ניר בכר תובע מידיעות מיליון שקל
לאחר שהגיש עתירה לבית הדין בדרישה להשיבו לעבודתו תובע היום בכר את ידיעות אחרונות בסך מיליון שקלים
לפי כתב התביעה, וכפי שכבר טען בעתירתו לבית המשפט לעבודה, מאז מינויו של גינת לתפקיד העורך, נאלץ בכר להילחם על פירסומן של כתבות שעסקו בקשרי הון ושלטון. בכר טוען שלא פעם הוא ננזף ואף ונדרש להימנע מהבלטת אותן ידיעות על שער המוסף.
בתביעה טוען בכר כי כבר בשבוע הראשון לכהונתו של גינת בתפקיד, בעקבות פרסום תחקיר על התנהלותה של שרת התקשורת דאז דליה איציק בפרשת ניסיון הדחתו של מנכ"ל רשות הדואר יוסי שלי, הטיח גינת בו ובכתב גידי וייץ האשמות קשות ו"חסרות בסיס". כך, טוען בכר, העלה גינת טענות ש"בדיעבד התברר כי לא היה להן בסיס". עוד נטען בתביעה כי גינת אסר על בכר להמשיך ולפרסם מכתבי תגובה של קוראים שנשלחו לעיתון.
בתביעה טוען בכר כי כמה שבועות לאחר מכן נודע לו כי המוסף לשבת עומד לפרסם ראיון על השרה דאז "ושהסיבה לפרסומו היא 'פיצוי' על פרסום התחקיר". בכר טוען כי מדובר בראיון "שעתיד היה לקעקע את תוכן התחקיר ולפגוע ביושרתו המקצועית של הכתב". בכר, כך נטען בכתב התביעה, ניסה למחות על הפרסום, אך גינת טרק לו את הטלפון.
יצויין כי לבכר נודע בדיעבד מעורך המשנה יואל אסתרון שהראיון נכפה על עורכי המוסף לשבת בהוראת המו"ל נוני מוזס, שביקש לפצות את השרה דאז על פרסום התחקיר בעניינה.
בתביעה מתייחס בכר גם לפרסום תחקיר שעסק בהשתלטותם של ראש הממשלה אריאל שרון ובנו עומרי שרון על תקציבי המועצות הדתיות ו"חלוקת מינויים" לחברי מרכז הליכוד. על פי התביעה, התחקיר אמור היה להתפרסם שלושה שבועות לפני פיטוריו של בכר. "גם במקרה זה הביע גינת בפני התובע תרעומת מהפרסום, וטען שמדובר בהתעללות בגוויה", נכתב בתביעה. לבקשתו של גינת, הסכים בכר לא להקדיש לתחקיר את שער המוסף.
בכתב בתביעה נטען עוד כי בהעדרו של גינת בשל נסיעה לחו"ל, קרא עורך המשנה יואל אסתרון את התחקיר ואישר אותו לפרסום. לדברי בכר אמר לו אסתרון: "אם זה לא תחקיר, אני לא יודע מהו תחקיר". כמו כן נטען כי כאשר ביקש בכר לפרסם פרומו לתחקיר ב"ynet" הורדה הידיעה בהוראת המו"ל מוזס.
מכתב התביעה עולה עוד כי סמוך לזמן הפרסום, נקרא בכר לחדרו של גינת שהביע תרעומת על הפרסום וטען ש"זה לא סיפור". לדברי גינת, "היועץ המשפטי של כלבוטק קרא את הכתבה וחשב שאין בעייה בהתנהלות של שרון'". זאת למרות שאושרה על ידי היועצים המשפטיים של העיתון.
כתב התביעה מגולל גם את ההתנהלות בדבר התחקיר על אלי לנדאו. התחקיר עסק בניגוד עניינים בו היה מצוי לכאורה לנדאו שכיהן כיו"ר דירקטוריון חברת החשמל, ובין היתר בלחצים שהפעיל על חברי דירקטוריון חברת החשמל כדי שיאשרו עסקת גז עם מצרים והתערבותו לקידום מכרזים לתועלת חבריו - שבתאי שביט, האחים עופר, ראובן אדלר ושרגא אלעד.
בכתב התביעה נכתב כי "בבוקר ה-24 ביולי 2005, התקשר גינת לתובע (בכר) והודיע לו שמר לנדאו מחפש אותו בעקבות הכתבה שעומדת להתפרסם על אודותיו במוסף '7 ימים'. התובע, שהיה בדרך ללוויה של עמיתה לעבודה, סיכם עם גינת שידונו על כך עם שובו לעיתון, בשעות אחר הצהריים". כששב לעיתון, טוען בכר בכתב התביעה, הוא גילה כי גינת התחייב בפני לנדאו שהכתבה נדחית למועד בלתי ידוע. "בבוקר ה-28 ביולי 2005, פנה התובע למר לנדאו והפציר בו שייפגש עם כותבי התחקיר ויגיב לכתבה. מר לנדאו, שהופתע לשמוע שהעיתון ממשיך לעסוק בענייניו, דרש בכל תוקף שהכתבה תידחה עד לאחר מינויו לתפקיד יו"ר רשות השידור.
בכל אותו זמן ממשיך גינת לתבוע לראות את הכתבה
באותו ערב, נטען בתביעה, הסכים גינת לתת לבכר להשמיע את טיעוניו. כשבכר נכנס לחדרו של גינת מצא שם את עוזרו של המו"ל, מר שילה דה-בר, שכלל לא ידע על הרקע לפסילת הכתבה, והודיע שהוא בסך הכל הספיק ל"רפרף על הכתבה". גם בסיומה של אותה פגישה הודיע גינת כי אין בכוונתו לחזור בו מההחלטה לפסול את הכתבה.
"מאותו שלב ניכר בגינת שהוא מנסה להכשיר בדיעבד את פסילת הכתבה תחת לחציו של לנדאו, תוך שהוא מגן עליו בלהט ומרצה על יתרונותיה של עסקת הגז עם מצרים. במוצאי שבת, 30 ביולי 2005, עלה התובע לחדרו של גינת פעם נוספת כדי להסיר את רוע הגזירה אך גינת הודיע לו שהוא מסרב לדון איתו בפסילה".
על פי התביעה, עם סירובו של גינת, פנה בכר למו"ל העיתון, ארנון מוזס, ובא עמו בדברים בנוגע לפרסומה של הכתבה. בפניו טען בכר כי גינת מסרב לפרסם את הכתבה מפאת ניגוד עניינים המתבטא בקירבתו אל מר לנדאו ואל סמי עופר (חברו הקרוב של גינת), וכי ההחלטה שלא לפרסם את הכתבה הינה החלטה שרירותית ולא מנומקת. בסופו של דבר, היה זה מוזס שהפך את החלטת הפסילה של גינת והכשיר את הפרסום, שהביא לפתיחת חקירה נגד לנדאו.
"ביום 17 בדצמבר 2005 התראיין מר לנדאו לתוכנית 'פגוש את העיתונות' בערוץ 2. בתשובה לשאלת המראיינת אם דיבר עם עורך העיתון בניסיון למנוע את פרסום התחקיר בעניינו השיב מר לנדאו כי 'דיבר עם כל מי שאפשר' והוסיף כי שמע שיש מחלוקת בעיתון סביב פרסום התחקיר וכי 'בסופו של דבר עורך המוסף פוטר'", נכתב בכתב התביעה.
בהמשך כתב התביעה נטען כי "ב-6 בדצמבר 2005 הזמין גינת את בכר לשיחה, בה שאל הוא נמצא בקשר ממושך עם כתבת עיתון הארץ, ענת באלינט. התובע הכחיש את הרמיזות, כאילו הדליף לה את מהלך האירועים שהביאו לפרסום הכתבה על לנדאו והוסיף כי גורמים רבים במערכת העיתון ידעו על התנגדותו של גינת לפרסום התחקיר. לאחר שבוע במהלך ישיבת עורכים החל ויכוח בין בכר לגינת. אז טען בכר "כי דומה שבמהלך השבועות האחרונים פועל העיתון בשירות קמפיין הבחירות של אריאל שרון".
למחרת זימן גינת את בכר לשיחה והודיע לו כי אין לו עוד אמון בו. גינת הטיח בו כי הוא זה שהדליף ל"הארץ" את דבר ההתנגדות לפרסום הכתבה וטען כי התובע אינו מבין בתחקירים. "בתום הפגישה 'הציע' גינת לתובע לבחור באיזו דרך הוא מעוניין לסיים את תפקידו - פיטורים, התפטרות, או חופשה ואז התפטרות".
בכר אמר, כי הרקע לפיטורים הוא חוסר הגיבוי של גינת לפרסום תחקירים וכי מדובר במהלך של הדחה על רקע פוליטי. באותו יום כבר מונה איתי כ"ץ לממלא מקומו כעורך 7 ימים - תפקיד אותו הוא ממלא עד היום.
לאחר הפיטורים נפגש בכר לפי התביעה עם נוני מוזס. בפגישה הוא ניסה לשנות את ההחלטה של גינת ואף ביקש לפתוח דף חדש ביחסים בינו לבין גינת. מוזס השיב כי ההחלטה בעניינו של התובע תתקבל בתוך 24 שעות. באותו יום שלחה באלינט, דואר אלקטרוני למר מוזס ולגינת, בו הכחישה את הטענה כי בכר הדליף לה את הדברים. ב-18 בדצמבר 2005 נמסר לבכר מכתב פיטורים המודיע על סיום תפקידו.
עד מועד הפרסום לא התקבלה תגובתו של גינת.
נא להמתין לטעינת התגובות
