הדרמה הגדולה
פרשנינו הפוליטי, קובי אריאלי, ממליץ לשים עין על הקיבוצים. סמכו עליו
לאחר שעתיים של שיטוט מעויף בקפטריה ניגש אליי פתאום בחור צעיר. "הדרמה הגדולה", הוא אמר לי, "תהיה בקיבוצים. שם זה מאבק לחיים ולמוות. שים עין על אורית". איזה אורית? שאלתי. הוא הסתכל בי בחשדנות מסוימת, מנסה להבין אם אני צוחק או מתכוון ברצינות. "אורית נוקד", הוא אמר. "אם היא לא לוקחת, זה המפץ הגדול. היא היתה יכולה לרוץ גם בארצי, אבל היא לקחה את הסיכון. זה הסיפור הגדול של הערב הזה, נמתין ונראה".
עוד זה מדבר ומפינה נסתרת של האולם אני מבחין בנפנופי ידיים של זוג צעירים חסרי מנוח שמאותתים לי בעצבנות לבוא לכיוונם. מובן שרצתי בבהילות. הם דחקו אותי אל מעבר לעמוד עבה והחלו להרביץ בי, בעיניים מבריקות, הר של אינפורמציה שעיקרה הוא, ואני מקווה שאני חוזר בדייקנות על המונחים, ש"הסיפור של הערב הזה זה השכונות". מה שקרה זה שאלי בן-מנחם הורדם. פשוט הורדם. מתחת לאף שלו, יורם מרציאנו הולך להביא פה סיבוב כזה שחבל על הזמן. אין, זה הולך להיות סיפור-סיפור ופעם, כשיהיה זמן, אתה עוד תשמע דברים שאתה לא מאמין. אתה לא מאמין.
כיוון שתהליך ההבשלה של כניסה לאקלים פוליטי הוא דבר שלוקח חמש דקות, מיהרתי לירות לעברם בהתלהבות "אל תבלבלו את המוח, הדרמה האמיתית תהיה בקיבוצים". הם מיד הבינו שהם לא נפלו כאן על פראייר, ומיהרו לתפוס להם קורבן אחר.
בשלב הזה, אני עצמי כבר ניגשתי באומץ ובביטחון לשולחן סוער מאוד שהעלה עשן סמיך, גררתי כיסא ונכנסתי לשיחה בדיוק כשאיש עם שפם נתן לחלל האוויר צעקה: "מה בני זלץ? איזה בני זלץ? אתה יודע בכלל על מה אתה מדבר? בהליכה, אתה שומע? בהליכה הוא לוקח אותו!", ואז, בשבריר שנייה של שקט שהשתרר לפתע, כחכחתי מעט בגרוני והשחלתי פנימה, בקול רם, את אחד המשפטים הפוליטיים המדויקים ביותר שהושמעו כאן לאחרונה: לפי דעתי, אמרתי, הדרמה הגדולה תהיה בקיבוצים. נפלה דממה. האנשים מסביב הבינו שיש להם כאן עניין עם אחד שמבין, ואני המשכתי ואמרתי שאם אורית לא לוקחת, אני אישית אוכל את הכובע שלי ואתם הרי יודעים
שיש לי מה לאכול. . . כולם צחקו ואני קמתי והמשכתי לשולחן אחר.
תכלית הדברים אינה מן העניין, אבל בלילה ההוא נולד פרשן פוליטי בישראל. משחר ילדותי, מגיל שמונה בערך, כל מה שרציתי היה להבין בפוליטיקה. מסביבי היו תמיד אריות פוליטיים. אנשים שעשו קריירה מניתוח נתונים ומפרשנויות בזמנן. מעולם לא ידעתי איך זה בדיוק עובד. עם התקדם הלילה, הבנתי שאני מחזיק חומר נפץ ביד. בשלב הזה אני עדיין לא יודע לאן אני לוקח את זה, אבל בשלוש לפנות בוקר נכנסתי הביתה על בהונותיי וסגרתי אחריי את הדלת. "זה אתה?", לחשה אשתי מהחדר. אל תשאלי, שאגתי, עוד לא יודעים כלום. הדרמה הגדולה תהיה בקיבוצים.
kobia@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
