כן, לשבור
דמו של פרחח על הגג בעמונה אינו סמוק מזה של שוטר הבא לפנותו בשם החוק. ראוי שמפרי חוק אלימים אכן יתחילו לפחד מהמשטרה, בתנאי שהשימוש בכוח לא יפלה לרעה מגזרים מסוימים. ובעניין עמרי שרון: מה שנחוץ לו עתה אינו דווקא כלא אלא מעצר בית ציבורי
* כשלוחה מילולית מדבריו של דוד בן-גוריון, תדע כל אם עברייה (וגם לא עברייה) כי בנה החייל והשוטר מסור בידי מפקדים שיעשו ככל אשר לאל ידם למנוע פגיעה בו במהלך ביצוע משימתו. מתפרעים המכריזים מראש כי ישתמשו באלימות, שמיידים אבנים ומגלגלים חלקי סלע לעבר השוטרים ייפגעו ככל שיש בכך כורח. אין זה רישיון להכות בהם בהפרזה ומה שנראה כך בכמה מקומות בעמונה חייב להתברר מיד. אך כפי שאמר פעם רבא בעניין בעל תוכן אחר, "מה ראית שהדם שלך אדום יותר?". דמו של פרחח על הגג בעמונה אינו סמוק מזה של שוטר הבא לפנותו בשם החוק.
בתנאי, כמובן, שהמשטרה תדע ריסון סביר, ובעיקר שהשימוש בכוח לא יהיה איפה ואיפה. דין מתפרעי בית"ר ירושלים ובני סכנין במגרש הכדורגל, או השמאלנים האנרכיסטים והפלשתינים שנוטלים את החוק לידיהם בעוקרם את גדר ההפרדה בבילעין תוך כדי שפיכת עינו של לוחם משמר הגבול - כדין הקיצונים ואנשי כהנא בעמונה. ראוי שמפרי חוק אלימים אכן יחלו לפחד מהמשטרה.
* אין הוכחה ניצחת שאהוד אולמרט קלע למטרה או שגה בדחותו ברגע האחרון את הצעת הפשרה של מועצת יש"ע. אמנם פנחס ולרשטיין, זאב חבר ובנצי ליברמן ממועצת יש"ע התכוונו ברצינות לעקור את הבתים הבנויים על אדמה פרטית שנגזלה מפלשתיני, אבל יותר מדי פעמים בעבר המתנחלים ביקשו "רק עוד דחייה אחת" ו"רק עוד פשרה אחת", והכל התגלה כתכסיסים לסכל את מימוש החלטות הממשלה והוראות בג"ץ. אולמרט ידע כיצד הם סמירטטו את קודמיו ולא התנדב להיכלם, וקריאתם "זאב, זאב" לא נענתה.
אריאל שרון הוביל את המגמה הנפסדת הזאת הן בהיותו באופוזיציה והן בראשות הממשלה, כששם ללעג ולקלס את הדוח של טליה ששון על המאחזים הבלתי חוקיים. בנסיבות אלה הנחתו של אולמרט כי שוב מתכוונים המתנחלים להונות את הממשלה ואת בית המשפט סבירה והגיונית. אפילו רפיון ההתנגדות של הליכוד למהלכו הנחוש מעיד על כך. אין בפוליטיקה תנאים של מעבדה מדעית לחזור על הניסוי בהקמה מחדש של הבתים ובמתן הזדמנות לפשרת ראשי יש"ע.
* המתנחלים ובוני הבתים הבלתי חוקיים במגזר הערבי ועברייני הקרקע בתחומי ישראל חייבים להפנים את שנשכח מזמן, שהחלטת בג"ץ אינה בסיס להצעת גישור בין הצדדים אלא הוראה להוצאה לפועל. פשרות ניתן לעשות לפני שבאים בשערי בית המשפט ולא כשיוצאים ממנו עם החלטה. חשיבות הלקח חורגת מאירועי עמונה.
* ממשלת שרון-אולמרט אינה מגלה מודעות ראויה לשבר המידרדר לתהום ביחסים עם המתנחלים. בעמונה מתגוררים ורוטנים וכואבים הטובים שבאחים הכתומים. הממשלה לא השקיעה זמן ומאמץ ומחשבה וכסף בניסיון לפייסם, לקרבם לעשייה הלאומית, לחדש את הברית עימם שאין חשובה ממנה לעם היהודי.
לא נכון שאין עם מי לדבר, או על מה לדבר. יש ויש. בוודאי כשבפלשתין שולט החמאס וישראל נערכת לקביעת גבולות הקבע שלה. ייתכן כי עם פשרות מתאימות ניתן לסגור את השורות מבית מול חורשי הרע מבחוץ. אולמרט עלול לאחר. אשראי הר הנאמנות של הכתומים לישראל אינו בלתי מתכלה. דווקא מפני שפעל ברוחו של בןגוריון נוכח אלטלנה וה"כן, לשבור" כמאמרו של זאב ז'בוטינסקי שאותו ינק עם חלב אמו - עליו להושיט לכתומים יד ארוכה, ליצוק לדו-שיח עימם תכנים מרכזיים ולקרוא לעברם בקול גדול ברוח הלחן מימי העלייה הראשונה: "שובו, אחים, שוב".
מצעד אהבה חסר תקדים של עדי אופי התייצב לפני השופטת עדנה בקנשטיין לספר ולהלל ולקלס ולשבח את עמרי שרון, שהורשע על פי הודאתו במתן עדות שקר וברישום כוזב במסמכי תאגיד. לא בכל יום מגלה בית המשפט אורך רוח כזה ומאזין לעדים כה רבים, אבל אין פסול בסבלנותה של בקנשטיין. צריך לקוות שתפעפע גם לעמיתיה. מבחן בוזגלו מבעבע עדיין אי שם בהיכל הצדק.
התמונה העולה מהמצעד היא שעמרי הוא ביטוי לישראליות ייחודית עד כדי ייתור מחקריו של פרופ' עוז אלמוג על הצבר הישראלי המצוי; המצאותיו בתחום הביטחון הלאומי יכלו להקנות לו מקום במועצת המנהלים של התעשייה הצבאית; הוא כמעט רופא חולים ומתיר אסורים ומופת ל"כבד את אביך ואת אמך".
מחוץ לבית המשפט נשמעו גם טענות החורגות מנושא חקירתו. למשל שאהוד ברק לא הועמד לדין. זה מגוחך. ייתכן כי היה מקום להעמידו לדין, אבל מה לעשות שהיועץ המשפטי ופרקליטות המדינה לא מצאו די ראיות להושיבו על ספסל הנאשמים?
רוצים חקירה מחדש? בבקשה. יש עדות מאוחרת נגדו? אנא. הצדק צריך להיעשות. אבל גם אם נעשתה טעות בסגירת תיקו של ברק כי אז ראוי לזכור שאחרי דוח היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז בפרשת האי היווני והסחבת בחקירת סיריל קרן וחוות שקמים - אי אפשר לחשוד בו
מטבע הדברים, הדברים שאומרים עדי האופי על המורשע אינם עוסקים בעובדות הנדונות בכתב האישום. בה במידה ראוי לזכור עניינים שלא הגיעו לדיון משפטי, ובהם נזקו של עמרי שרון לחיים הציבוריים. הוא העצים את ההשחתה לממדים חסרי תקדים; שרי הליכוד בעבר ובהווה התלוננו על התערבותו ועל הלחץ שהפעיל למינוי אנשי שלומו ממרכז המפלגה, או למניעת בחירתם; והדרך לכל מינוי משמעותי עברה בחוות שקמים.
בהיותו מנכ"ל המדינה בפועל היתה פעילותו ריקה מניקיון הדעת. אריאל שרון הפר התחייבויות ראויות. למשל כשהבטיח שדן מרידור יהיה שר בממשלתו ב-2003, אבל בנו עמרי וצוות החווה התנגדו בטענה כי הוא נמנה עם "כנופיית שלטון החוק". הם כופפו את אבא שבראשות הממשלה. "ידיעות אחרונות" גילה שעזות המצח חזרה על עצמה גם עתה בהרכבת רשימת קדימה לכנסת. שמו של מרידור נעדר ממנה. עוד דוגמה בוטה התרחשה כששרון לא עמד בדיבורו לאשר בכנסת את חוק הבחירות המקדימות, הפריימריז, כפי שהבטיח בפה מלא לאליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון ולמאיר שטרית ויולי תמיר.
יש מקום לטעת בזיכרונה של השופטת את התנהלותו של שרון הבן בבואה להכריע אם עדות שקר ורישום כוזב הם רק עבירה טכנית או שיש עימם קלון. נכון שהתנהלותו המשחיתה אינה נדונה בבית המשפט, אבל ראוי לזכור אותה כמו גם את עדויות האהבה שהשמיעו באורח לגיטימי עדי האופי על פעלו הכללי.
אין לי עניין לראות את עמרי בכלא אלא כאזרח שמודאג מגזר דין שיהיו בו מילים של הטפת מוסר כבדה עם עונש במשקל נוצה. מה שנחוץ אינו דווקא כלא אלא מעצר בית ציבורי, או במילים מעשיות - שעמרי יסלק את ידיו מהפוליטיקה, ולא מה שנחזה השבוע כאשר חרף הרשעתו ריחפה רוחו מעל רשימת המועמדים של קדימה.
בעזות מצח הוא נמנה עם חברי הוועדה המסדרת, הממיין בפועל של נבחריה לכנסת הבאה. גם מקורבים אחרים מחוות שקמים היו שם וכמו שמקובל בשלטונם של שרון האב והבן, חבר מביא חבר. הרבה חברים.
הקמת קדימה היתה דבר ראוי מבחינת תוכנה המדיני והפוליטי בעקבות המהלך האסטרטגי של ההתנתקות, אבל במשקפי הדמוקרטיה התקינה היא נגועה בשחיתות נפוצה עם כמה איי הגינות. היא שרויה בשיכרון כוח. הכל מצליח לה. החמאס נבחר והיא אינה נסוגה בסקרים; האב המייסד מנוטרל במחלתו - והיא עולה בדעת הקהל. השחיתות לא בלמה אותה עם שרון ובלעדיו. אך אולמרט חייב תשובה לבוחרים אם קדימה היא מפלגת חווה אחת ואם מתחמה בכנסת הוא בבחינת יודנריין לכל מי שנמנה עם "כנופיית שלטון החוק" כפי שמבזים אותה עמרי וחבורתו. עד להבהרתו - קדימה חשודה.
יש גם שעשועים במערכת הבחירות:
במהלך הקלטת תוכנית הטלוויזיה "הזירה" התפלמסו חיים רמון ויצחק הרצוג בחריפות על תקציב המדינה. הרצוג טען כי בהיותו שר תקף רמון את התקציב שהניח שר האוצר אהוד אולמרט. רמון הכחיש וטען שנאם נגד התקציב כאשר בנימין נתניהו החזיק עדיין בתפקיד. בצאתם מהאולפן נמשך הוויכוח, והם התערבו: אם הרצוג צודק - שניהם יצביעו לעבודה, אך אם חיים דייק - יכניסו לקלפי את הפתק של קדימה. ההוכחה בוששה לבוא כי רמון חש בלבו ואושפז, ומכאן איחולי החלמה מלאה.
margalit@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
