עלילה בדרך לעליון
כמו בנו הפורש בקרוב מכס המשפט, גם שניאור זלמן חשין היה המשנה לנשיא בית המשפט העליון. מתברר כי דווקא השמועות על היותו רוויזיוניסט, שאותן הכחיש בתוקף, סללו את דרכו למשרה הרמה ב-1948, כחלק מן הרצון לשמור על מראית עין של איזון פוליטי במערכת המשפט
הוועדה לבחירת שופטים הוקמה בחוק רק ב-1953. עד אז השליט הבלעדי במינוי שופטים היה שר המשפטים פנחס (פליקס) רוזן (רוזנבליט). להבדיל מבתי משפט השלום והמחוזי המנדטוריים שהמשיכו לפעול ברציפות לאחר קום המדינה, היה צורך להקים יש מאין את בית המשפט העליון. רוזן, שנעזר בחיים כהן, הביא את המועמדים לממשלה שהמליצה, ומועצת המדינה - שהפכה בהמשך לכנסת - אישרה. הסינון והבדיקה ניזונו במידה רבה משמועות ומרכילויות, וגם האתיקה לא היתה בשמים. הראיה לכך היא שרוזן מינה לנשיא בית המשפט העליון את חברו ושותפו ד"ר משה זמורה.
הראשון שנפסל לעליון עקב רינונים היה גד פרומקין, היהודי היחיד שכיהן בבית המשפט העליון המנדטורי וגיבור מחקרו הקודם של ברון. בבתי המשפט המחוזיים המנדטוריים היו שבעה שופטים יהודים, שנתפשו גם הם כמועמדים. חמישה מהם יצאו בשן ועין מ"המסמך הסודי" שחיבר לגביהם חיים כהן. על ד"ר נתן בר-זכאי (ברדקי) נאמר: "חשוד על היותו נתון להשפעות. שלילי גם מבחינה משפטית"; על מקס קנטרוביץ (קנת): "הרושם הוא שהוא ישר, אך בתל-אביב יש המרננים אחריו".
רק שניים יצאו נקיים מהמסמך של כהן: יעקב אזולאי וש"ז חשין. אלא שאזולאי לא בא בחשבון בגלל מוצאו הספרדי. ה"אליטה המשפטית הייקית", כותב ברון, "מנעה, למרות הפצרותיו של בן-גוריון, מינוי של שופט ספרדי לבית המשפט העליון עד שנת 1962". הראשון שמונה היה אליהו מאני.
ובחזרה ל-1948. רוזן שאף להקים בית משפט שישקף את המפה הפוליטית: שניים ממפא"י, ציוני כללי, דתי ורוויזיוניסט. ארבעה מועמדים עברו בצורה חלקה: הנשיא זמורה ויצחק אולשן (מפא"י), מנחם דונקלבלום (מטעם הציונים הכלליים) והמועמד הדתי, הרב שמחה אסף, מומחה למשפט עברי שלא היה משפטן. למשבצת הרוויזיוניסטית יועד עורך הדין המוערך והמקובל אברהם ויינשל. סירובו של ויינשל הכשיר את מועמדותו של חשין.
אלא שכאן מגיע הסיפור המוזר. חשין לא היה רוויזיוניסט כלל, אלא רק נחשד ככזה. הוא אפילו ניסה להתנער בכוח מהזיהוי הרוויזיוניסטי כיוון שחשש, ובצדק, שיבולע לו. "הוא לא ידע מה מצפים ממנו", אומר ברון, "הוא רק ידע שביולי 1948, שלושה שבועות אחרי פרשת אלטלנה, להיות רוויזיוניסט זה רע מאוד. אנשים נעצרו ונשלחו לכלא. אלא שהמציאות עלתה על כל דמיון. כל מה שנזקף לשלילה לגבי חשין, הפך לפתע לצד זכות מובהק, שהבטיח למעשה את מינויו. הנטל הפך לנכס".
את הסיפור המפותל הזה צריך להבין על רקע המתחים הפוליטיים והאידאולוגיים של התקופה. מצד אחד, שלטה הגישה שנודעה לימים כסיסמתו של בן-גוריון "בלי חירות ומק"י". מצד שני, רוזן, בתיאום עם בן-גוריון, ביקש בכל זאת להכניס רוויזיוניסט לבית המשפט העליון. מועמדות חשין אושרה בישיבת הממשלה ב-14 ביולי 1948.
כיצד ומדוע זוהה חשין כרוויזיוניסט? ראשית, בגלל שנתפש כאדם לאומי, ובמושגי הימים ההם, לאומי שויך אוטומטית לימין הרוויזיוניסטי. סיבה נוספת נעוצה בסיפור הבא. חשין, כשופט מחוזי, דן בתביעת הדיבה הראשונה בארץ. איש אצ"ל בשם מאיר קוטיק תבע את ביטאון מפ"ם "על המשמר" על שייחס לו סחיטת דמי חסות מבעל חנות שסירב לתרום לאצ"ל. ממש במהלך המשפט הופגזה אוניית האצ"ל אלטלנה. עורך העיתון מרדכי בנטוב התרשם מתקרית שאירעה באולם כי לחשין פינה חמה ל"פורשים". אותו בנטוב כיהן גם כשר העבודה והבינוי בממשלה והתנגד נחרצות למועמדות חשין. כותב ברון: "בנטוב לא הבין כי בשלב זה נמצא המקלל מברך, כמעשה בלעם. ייתכן שהתנגדותו של בנטוב רק חיזקה עוד יותר את מועמדותו של חשין".
יומיים לאחר ישיבת הממשלה, בבוקר יום שישי, 16 ביולי, הוזמן חשין ללשכתו של היועץ המשפטי לממשלה יעקב שמשון שפירא. חשין היה בלחץ. הוא ידע שמועמדותו על הפרק, אך לא על החשד הרוויזיוניסטי שדבק בו, וגם לא שהחשד הזה דווקא מחזק את מועמדותו. האבסורד הוא שגם שפירא לא ידע. מבחינתו, הוא דבק במשימה לשמור על השירות הציבורי מפני "חירות ומק"י".
עצם קיום הפגישה חרג מכל המקובל, בוודאי במושגים של היום: היועץ המשפטי מזמן אליו למשרד שופט מחוזי ותיק ונכבד כדי לתהות על קנקנו הפוליטי. הפגישה הסתיימה בדרישה מפורשת של שפירא מחשין "לטהר את עצמו" במכתב מפורט אל שר המשפטים.
ברון בחן לא רק את תוכן המכתב של חשין, אלא גם את הטיוטה
האבסורד רק מתעצם. חשין, שמעיד על עצמו כמי שהתפקד להגנה, נכנס לעליון על תקן הרוויזיוניסט. רוויזיוניסט בעל כורחו, אבל בהחלט לטובתו. ואכן, שישה ימים לאחר הפגישה בין שפירא לחשין, הצביעה מועצת המדינה הזמנית על חמשת המועמדים לבית המשפט העליון. כולם אושרו ברוב גדול. חשין אושר ב-26 קולות בעד, שניים נגד וחמישה נמנעים. כחודשיים לאחר מכן, ב-14 בספטמבר 1948, החל ההרכב החדש של בית המשפט העליון בכהונתו.
אלא שצלקת הפגישה עם שפירא לא הגלידה וכנראה גם פגעה בבריאותו של חשין. כותב ברון: "בני משפחתו של חשין סברו כל השנים כי לקה בלבו בגלל המתח הנפשי הרב שנגרם לו באותו בוקר. ואכן חשין סבל מבריאות לקויה במהלך כהונתו כשופט בבית המשפט העליון ונפטר בגיל 56, בדצמבר 1959. אלמלא נפטר, היה מתמנה הוא - בגלל גילו ושנות הוותק שצבר - ולא שמעון אגרנט, לנשיא בית המשפט העליון עם פרישתו של יצחק אולשן בשנת 1965. שמונה שנים של'נשיאות חשין' היו מן הסתם שונות במידה ניכרת מן השנים של נשיאות אגרנט".
gorali@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
