אמת היא שקר
מספר פרטים נשכחים על חברון וכפר דרום
ואז הכנתי פופקורן והבנתי. למען הדיוק, בעקבות אכילת הפופקורן צצה בתוכי מין הארה זולה וגסה. בקערה נותרו רק גרעינים. רובם מבריקים מזיעת השמן, שזופים במידה, קורנים, נדמים לחבורה עליזה שסיימה אורגיה סוערת. מגרעינים אלו בקעה התפרחת הלבנה כגולם צחור הפורץ מפקעת. אלו הגרעינים שעשו מה שמצופה מהם. לעומתם היו סרבני הפיצוץ מעטים אך בולטים. גרעינים שחורים, עכורים, מחוספסים. גרעינים שרופים ומרירים. גרעיני תירס עם אמת פנימית בלתי מתפשרת, גרעינים עם אינטגריטי. ואני כמותם רוצה להיות, גרעין שרוף ומעצבן. כי האמת שלי, עם דגש על שלי, סמיכה מדי ומבעבעת בתוכי, ואני חייב לירוק אותה גם אם אין בה נחמה או הומור.
מי יזכור את הילד מנחם סגל במדינה המפריטה את זהותה לנתחי חיקוי אמריקני עלוב. הערבים זוכרים. לא אותו, אלא את עטא אלזיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חיג'אזי. לפני כחצי שנה נערכה תהלוכה לכבודם בעכו. תהלוכה חיננית שהוגדרה על ידי יוזמיה, עמותת תאופיק זיאד לתרבות לאומית, כתהלוכת זיכרון לציון 75 שנה לעלייתם לגרדום ותלייתם של שלושה לוחמי חופש פלשתינים בידי חיילי המנדט הבריטי בפלשתין.
השתתפו בה כמאה ויותר אזרחים ערבים, פעילי ציבור, ראשי רשויות, חברי כנסת ופעילים פוליטים. על פי הפרסום של העמותה, חיג'אזי, ג'מג'ום ואל-זיר היו בין הבולטים במהפכת אלבוראק שפרצה בעקבות ניסיון של קבוצות יהודיות להשתלט על קיר אל-בוראק, חלק מחומת מסגד אל-אקצה שבירושלים. התהלוכה יצאה מהמקום שבו היה כלא עכו בזמן המנדט הבריטי ושבו בוצע גזר הדין לכיוון מסגד אל-ג'זאר שבעיר העתיקה ומשם לבית הקברות המוסלמי שבעכו, שבו הונחו זרי פרחים על קברי שלושת הרוצחים. יוזמי התהלוכה קראו לכל האזרחים הערבים ולפעילי התנועות הפוליטיות והחברתיות הערביות "להשתתף בתהלוכה לזכרם של השלושה ולזכר לוחמי החופש הפלשתינים בכלל, בייחוד בימים אלה".
משטרת ישראל שמרה על הסדר. ועכשיו לתרגום. חיג'אזי, ג'מג'ום ואל-זיר הובילו את הטבח ביהודי חברון בתרפ"ט. קיר אל-בוראק הינו הכותל המערבי והעילה שבגינה טבחו הערבים ביהודי חברון, צפת, ירושלים ומוצא. מנחם סגל היה ילד בן שנתיים כשהפורעים הערבים מלקו את ראשו, ובמדינת ישראל הריבונית מציינים את זכר רוצחיו בחסות המשטרה.
העימות המכוער בחברון בין מתיישבי חברון היהודים לכוחות הביטחון נטחן עד לזרא וגונה בכל כינוי אפשרי ואין לי אלא להסכים עם הגינוי הגורף. אלא ששטח המריבה, קרי השוק הסיטונאי, נותר עלום עבור הציבור הישראלי מבחינת העבר הנורא הטמון בין רגביו. הישראלים אינם יודעים מה אירע בתרפ"ט באותו המקום. ועל כן תזכורת.
בספרו של רחבעם זאבי הי"ד על טבח חברון מופיע תזכיר לנציב העליון שנשלח לאחר הטבח מקהילת חברון. "את הרב מאיר קסטל, בן 68 שנה, ואת הרב בידרבקין, זקן בן 70 ועוד חמישה בחורים שדדום, סירסום, והרגום בכל מיני עינויים. את האופה נח אימרמן צלוהו חי על הפרימוס. את הרב אברהם יעקב אורלינסקי הכהן, רב זכרון יעקב שבא להשתטח בחברון, מצאוהו בשעת תפילתו עטוף בטליתו, הוציאו את מוחו מגולגולתו ואת מעי אשתו ריטשו. את הרוקח בן-ציון גרשון, פיסח שאינו יכול לזוז ממקומו, ששירת בחברון 40 שנה וגמל הרבה טובות לערבים,
"את המורה דובניקוב ואת יצחק אבושדיד חנקו בחבל. את משה בן-יעקב גוזלן, בן 18 שנה, שסעוהו מפיו והרגוהו. שישה בתי כנסת, שניים מהם עתיקים, ובתוכם 64 ספרי תורה, מהם עתיקים מגולי ספרד, כולם נשדדו וחוללו. הספרייה העתיקה מיסודו של ר' יהודה ביבאס, עם כתבי יד עתיקים מאוד, יקרים מאוד, כל אלה נשדדו, נשרפו ומהם מתגוללים באשפות".
יהודי חברון שחיו לצד הערבים מאות שנים נרצחו במיתות שונות ומשונות. היו בין הערבים חסידי אומות עולם שהצילו חיי אדם, אך אין בהם כדי להקהות או לטשטש את ממדי הזוועה. ריטוש גופות, עקירת עיניים, ריסוק גולגלות, סירוס זקנים וילדים, שפיכת מעיים. נערה בת 13 שנאנסה על ידי 13 חיות אדם לעיני אביה המעונה. על תינוקות שראשיהם הוטחו בקירות.
אבא שלי, שהיה חייל בחטיבת ירושלים שכבשה את חברון, סיפר לי שהעיר נכבשה ללא ירי. ערביי חברון היו בפאניקה. הם לא הניפו דגלים לבנים אלא סדיני ענק. הם היו בטוחים שהנקמה בפתח. אך הנקמה היהודית, הציונית, לא היתה רצח חסר הבחנה והתעללות בחסרי ישע, אלא חזרה לעיר האבות. ביטול חוק המדרגה השביעית המקולל, חוק שנקבע במאה ה-13 על ידי בייברס הסולטן הממלוכי ואשר משמעותו היא שליהודים מותר לעלות רק עד המדרגה השביעית בכניסה למערת המכפלה מבלי להיכנס לקבר. בעיני ישראלים רבים אין משמעות למערת המכפלה. אין משמעות לקדושת המקום ולחופש הפולחן. בעיני ישראלים רבים, חרדים שאינם מכבדים את צפירת יום הזיכרון ראויים לסקילה בכיכר העיר.
אבל מטרתי אינה להוכיח את צדקת ישיבתנו בעיר האבות. ברור לי שהמאבק אבוד בישראל 2006. גם מתנחלי חברון אינם קדושים בעיני ומעשיהם ראויים לגינוי. אלא שהפרופורציות מופרכות.
בעיתון הזה פורסמה בגיליון האחרון של "מוסף שבת" תמונת שער שבה מופיעות ילדה יהודייה רעולת פנים לצד ערבייה רעולת פנים. בכיתוב התמונה נכתב: "מימין: פעילת חמאס בהפגנה בשכם. משמאל: נערה יהודייה בחברון". הקונוטציה ברורה. הנוער שמפגין בחברון והחמאסניקים מהווים סכנה דומה, בפרט כשכותרת הגיליון דרשה "אהוד לטיפולך". האם אין הבדל בין רצח חפים מפשע על ידי מתאבד באוטובוס לבין השלכת ביצים ונאצות בזויות.
נדמה שהיום, הציבור הדתי בכלל והמתנחלים בפרט הפכו לציבור השנוא במדינה. ואני מוצא את עצמי מסכים יותר ויותר לקביעה של ידידי האהוב, העיתונאי אבישי בן-חיים, כי שינוי לקחה 15 מנדטים של שנאת חרדים וקדימה והמפלגות משמאל מצאו יהודים עם אף עקום יותר.
אז אני מריר וכועס וחסר הומור. האם נשמע אותו קול זעקה מתלהם ומתחסד מול הצהרות המגזר הבדואי המאיים באינתיפאדה באם על פי תוכנית הממשלה יועברו 75 אלף בדואים שפלשו לאדמות מדינה למגורי קבע בעיירות שיוקמו עבורם? חבר הכנסת טאלב א-סנע לא פוחד לומר: "אנחנו חייבים להוביל מאבק ללא פשרות. אלה היושבים בכנס מנותקים מהמציאות, מבחינתם הם האדונים ואנחנו העבדים. אבל אנחנו צמחנו מהאדמה הזאת. או שנחיה עליה בכבוד או שנמות עליה בכבוד. אני מזהיר, התוכנית הזאת תוביל לפיצוץ, עימות ואינתיפאדה".
קברניטי המדינה חוששים לעצור את מבצעי הלינץ' ברוצח היהודי בשפרעם, חוששים לפעול מול הפשע הבדואי המשתולל בנגב, אך לא חוששים להתנגש ביהודים. רוממות הדמוגרפיה ושלטון החוק בגרונם, אך אשכיהם משקשקים בצקלונם. הם יודעים היטב כי ציבור המתנחלים אינו מסוכן למרות הדמוניזציה של התקשורת.
זהו ציבור שהוכיח בפינוי גוש קטיף שפינוי יהודים הוא בונבוניירה דה לוקס. ציבור שנפל על כתפי מגרשיו בדמעות שליש. בגוש קטיף לא נהגו כמו בכפר הבדואי ביר אל-משאש, שם פתחו באש על שוטרים שהגיעו עם צווי הריסה למבנים לא חוקיים.
האם אין לצפות ממי שדורש את פינוי השוק ומאחזים לא חוקיים למינימום של רגישות בעת הזו, להידברות אמיתית. האם נכון כעת להתעמת בכוח עם ציבור שרק הקיץ הוכה מכה קשה ומשפילה, ציבור שעולמו חרב עליו, אך ורק כדי להרוויח נקודות בעיתונות ובדעת הקהל?
לסיום, דוגמה מובהקת לעלילת דם מכוערת שנרקמה נגד המתנחלים. ביום שישי האחרון חשף ערוץ 10 את ממצאי מעבדות המשטרה על החומצה בכפר דרום. לא היה ולא נברא. לא נמצאו שרידי סודה כאוסטית. בזמן ההתנתקות פמפמה התקשורת הפופוליסטית והמתלהמת אורגיה של שקר והסתה נגד המתבצרים על גג בית הכנסת. החומצה שלא היתה הפכה לנקודת השפל בלונה פארק של ההתנתקות.
אמנם כבר למחרת האירוע דיווח בית חולים סורוקה שאין מדובר בחומצה, אך זה לא עצר את עורך "ידיעות אחרונות" מר רפי גינת לכתוב טור מתלהם, עילג והיסטרי תחת הכותרת "יהודי לא שופך חומצה על יהודי". רון לשם ב"מעריב" העניק לנוער המתנחלים אבחון פסיכולוגי חמור ומביך. "עיניים רעות" היתה הכותרת של הטור המזועזע. שמעון שיפר, שופרו של ראש הממשלה, הביא את דברי שרון על "חבורת ברברים".
הפרקליטות מיהרה להגיש כתבי אישום נגד הנערים. והצדיק היחידי בסדום היה ח"כ מיכאל איתן, תומך התנתקות בעצמו, שמחה נגד הכזבים. השבוע, למעט ערוץ 10, לא טרחה התקשורת לפרסם את ממצאי מעבדות המשטרה.
segal199@012.net.il
נא להמתין לטעינת התגובות
