במארב אין כל חדש
(דפים מהמחברת האמריקנית שלי)
אבסורד נוסף: דווקא באל על, החברה הלאומית שלנו, שסיסמתה היא "הכי בבית בעולם", אתה מרגיש מעורפל וחסר ביטחון, אולי בגלל שאכן זאת הרגשתנו הכללית גם בבית.
זה מתחיל בהטעיה שכבר מוכרת לי: אין אמון בכרטיס הטיסה. היה עליי לטוס למשימה מסוימת במיאמי-ביץ', ומה שמחתי שלפי הכרטיס היה ברור כשמש שהטיסה היא ישירה. רק אחרי שהתעוררתי מהכדור שאני לוקח כדי לא להיות שותף בתרבות הטיסה הכוללת הפעלה מייגעת של הנוסעים, התברר לי שבעוד כ-20 דקות ננחת בשדה התעופה של ניוארק, ורק אחרי שעתיים נחזור לאווירון להמשיך לנמל היעד.
הציבור במטוס אינו מוחה וכולנו מקבלים דף נייר באותיות דפוס גדולות עם הוראות שנראה אם אתם הייתם מבינים:
"בוקר טוב גבירותי ורבותיי!
מידע זה נועד לכל הנוסעים בטיסה 027 הממשיכים לשיקגו או למיאמי. כל הנוסעים חייבים לעבור ביקורת דרכונים ומכס בכניסה לארצות-הברית. לאחר מעבר ביקורת גבולות, הנוסעים מתבקשים לרדת קומה אחת למטה, לאסוף את המזוודות ולעבור בדיקה של המכס. נוסעים הממשיכים בטיסה LY027 למיאמי או לשיקגו מתבקשים ליצור קשר עם נציג אל על מחוץ לאולם המכס, באזור הטרנזיט, שם ייקחו מהם את מזוודותיהם לטיסת ההמשך. לאחר מכן תמשיכו לשער מספר 55 הנמצא קומה אחת למעלה לטיסת LY027 למיאמי או לשיקגו. כולנו תקווה שתהיה לכם טיסה נעימה ותודה שבחרתם לטוס אל על".
זה לא אני בחרתי. אלה שהזמינו אותי בחרו בכם, ואני רק התגעגעתי לטיסות באליטליה ובבריטיש, שם אתה שותה קפה באיזה נמל תעופה מסביר פנים של איזו בירה אירופית נאורה, ונוסע משם לכל מדינה באמריקה, אם זה מה שאתה באמת רוצה לעשות.
ואז התחיל התהליך שכבר כתבתי עליו לא מעט: הצאן המובל לטבח תוקף שוב. בדקה אחת אני הופך ליהודי הנודד אחרי מאות יהודים וזרים אחרים בארץ שהוא לא מכיר. המוני אדם מבוהלים הולכים במסדרונות אפלים אל אגף ההגירה, שם כולאים אותם בין מסדרונות של חבלים כדי להיפגש עם קציני ההגירה שאולי ייתנו להם רשות להיכנס לארץ החופש.
ארץ החופש מאוד מקשה בזמן האחרון על החופש של אזרחים זרים וגם על החופש של אזרחיה שלה, שמעולם לא הרגישו כל כך מפוחדים ולא חופשיים.
לפני שתכירו את פקיד האימגריישן הקשוח שירד לחיי, אתם חייבים לדעת את הפרט הבא: ברגע מסוים בטיסה מתל-אביב לניוארק העירה אותי דיילת מהממת להרגיש הכי בבית בעולם ולמלא את טופסי ההגירה והמכס. בדרך כלל, וזה יגיד לכם כל בן אדם שמילא כמות גדולה של טפסים בחייו, על כל שאלה ממשלתית צריך להשיב ב"לא". לא יקרה לך כל רע אם תיצמד ל"לא", אבל "כן" אחד מקרי יכול לסבך לך את החיים לכל החיים. על כל שאלה בשאלוני ההגירה והמכס יש לענות ב"לא" החלטי: לא, אין עליי יותר ממאה אלף דולר במזומן. לא, לא הבאתי איתי פירות טרופיים אקזוטיים. לא, אני ממש לא חבר כרגע בארגון טרור מחתרתי. לא, אין לי איידס או מחלה מידבקת אחרת. וכן הלאה.
בעניין ה"לא" התנהגתי למופת, אבל בטעות, בשאלה "האם אתה נוסע למטרות עבודה או הנאה?" תפסתי פתאום איזה רצון מטומטם לדבוק באמת, ואולי בגלל אהדתי לעמיר פרץ סימנתי ב"וי" מנצח את "עבודה", ועל האמת משלמים. קצין המכס שקיבל אותי היה רחב כתפיים, אדום פנים וקצוץ שיער, והוא מיד התחיל להתעלל בי על סעיף העבודה. כעובד זר שאין לו מה להפסיד החלטתי להמשיך להגיד לו את האמת, ולו בשביל שייצא לי הטור הזה. יש לך רישיון
קל היה לראות על פניו שקצין ההגירה הספציפי הזה לא אוהב אותי, וייתכן גם שאת שאר בני עמי הדואבים. הוא קם מעמדתו הגבוהה, הרים חבל עבה ואמר לי לבוא אחריו. כמו אומרי אמת אחרים לפניי, צעדתי זקוף אל תא החקירות בצד השני של הטרמינל. אולם אפלולי עם ספסלי עץ ארוכים כמו בבתי משפט, וממול: קציני החקירות בדלפקים מוגבהים המגודרים בשרשרות כבדות.
למרות שהיה שם מקום להמון חשודים עיקריים, מלבדי היו שם רק עוד שתי נשים בגיל העמידה, שתיהן מהטיסה שלנו מתל-אביב, משקשקות מפחד, אחת מהן קרובה לדמעות. שתיהן הוזמנו לחקירה רק משום שבדרכונים שלהן מסומן מקום הלידה שלהן כבגדד, עיראק. זאת שכבר ממש בוכה כעת הגיעה לישראל בגיל ארבע וחצי, אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה לנדב איזה בדל של מידע על הנשק להשמדה המונית.
למרות שאין אף חשוד מול הדלפקים, קציני ההגירה נותנים לנו לחכות. זה חלק מהטכניקה של התעללות החוקרים בנחקרים. אני מחליט להיות קורבני-אסרטיבי וניגש אל הקצין קצוץ השיער שלי. אני אומר לו בקיצור ובתרבותיות שאנחנו נפסיד את טיסת ההמשך ושאם הם מעוניינים לחקור אותנו, שיעשו את זה בבקשה מהר.
כעת אומר לי הקצין רע הלב הזה: אני רואה שיש לך ויזה של עיתונאי, אפשר לראות את תעודת העיתונאי הבינלאומית שלך? אני לא צריך לחטט בארנקי כדי להגיד לו בנימוס תקיף: אופס, אני מצטער, אופיסר, אבל שכחתי לחדש אותה.
כשהוא שואל למה, אני חושב שוב להגיד לו את האמת: אף עיתונאי לא באמת צריך את התעודה המזדיינת הזאת, שכל מה שאתה יכול לעשות איתה זה רק להחנות את האוטו שלך בחניון של בית סוקולוב, ואני, לא רק שאין לי כל עניין בבית סוקולוב, גם אין לי אוטו.
אבל מה שאני אומר זה: אופיסר יקר שלי, אתה ממש מתחיל להגזים. לא עשיתי כל רע ואם אתה ממשיך להתעלל בי, אני מתכוון להתלונן עליך.
אדוני, מכבד אותי הקצין בפעם הראשונה בתואר אנושי כלשהו, אם אתה באמת עיתונאי, אתה צריך
לדעת שאני בסך הכל עושה את העבודה שלי.
וזה עושה לי את זה. תוך כדי מחשבה היסטורית אחורה על כל הפקידים והקצינים שבסך הכל עשו את העבודה שלהם, אני מרים את תיק הטיסה שלי ופשוט מתחפף משם. אני מסמן גם לשתי העיראקיות החביבות שלי לקום וללכת אחריי, בעקבות ההוראות המסובכות של אל על, לטיסת ההמשך.
כשהובלתי את הכוח הקטן אך האיכותי שלי אל מחוץ לחדר החקירות, כמו במערבונים, כשהקאובוי הטוב נוטש את הבר של הרעים, לא הסתכלתי אחורה. אבל הייתי לגמרי מוכן לקבל כדור בגב, כמו כל כך הרבה אחרים שאמרו את האמת ושילמו את מחירה.
והנה, למרות שרשמתי ראשי פרקים מאוד ציניים להרצאה שלי על הציונות למנהיגים הציונים הצעירים באמריקה במלון רמאדה פלאזה במיאמי-ביץ', שיניתי כמה השקפות יסוד שלי במהלך טיסת ההמשך, וחשבתי כמה זה באמת משמח אותי שסבא שלי ועוד המון סבאים אחרים סידרו לנו מדינה משלנו, שהיא באמת לא משהו, אבל היא כנראה המקום היחיד בעולם שבו לעולם לא אהיה יהודי מושפל ועובד זר שנחקר על ידי קלגס נפוח וגס רוח.
ומדוע שלא נסיים ברוח טובה, ברוח הסיסמה של אל על: אם אתה באמת רוצה להרגיש הכי בבית בעולם, עזוב אותך מהעולם ותישאר בבית.
geffen@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
