים שפעלו בשטח או עם בני משפחותיהם.
לצד דילמות מוסריות שהיו ליוצרי האופציה הגרעינית הישראלית מציג קרפין את הצידוק שליווה אותם - החשש מפני השמדת ישראל. לו ארצות הברית לא היתה רוצה, אומר קרפין, כשהוא מביא את סיפור היחס המשתנה של ארצות הברית לאופציה הגרעינית שבידי ישראל, מהתנגדות להטמעה, לישראל לא היתה כזו יכולת.
ישראל, הוא אומר, הצליחה במקום שבו מדינות אחרות כשלו. בין השאר חושף קרפין בספרו לראשונה את סיפור התאונה הגרעינית הראשונה בתולדות המדינה. לדבריו, מכון ויצמן והוועדה לאנרגיה אטומית שמרו על סודיות מוחלטת בכל הנוגע לתאונה והנושא הושתק במשך שנים.
בעקבות חשיפתו של קרפין בדק השבוע "מעריב" את פרטי האירוע, דיבר עם משפחות המדענים ופנה למכון ויצמן. שם מתייחסים גם היום לתאונה שנשארה שנים כה רבות מוצנעת מעין הציבור, באי נוחות. מדענים שהסתובבו אז במעבדות שומרים עדיין על שתיקה. המועד המדויק של גילוי הדליפה שנוי היום במחלוקת בין משפחות המדענים, אך ברור שהיה בשנים 56'-57'.
"יודעים שהיתה תאונה. זה ב'קומון נולדג'' של המקום", מסר השבוע לראשונה דובר המכון. "היתה תאונה, המקום טופל, המעבדה נסגרה לצורך ניקוי ונפתחה לאחר זמן קצר. בזה זה נגמר. סיפור האנשים שמתו מסרטן בגיל מוקדם מדי לא נכון. יש אולי משפחה אחת וגם היא קיבלה פיצויים בהסכם פשרה. משפחה שתבעה ארגון אחר שאינו מכון ויצמן כנראה הגיעה איתם לפשרה. פאשלה של הארגון. לא קרתה תאונה כזאת אחר כך. לקחים לא הופקו. לקחים צריך להפיק אם זה הליך שאתה ממשיך לעשות, אבל פה לא היתה 'פעם הבאה', אז לא היה בשביל מה להפיק לקחים. אנחנו לא מקום של רוטינות".
ד"ר יהודה פיס, מי שהיה איש הוועדה לאנרגיה אטומית סמוך למועד התאונה ולימים סגן מנהל הכור בשורק: "המדענים יודעים שנפרץ מקור רדיואקטיבי ומטעמי רשלנות לא גילו את זה בזמן, ובינתיים זה נמרח על קירות ובגדים וידיים ולכן סגרו מעבדה. דרור שדה סיפר לי את זה במסגרת סיפורי הברדק על מכון ויצמן. אם סוגרים מעבדה לשנה, אחר כך אפשר להמשיך לעבוד בה. אבל להיכנס מיד עם בגדים אטומים, לצבוע מחדש ולהוריד את הטיח זה מסובך. קשה לי להיכנס לפסיכולוגיה של אז. אנרגיה גרעינית היתה ידועה בעולם רק 11 שנה. התחילו את המחקרים והיה מעט כסף. לא חשבו לעשות מערכת פיקוח בטיחותית. מונה גייגר היה כבר אמנם על כל שולחן, אבל כמה פעמים אני עצמי שכחתי להדליק את הבטרייה שלו, או שהיה לי חבל על הבטרייה אז בלילה כיביתי אותו. חוץ מזה שאסור לשכוח שכולנו היינו אז צעירים וחסרי ניסיון. לא הבנו מה אנחנו עושים. אחרי הסיפור הזה נזהרו יותר".
"אני זוכרת שהגיע מישהו מהמכון ואמר: 'הוא צריך לנסוע מהר לבית חולים', כתוצאה מבדיקות קרינה שעשו במכון", מספרת אסיה רמברג, אלמנתו של יוחנן רמברג ז"ל, הסטודנט שמזכיר דרור שדה במסמך שהשאיר אחריו ושנפטר מלוקמיה. רמברג עבד על הדוקטורט שלו באותה תקופה במכון ויצמן והיה הצעיר בחבורה שבה היה חבר גם שדה.
"יוחנן היה אז בן 28. הוא הרגיש לא טוב, שכב ועל הגוף שלו התחילו להתגלות כתמים גדולים. אני אפילו לא נבהלתי. ראיתי רק טוב לפני. נסענו לבית חולים ביום שישי, וביום שבת אמרו לי שהוא מאוד חולה. למחרת, יום ראשון, היה יום הנישואים שלנו. שנתיים. קטפתי כמה פרחי בר וכשהגעתי לבית החולים ראיתי את יוחנן דועך מול עיני. הוא מת באותו יום. נגמר. הייתי בהלם. ההורים שלי אספו אותי אליהם כמו ביצה. היה לי תינוק בבית והייתי חסרת אונים באופן מוחלט. כמעט שלוש שנים לא רציתי לדבר. הייתי אאוט. לא חקרתי מה היה ולמה. כלום".
בתיווך של בן משפחה שטיפל בענייניה וכבר אינו בין החיים הוכר הסיפור של יוחנן רמברג המנוח כתאונת עבודה. אסיה רמברג מקבלת מאז ועד היום קצבה מהביטוח הלאומי. היא לא התחתנה שוב מעולם.
סיפור התאונה ממחיש אולי את הרוח שליוותה את ישראל בדרך ליצירת אופציה גרעינית משלה: דבקות במטרה, רצון לחקור, ציונות והקרבה לצד הרבה מאוד חשאיות ומסתורין. גם תעוזה, חרדה ודמיון שימשו כאן באורח פרדוקסלי בערבובייה.
הסיפור, שמרבית גיבוריו אלמונים, מכורים לדבר, נותר מלא קסם ומסתורין, רווי שאלות בלתי פתורות, נסים קטנים והרבה מזל. גם היום, רב בו הנסתר על הגלוי. בראשית שנות החמישים החלה ישראל את פעילותה ליצירת אופציה גרעינית. קרפין מתאר את ביקורו של בן-גוריון שנים קודם לכן במחנה הריכוז ברגן-בלזן. הביקור הזה, הוא אומר, הותיר בו חותם. אחר כך באה מלחמת השחרור.
בן-גוריון ראה את המלחמה הזו בכיעורה. הוא חרד לקיומה של מדינת ישראל וחיפש רשת ביטחון עתידית. בשנת 52', ארבע שנים אחרי קום המדינה, הוקמה בישראל הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ברגמן במשרד הביטחון. ארבע שנים אחר כך נחתמו הסכמי שיתוף פעולה בתחום האנרגיה האטומית בין המוסדות למחקר גרעיני של צרפת וישראל, כשהמטרה הרשמית הוגדרה כ"מחקר לצורכי שלום".
צרפת היתה זו שסייעה לישראל להקים את הכור הגרעיני בדימונה. טכנאים ומהנדסים שהגיעו מצרפת התגוררו בשיכון ה' בבאר שבע. את ריבוי המספרות בעיר מייחסים עד היום לדרישות הנשים הפריזאיות. גם את עבודות ההקמה ליווה מעטה של סודיות. רק השבוע, באיחור של 50 שנה, טרחה אמי לגלות לי שסבי המנוח נמנה עם הברזלנים, קבוצה של עולים חדשים שעמלו על הכור, היו נוסעים בראשית השבוע בהסעה מתל אביב וחוזרים לקראת כניסת השבת.
"עד היום לא פורסם בגלוי ובהרחבה נושא הסיוע שישראל העניקה לצרפת בכל הנוגע למחקר הגרעין", אומר קרפין. "צרפת היתה זקוקה לצורך ניסוי לסיוע מדעי שהיה קשור בפעולה מסוימת של מחשבים. האמריקנים סירבו לספק לצרפת את הסיוע הזה וישראל היתה זו שהגישה אותו לצרפתים".
מדענים ישראלים בעלי שם חששו ששמם ייקשר בפרויקט בטחוני, על אחת כמה וכמה גרעיני. במקומם החלו אנשי הוועדה לאנרגיה אטומית לגייס מדענים צעירים היישר בתום התואר הראשון שלהם. המגויסים נשלחו לאירופה להשתלם. ביניהם היה גם דרור שדה.
ביומנו כותב שדה שהחליט להיות חוקר עוד כשהיה בן עשר, אחרי שהמורה לטבע לימד את כיתתו במשך שנה שלמה על אודות צמח אחד: מימוזה ביישנית, "אל תיגע בי" בפי הילדים. שדה מצא שיש הבדל בין סגירת העלים של הצמח ביום ובלילה. הממצאים פורסמו בעיתון "הטבע והארץ". "המורה לטבע לימד אותנו שהעולם מחכה שיגלו אותו", כתב שדה ביומנו. "יום-יום מופיעות תופעות לנגד עינינו, ואנו צריכים רק למצוא אותן ולדווח עליהן. הבטתי סביב וחיפשתי תופעות חדשות". המורה לטבע פוטר בתום שנת הלימודים, כיוון שחרג מהתוכנית המקובלת.
שדה בגר, סיים לימודי פיזיקה, מתמטיקה וכימיה ונשלח עם מדענים נוספים לאחד המתקנים הגרעיניים הסודיים מחוץ לפריז. הוא פגש שם את שלהבת פריאר, לימים מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, אחד האנשים המשמעותיים בגיבוש העסקה של הכור האטומי בין ישראל לצרפת והאב הרוחני של רבים ממי שלקחו חלק בפרויקט.
"זה היה כמו בצופים", מתארת חיה שדה את חבורת המדענים הישראלית באותה תקופה. "הקהילה המדעית אז היתה נגד אופציה גרעינית, והנה את יודעת שעובדים על אופציה כזאת, שזה חשוב למדינה, אז היינו צריכים שישכנעו אותנו כל הזמן. היינו באים לשלהבת, למפגשים חברתיים. הוא היה איש מאוד תרבותי, כריזמטי. שמענו אצלו מוזיקה, דיברנו על הצגות שראינו. כולם היו אנשים של 'העסק', ומדי פעם, בין לבין, היינו מעלים את הבעיה. אמרנו שזה מעיק, העניין, אם תהיה לישראל אופציה כזו, ואם כן, מי יהיה זה שיחליט להפעיל אותה והאם יש הצדקה, או שאנחנו עושים מעשה שהוא נגד האנושות.
"קראנו את 'שבעתיים כאור החמה' על גורל חוקרי האטום. זה היה אחרי פרויקט מנהטן, וכל מדען שעבד בנושא הגרעין נחשב לא מוסרי. התלבטנו אם להיות חלק מזה. היינו מדברים על זה שעות, גם בבית. אני זוכרת היטב, זה בטוח, שאנחנו היינו בטוחים, לפחות אני יכולה להעיד על דרור ועלי, שמדינת ישראל תתקיים רק אם תהיה לה אופציה גרעינית. שלהבת הציג לנו תמיד את הצד הבטחוני, היהודי, ואנחנו השתכנענו. הדור שלנו, כולנו, היינו מאוד תחת השפעת השואה ורצינו ביטחון. אמרנו במפגשים האלה תמיד:'אם לא נהיה חזקים ישחטו אותנו כמו שהגרמנים שחטו אותנו'. מדינת ישראל חייבת אופציה גרעינית".
את ידעת מה בדיוק דרור עשה?
"דרשתי לדעת עוד ועוד. בסוף אמרו לי שמכינים כור כדי שתהיה למדינת ישראל אופציה גרעינית. זהו זה".
שיתוף הפעולה הרשמי עם צרפת הסתיים עם עלייתו של שארל דה גול לשלטון בסוף58'. אלא ששדה חזר לארץ רק יותר משנתיים אחר כך. קרפין מתאר איך הנשיא הצרפתי הופתע לגלות, שעה שביקר באחד המתקנים הסודיים ביותר שהיו אז לצרפת, את שדה הישראלי מסתובב לו בין הרגליים, עם רכב הסיטרואן שלו והמספר הדיפלומטי האדום, שממנו נהנו המדענים הישראלים. "פמליה שלמה נכנסה עם דה גול", מספרת שדה. "לא רחוק מהכור הם ראו את המכונית של דרור. דה גול התפלץ. 'איך ייתכן שדיפלומט זר נכנס לקודש הקודשים?'. התברר לו שהישראלים ממשיכים בשיתוף הפעולה. סילקו את דרור לשבועיים, אבל אחר כך החזירו אותו".
המפנה הדרמטי ביותר בכל הנוגע לפרויקט הגרעין הישראלי נוגע אולי ליחסי ישראל-ארצות הברית. האחות הגדולה, ששללה מכל וכל פצצה גרעינית ישראלית בראשית הדרך, הצליחה להטמיע בסופו של דבר את הצידוקים לקיומה של אופציה כזו ולהשלים איתם. אם בתחילה הסתירה ישראל מארצות הברית את קיומו של הכור בדימונה, במסווה של מפעל טקסטיל, הרי שבסוף שנות השישים ארצות הברית תמימה הרבה פחות.
קרפין מספר על מזכר שלדבריו נחשף בספרו בפעם הראשונה. את המסמך הכין פקיד בכיר במשרד החוץ בשם אליוט עבור קיסינג'ר, ערב ביקורה של ראש הממשלה גולדה מאיר בארצות הברית, ובו נכתב: "לחלק מהמומחים שלנו ספק אם ישראל כבר יצרה והשלימה נשק גרעיני, אך אין מחלוקת שסביר שהיא יכולה ועשויה לעשות זאת בקרוב. אחרים בטוחים שישראל כבר השלימה עד היום נשק גרעיני אחד או יותר. . . התצורה הראשונה של נשק גרעיני כזה תהיה בהשלכה ממטוס, לישראל יש אולי כבר עכשיו פצצה גרעינית".
"בכל הנוגע ליחסה של ארצות הברית היו הבדלים בין המשטרים, גם שם וגם בארץ", אומר פרופ' זכי שלום. שלום, מרצה וחוקר באוניברסיטת בן-גוריון וחוקר עמית במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, מחבר הספר "בין דימונה לוושינגטון-המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1968-1960", בקיא בנבכי היחסים המורכבים והמשתנים שהובילו, בסופו של דבר, לאופציה הגרעינית הישראלית כפי שהיא היום.
השיח שהתנהל לפני 30 ו-40 שנה חי בראשו כאילו הוא מתנהל כעת. קצרה היריעה מלהכיל סיפורים על מניפולציות פוליטיות, אומץ לב וחוצפה ישראלית שמשמשים פה על רצף של שנים. מבן-גוריון, איש החזון שביקש להסתיר את נושא הגרעין מהאמריקנים, דרך אשכול ומדיניות ההסכמה שבשתיקה האמריקנית ועד גולדה מאיר.
"למאיר מגיע קרדיט גדול", אומר שלום. "היא זו שאמרה: 'תפסיקו את משחק החתול ועכבר עם האמריקנים. אנחנו יכולים להגיד להם מה באמת אנחנו עושים בדימונה, ולהתמודד'. אף אחד לא חשב על האופציה הזאת, אבל כשגולדה עלתה לשלטון, כך על פי הערכות, והגיעה לארצות הברית בספטמבר69' לפגישה מכרעת בנושא, היא ישבה עם ניקסון וקיסינג'ר בחדר והתחילה לספר להם על פרעות קישינב ומה שעבר על העם היהודי. אומרים ששיחקה על הצד הנשי ופרצה בבכי".
זה עזר. בסופו של דבר גולדה הגיעה להסכם עמימות עם הממשל האמריקני, שקיים עד היום. "השיחה עם גולדה נותרה חסויה", אומר שלום. "התפרסמו פרטים ממנה בזיכרונות של קיסינג'ר, אבל המסמך עצמו לא פורסם. לפי מיטב ידיעתי, גם ההבנות היו בעל פה. מסוף שנות השישים ישראל לא נדרשת לא להכחיש ולא לאשר את האופציה הגרעינית שלה. לא יודעים אם יש או אין פצצה, זה נשאר מעורפל. פרס סיפר שעמרו מוסא המצרי אמר לו פעם: 'אני רוצה לבקר בדימונה'. הוא ענה לו: 'אתה משוגע? תלך לשם, תראה שאין שום דבר ונפסיד את כל היתרונות האסטרטגיים שלנו'".
מה לגבי ההחלטה האחרונה של הסוכנות לאנרגיה אטומית בוינה, שמדברת על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני?
"בסבא"א אמרו שיש רצון לראות את המזרח התיכון כאזור מפורז מנשק גרעיני, כולל נושא הטילים. יש פה שינוי, גם אם לא מהותי, בהתייחסות האמריקנית לעניין הגרעין הישראלי ואסור להקל בזה ראש. המסמך כרגע לא מחייב, אבל הסכמת ארצות הברית למסמך כזה היא לא סימן חיובי. זה לא משהו שניתן לדחוק אותו לשוליים".
בשנת 63', כמעט עשר שנים אחרי שגויס לוועדה לאנרגיה אטומית, פרש דרור שדה מעבודתו הבטחונית ועבר לאקדמיה. העובדה שביקש לפרסם את עבודת הדוקטורט שלו ולצאת מאלמוניות לאור חייבה אותו לעזוב את המערכת. לבו, אומרת שדה, נשבר. מכאן ואילך ניהל קריירה מרשימה: הוא הצליח לאמת הנחת יסוד של תורת היחסות של איינשטיין וייעץ לממשלת ארצות הברית בנושא מלחמת הכוכבים.
כיוון שסירב לקבל אזרחות אמריקנית ובהיותו אזרח זר, מדי יום, כשהתייצב לעבודה במעבדות העלומות בוושינגטון, היה מלווה אותו קצין אמריקני. בהמשך שילב בין הפיזיקה והרפואה. בין לבין עסק באמנות. עדיין, היה חסר מנוחה. סיפור האופציה הגרעינית של ישראל המשיך להטרידו ללא הרף. ביומנו הוא מתאר כיצד היה משקיף באותה משקפת שבה הביט על הילדה שהיתה אהבת נעוריו, חוה, ושנפטרה מדלקת פרקים, גם על הכור בדימונה. "כעבור שנים רבות שימשה אותי משקפת זו עצמה כשהייתי נוסע בכביש הקרוב ל'בית החרושת ללבני נשים'", הוא כותב, "ומנסה לראות ממרחק את הארובה המיוחדת למפעל שנמניתי עם מקימיו".
"נושא האופציה הגרעינית המשיך להסתובב בבית כל השנים", אומרת חיה שדה. "קשה לי לתאר את הפצע שהיה לו בלב. זה היה טראגי, רדף אותו, למה לא משתפים אותו. סגרו בפניו הכל. הוא מאוד נפגע, אפילו שהוא הבין אותם. כל הזמן הוא שאל את עצמו: 'יש או אין למדינה אופציה גרעינית. אני רוצה לדעת. עבדתי בשביל זה'. הוא התחיל לפנטז מה היה ההמשך של העסק".
את התסכול שלו מאי הידיעה ביקש שדה לפרוק בכתיבה. הוא המשיך לפרסם אינספור מאמרי דעות בעיתונות הכתובה, מרביתם בשאלת האופציה הגרעינית. חלקם, נדמה, נכתבו בימינו. חודשים אחדים לפני מותו, ביוני 93', כתב: "נניח שבעוד חמש או עשר שנים תהיה לכל מדינה שמוכנה להשקיע מעט מאמץ פצצה גרעינית והיא כל כך חסרת אחריות שהיא מוכנה להטיל אותה בגלל כל סכסוך גבול או חילוקי דעות. במצב נואש כזה הרי הפתרון האידאלי הוא שכלל הפצצות כבר נאספו והושמדו על ידי 'משטרת הגרעין העולמית'. בעולם אידאלי כזה גם למעצמות אין פצצות ואפילו על הכור בדימונה פשטה יחידת קומנדו עולמית וסגרה אותו. זה כמובן תיאור שכל השומע יצחק עליו, כי במצב הנוכחי בעולם אף מדינה לא תוותר על הצעצוע שלה. . . רק אם שליט מטורף או קבוצת טרור אלימה יטמינו במגדלי התאומים בניו יורק, או ישגרו לתוך תל אביב פצצה גרעינית, אז יתעורר העולם. צריך שיקרה זעזוע קשה עד שכולם יבינו את הסכנה האיומה שבפיצוץ גרעיני. אחרי אסון מבהיל כזה ההיגיון יכתיב לעולם להסכים למשטרת גרעין בעלת סמכויות רחבות ביותר".
שדה גם הותיר אחריו ספר עלילתי, עם שלושה שמות חלופיים: "גרעין של אמת", "מים גנובים אולי" או "האפס הוא המספר הכי חזק". "כל המעשים שמתוארים כאן הם פרי הדמיון", כתב . "לו היה בהם שמץ של אמת היה המחבר יושב בבית הסוהר". הספר, שנמסר לאישור הצנזורה עוד בחייו, לא אושר לפרסום. נסיונותיה של חיה שדה לפרסמו אחרי מותו, במסגרת מפעל הנצחה, לא צלחו. הצנזורה היתה מוכנה לפרסם את הספר תחת שם אחר. העובדה שהיה מפרי עטו של דרור שדה היוותה בעיה. "הספר שכתב היתה הדרך שלו לפצות על מה שהרגיש", אומרת שדה. "לפתור את השאלה אם יש או אין למדינה פצצה. הוא הרי לא ידע. הוא כל כך רצה לדעת. הוא כל כך קיווה שיש".
בשנת 90' כתב דרור מכתב שצירף לספר שלו לפרופ' מנחם פרי, לחוות דעת. "לפני כמה שנים", כתב שדה לפרי, "שירתתי במילואים ביחידה שתפקידה היה לשמור על מחסן סודי. מכיוון שבמשך תקופה ארוכה בחיי הייתי חבר בוועדה לאנרגיה אטומית הנחתי שאני שומר על הסוד החשוב ביותר של מדינת ישראל. רק בסוף תקופת המילואים נכנסתי, בטעות, למחסן המרכזי, ולמרבית התדהמה הוא היה ריק. מאורע זה עורר אותי לכתוב סיפור על מערכת יחסים ונסיבות שבגללן מחליט מנהל המערכת, שתפקידה לבנות כלי נשק משוכלל, להפסיק לבנותו, אך מבלי לגלות זאת לאף אחד מהממונים עליו. הגיבור מתלבט איך ייתכן להערים על כל העולם, כולל שירותי הביון העולמיים וראש הממשלה שלך. עיקר הסיפור הוא התלבטותם של המדענים, גיבורי הספר, מהי האמת או האם יש אמת אחת ויחידה, בטוחה, ודאית, שאיננה ניתנת לערעור".
גם בספר שלו, אומרת חיה שדה, לא פתר דרור את שאלת האופציה הגרעינית של ישראל. הוא בחר לשמור על מדיניות העמימות.
נא להמתין לטעינת התגובות
