חופש הביזוי
גיל מיכאלי מסביר שלפני מאה שנה, ההסתה נגד היהודים התבססה על "חופש הביטוי." ההסתה היום, נגד מוסלמים, מתבססת על אותה טענה
"יום זיכרון" מפוקפק זה, שחל אתמול, לא היה ראוי לתזכורת, אלמלא היו צרפת ואירופה בעיצומו של עוד "מסע צלב" מפוקפק למען חופש הביטוי: עיתון דני פרסם לפני כארבעה חודשים סדרה של 12 קריקטורות של הנביא מוחמד.
לפני שבועות ספורים הן פורסמו בנורבגיה, ובשבוע שעבר גם בעיתונים אירופיים נוספים בגרמניה, באיטליה, בשוויץ, בהולנד ובספרד. בצרפת פרסם פרנס-סואר את הקריקטורות והן הפכו מיד ללהיט. הגיליון בו פורסמו נחטף מהקיוסקים והעיתון, הנמצא בכינוס נכסים, הגדיל באותו יום את תפוצתו ב.25%- בעל הבית, ריימונד חלק, איש עסקים צרפתי ממוצא מצרי, לא התרשם, ומיהר לפטר את העורך. פרשה חדשה יצאה לדרך.
מבחינה חוקית, אין מניעה לפרסם קריקטורה של מוחמד, אבל מה המטרה? את מי רוצים לתקוף? עורכי העיתונים, שהזמינו ופרסמו את הקריקטורות הללו, ידעו היטב שמדובר בהתגרות. זו היתה מטרתם. הם גם ידעו שתחת המטרייה של חופש הביטוי ניתן יהיה להסיט את הדיון משאלת שיקול הדעת והאחריות שלהם כעורכים, לדיון בסוגיה העקרונית.
קיצור דרך מסוכן
אסור להניח להם לחמוק מן הדיון בשיקולים האמיתיים שהניעו אותם. המחשבה שהגיע הזמן "לחנך" את המוסלמים, והידיעה שדעת הקהל האירופית מפתחת איסלאמופוביה, הן שהדריכו את האבירים המדומים האלה של חופש הביטוי.
במקום להתאמץ ולנסות לתקוף את הבעיה האמיתית, קרי, שימוש פוליטי שנעשה בפרשנות מסוימת של האיסלאם, תוך ניצול מצבם הכלכלי והחברתי הקשה של מוסלמים רבים, בחר קומץ עורכים אירופים בדרך הקלה. האם זה מקרה, שהעיתון הדני שהזמין את סדרת הקריקטורות הוא ימני ושמרני, ושהעיתון הנורבגי שבחר לחזור על הפרסום הוא נוצרי-שמרני?
כמו אדואר דרומון, אדם משכיל ואינטליגנטי ואפילו פתוח יחסית (הוא העסיק עיתונאית פמיניסטית,(
גם הם החליטו על קיצור דרך מסוכן. לפני מאה שנה היתה זו סכנת "ייהוד צרפת" וההשתלטות היהודית על העולם, היום זהו מאבק באיסלאמיזציה כביכול של אירופה.
בשני המקרים מדובר בפנטזיה. הקריקטורה והסטריאוטיפ קרובים מאוד זה לזה, וההבדל ביניהם דק מאוד, כמו ההבדל בין חופש הביטוי להסתה. הכנסת כל המוסלמים לתוך סל אחד, והניסיון לתאר את האיסלאם כישות מונוליטית וכתרבות אלימה ונחשלת במהותה, עוד עלולים להצליח, וסופן של הקריקטורות הללו שהן יולידו את המפלצת שמפניה הן כביכול מתריעות.
מי שמחפש דרכים אינטליגנטיות לשימוש בהומור לטיפול בסוגיות של דת וצביעות, מוזמן לחזור ולקרוא את טרטיף.
ד"ר מיכאלי הוא היסטוריון
נא להמתין לטעינת התגובות
