טעם המערכה
יוסף גורני סבור שמול הטרור הערבי נדרשת מדיניות הבלגה, ובמקביל, גם מדיניות אקטיבית "עוקפת חמאס" בתחומי החיים המשותפים של שני העמים
באותה שנה, חודשיים אחרי פרוץ המרד וזמן קצר לפני מותו, שאל משה בילינסון, האינטלקטואל הפובליציסט הראשי בעיתון דבר, במאמר שכותרתו "טעם המערכה": "עד מתי? עד שכוחו של ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת האויב, באשר הוא שם; עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו, כי הכרח החיים אתו ואמת החיים אתו".
70 שנה אחרי, עלו לשלטון ממשיכי דרכו של המופתי הירושלמי, כשמאחוריהם יתייצב עד מהרה, נשיא איראן המוסלמי-הפשיסט והגזען, מכחיש השואה. דבר זה אני מזכיר, לא כדי לומר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אלא כדי להצביע על מספר קווי דמיון בין העבר וההווה, במציאות שחלק מנתוני היסוד שלה לא השתנו.
"המרד הערבי" נמשך, כאמור, שלוש שנים, עם הפסקה לשביתת נשק באמצע. גם באינתיפאדה מונים שתי תקופות - הראשונה והשנייה. שיטת הלחימה של היהודים היתה בתחילה הגנה מאחורי הגדר, אשר סִמלה היו יישובי "חומה ומגדל".
רק מאוחר יותר החלו יחידות ה"הגנה", בהנהגתם של הקצין הבריטי אורד וינגייט ויצחק שדה המיתולוגי, לצאת להתקפות מעבר לגדר. ואילו היום, מדינת ישראל מגנה על עצמה על ידי גדר הפרדה, שתחצה בינה לבין הפלשתינים. ואין ספק, כי בעתיד ייאלץ צה"ל לצאת מעבר לגדר כדי לתקוף ריכוזי מחבלים במקומות מושבם.
לבסוף, צריך להדגיש שאת המרד הערבי דיכא הצבא הבריטי בנחישות אכזרית מאוד. לכוחות ההגנה היהודיים לא היה הכוח לעשות זאת. גם בהווה, מסיבות מדיניות והומניות, צה"ל, למרות עוצמתו הצבאית, לא יוכל לחסל את כוחות הטרור הערבי.
את זאת יהיו מסוגלים לעשות באמצעי לחץ שונים מעצמות המערב ומדינות ערב החזקות והעשירות, מפני שהחמאס מסכן מאוד את האינטרסים המדיניים שלהן, ואפילו את עצם השלטון הנוכחי בארצות ערב, כמו מצרים, ערבהסעודית וירדן.
מספר לקחים
השוואה זו, על אף היותה "בעירבון מוגבל", יכולה ללמד מספר לקחים. הראשון הוא כי תוצאות המאבק נגד הטרור הערבי תלויות בעיקר לא רק בנו, אלא במדינות העולם ובאלה שמסביבנו. מסיבה זו, בעבר נקטה ההנהגה הציונית מדיניות של "הבלגה", שמטרתה היתה לשמור על הברית המדינית והצבאית למעשה, שבין "היישוב היהודי" בארץ ישראל לבין ממשלת בריטניה.
גם כיום עלינו לנקוט מדיניות של "הבלגה גמישה," כדי לסייע לבעלי בריתנו במאבק המשותף נגד סכנת הטרור הקנאי. מדיניות ה"הבלגה" מעולם לא הטיפה לפסיביות מוחלטת, אלא לשיקול דעת מדיני שצריך לקבוע את אופייה של התגובה הצבאית.
מעבר לכך, במקביל להבלגה, דרושה מדיניות אקטיבית "עוקפת חמאס," בתחומי
חיים המשותפים של שני העמים. כך בעניין העברת הכספים לרשות הפלשתינית הלא-חמאסית; בארגון העבודה של פועלים ערבים במשק הישראלי; בתכנון מפעלים להתפלת מים; בתוכניות בתחום האקולוגיה, ועוד. כל זה צריך להתבצע בשיטה "עוקפת חמאס", כלומר על-ידי מוסדות בינלאומיים ובשיתוף מצרים וירדן השכנות.
כמובן שממשלת חמאס תשלול התערבות זו, אולם ספק אם תרצה למנוע אותה, מפני סכנת ההתמוטטות הכלכלית הצפויה לה. מכאן, באורח פרדוקסלי, דווקא היותם בשלטון עשוי לכפות על הנועז ביותר והנלהב ביותר מכל מחנות האויבים - כדברי בילינסון - את הפסקת המאבק האלים, ויהיו הגדרותיו אשר יהיו. מעבר לכך, אי אפשר, ואולי גם לא צריך לצפות! וזהו "טעם המערכה" כאן ועכשיו.
הכותב הוא פרופ' להיסטוריה
נא להמתין לטעינת התגובות
