הבן של אבא
חתן פרס סוקולוב לעיתונות הוא חיה נדירה בג'ונגל התקשורת. כשהקולגות נכנעים לאופנות הבל, מקדמים אינטרסים זרים, גורפים רווחים אישיים, מעוותים את הסיקור ומשניאים את עצמם, ובצדק, על הציבור, יעקב אחימאיר מתעקש לבוא לעבודה. לדווח באופן ענייני ורהוט, לראיין באיפוק אינטליגנטי ולהיות מחויב לאמת. בראיון נרחב הוא מספר על החיים בצל אביו הנערץ לשמצה, נועץ סיכה צוננת במחנה הלאומי וטוען כי לכל אדם יש זכות להביע את דעותיו, גם אם הוא לא מסכים איתן
אבל שלא תיתנו לחזות הקודרת להטעות אתכם. אין כאן טריק ולא אחיזת עיניים. מאחורי המראה הנוגה מסתתר גבר נוגה, או כפי שיעיד על עצמו, רגיש ופגיע, וגם מושחז ושופע הומור דקיק ומאופק, כיאה לילד טוב אחימאיר, הילד של אב"א וסוניה ז''ל. נסיך הזרם המהדר של התנועה הרוויזיוניסטית, חתן פרס סוקולוב לעיתונות אלקטרונית לשנת 2005 "על מפעל חיים ועבודתו היסודית והאחראית בסיקור מכלול נושאים בחברה הישראלית ובעולם" כמאמר הנימוקים של חבר השופטים.
כבר יותר מ-35 שנה יעקב אחימאיר הוא עיתונאי משדר בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית. כתב מדיני ושליח בוושינגטון, כותב מאמרי דעות בעיתונות, עורך ומגיש תוכניות אקטואליה, מהדורות חדשות ויומנים. התגלמות הערוץ הראשון בשיא ממלכתיותו וקורקטיותו,במובן הטוב של המילה שהיתה כבר מזמן למונח גנאי בעידן של רייטינג ומבזקיות, קליפיות ושטחיות.
פרס סוקולוב הוא פרס ראשון שאחימאיר מקבל מאז ראשית הקריירה שלו, ויש בו משום הכרה ברלוונטיות של מי שמוגדר לפעמים "עוף מוזר", בוודאי ציפור נדירה, בנוף התקשורתי של הימים האלה.
אילו היית צריך לנסח בעצמך את הטיעון המרכזי לקבלת הפרס, מה היית אומר?
"אני לא יכול בשום פנים ואופן לנסח טיעון מטעמי לקבלת הפרס הזה או כל פרס אחר. ועובדה היא שאני לא הגשתי את המועמדות שלי לפרס, אם כי אני אדם שבהחלט מכיר ביתרונות המסוימים שיש לי, אבל גם בחסרונות. אני חושב שצריך היום לתת פרס לא רק לי, אלא לכל עיתונאי שאיננו מכשיל אפילו באקראי או בהיסח הדעת את קהל הקוראים ואת קהל הצופים שלו".
למה אתה מתכוון?
"אני בוודאי עשיתי טעויות במהלך העבודה שלי, אבל היום צריך לשבח כל עיתונאי שאיננו מטעה, מכשיל בהיסח הדעת או אפילו ביודעין את הקהל שאליו מכוונים דבריו. את בהחלט שומעת כאן ביקורת. אני יכול להעיד על עצמי שאני משתדל בעבודתי להיות סולידי, וככל שהדבר תלוי בי ואם אינני טועה אני מאוד משתדל להיות אמין".
סולידי ואמין, אלה כמעט מילים גסות בתקשורת היום.
"זה מה שאני יכול למכור. זה מה שאני יכול להציע. אני לא יכול להציע דוגמנות, אני לא יכול להציע פטפוט, ואני גם לא יכול להציע קלות דעת וחנופה לציבור שצופה בטלוויזיה או מאזין לרדיו. אני עורך תוכנית שנקראת'רואים עולם', תוכנית רצינית וסולידית, וגם במונחים של הערוץ הראשון היא זוכה לקהל צופים נאמן ומסור. אנחנו משוחחים ביום ראשון והבוקר ראיתי ששיא הרייטינג של התוכנית ששודרה אמש היה 12.9 אחוז , מול תוכניות בידור מאוד פופולריות אצל המתחרים. אז אולי יש לזה מקום. אולי יש לי מקום".
אתה לא מלמד בבית ספר לתקשורת. אם היית מלמד, מה זה היה?
"את צרכני התקשורת הייתי מלמד איך לקרוא עיתון, איך לקרוא ידיעה בעיתון, מה מסתתר מאחורי מונחים כמו'מקורבים', מה היא האמת שמסתתרת מאחורי ידיעה זו או אחרת, מי הם הגורמים האינטרסנטיים שהיה להם עניין בפרסום הידיעה או בהכוונת התוכן של הידיעה".
ואיזה מורשת מקצועית אתה מנחיל לאנשי התקשורת של הדור הזה?
"לאנשים המתכוונים לעסוק בתקשורת ומתכוונים להצליח הייתי ממליץ להיות במגע קרוב מאוד עם פוליטיקאים, להשתדל להיכנס לתוך החוג הקרוב ולהגיע למצב שבו יוכלו לכנות פוליטיקאים בשמותיהם הפרטיים, רצוי גם בכינויי החיבה שלהם. הייתי ממליץ בפניהם לעשות מה שמכונה - זה באנגלית אבל השתרבב גם לשפה שלנו - לרכוש את אמנות המינגלינג, לטפוח על שכמו של האיש החשוב ולהמתיק איתו סוד, וכדי לעשות רושם תמיד-תמיד לשוחח בטלפון הסלולרי ולסיים את השיחה במילים:'אני כרגע נורא עסוק, אבל אנחנו עוד נדבר על זה'.
"כמו כן, רצוי מאוד לכתוב את הדברים המאוד מקובלים. בשום פנים ואופן אל תשחה נגד הזרם, תתחשב במה שאומרת וחושבת הסביבה, ואם משהו לא מוצא חן בעיניך - תתכופף ותיכנע ללחצים שמופעלים עליך. בראיונות טלוויזיה או רדיו עליך לזכור כי אתה יותר חשוב מן המרואיין, שאלותיך
חבטה בסגנון אחימאיר. נהגית בדיקציה מושלמת, ללא פאתוס אבל ברצינות תהומית, ורק נצנוץ ממזרי בעיניים מסגיר את הבדיחה המרה.
יעקב אחימאיר נולד ברמת גן, נדד לירושלים, החליף לא מעט בתי ספר, נשאר כיתה בתיכון בגלל ציונים גרועים וסיים את לימודיו בגימנסיה "דביר", למד לתואר מוסמך בהיסטוריה כללית ובמדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, התחיל לכתוב כנער בעיתון הנוער של חירות, והיה לאחד מבכירי העיתונאים בימים שבהם להיות בנו של ארכי-רוויזיוניסט הבטיח יותר יחס של חשדנות ופחות סיכוי לקידום.
בראיונות מוקדמים יותר טען אחימאיר שהייחוס המשפחתי שלו לא הזיק לו מעולם, וכי אף פעם לא חווה תחושות קיפוח. הוא פוכר את ידיו בעת שאנחנו מדברים באב"א אחימאיר, מה שמעיד על הר געש של רגשות שלא כבה גם 43 שנה מאז נפטר אביו הנערץ, מי שהוגדר כאבא הרוחני של "ברית הבריונים", קבוצה פוליטית מחתרתית שפעלה בארץ ישראל בראשית שנות השלושים וייצגה את הזרם הקיצוני ביותר ברוויזיוניזם. חבריה הואשמו בקשר לרצח חיים ארלוזורוב וצל האשמה זאת והדימוי הבריוני של אינטלקטואל עתיר מעשים וכתיבה ריחף שנים כצל מעל המשפחה, אפשר מרחף עד היום.
אתה איש מלא הומור, אבל בעל חזות רצינית להחריד. זה בגלל כובד החיים או טריק שכזה שנועד להטעות?
"שום טריק. לצערי הרב אני אדם שלוקח דברים ללב, לפעמים בצורה מופרזת. אני לא מנסה לתקן עולם. זה עניין של אופי, נולדתי איתו".
עד כמה הילדות בצל אביך עיצבה את מפלס הרצינות שלך?
"אני לא פסיכולוג של עצמי, אבל אני לא חושב שהנטייה הזאת לקחת ללב נובעת מהשפעתו של אבי המנוח או מהשפעת אמי שתחיה".
לא היה קל לגדול כילד של אב"א אחימאיר.
"היה קל ולא היה קל. היה קל במובן הזה שאבא ואמא היו בשבילי בראש ובראשונה אבא ואמא. בתקופות מוקדמות יותר, כשהייתי הרבה-הרבה יותר צעיר, כשאנשים שמעו את שם משפחתי, היו כאלה שדיברו מתוך הערצה גמורה לכך שאני בנו של אב"א אחימאיר. הם מאוד העריצו את אבא שלי. והיו אנשים שכמובן התחלחלו,גם אם לא אמרו לי כי הם סלדו מאבי המנוח.
"הייחודיות הזאת שלו גרמה לי להעריץ את אמי, שהיא בת 97 ונמצאת תחת השגחה רפואית, ורק בשנים האחרונות התחלתי להבין את המסירות שלה ואת הנאמנות שלה ואת עצם העובדה שבתנאי אווירה לגמרי לא קלים היא הצליחה לקיים אותנו, פשוטו כמשמעו".
זה גבל בקושי להתפרנס? עד כדי כך הייתם מנודים?
"לא מטעמי פרנסה, אלא מטעמים של החזקת משפחה בצורה שפויה ומוקפדת, כי עוד לפני שאני נולדתי ואולי גם שנים לאחר מכן, אבי היה אדם מאוד מבודד בציבור הישראלי. הוא לא הלך בתלם".
באב"א אחימאיר דבק כתם החשד במעורבות ברצח ארלוזורוב, דבק ולא הרפה גם אחרי שנוקה כשמערכת המשפט מצאה את האשמים וועדות חקירה הוכיחו אחרת.
איך חיים עם התווית הזאת?
"אנחנו תמיד ידענו שאין בכך שמץ של אמת,והערכאות המשפטיות הוכיחו שידם של שלושת האנשים שלכאורה היו קשורים בזה לא היתה במעשה. אבל ראיתי את ההתקוממות והכאב שלו ואת הצער שלו ושל אמא שלי על כל הפרשה הזאת. זה דבר שפשוט ליווה אותו ומאוד כאב לו, הוא כתב על כך. אני לא יודע אם זה שבר את לבו או לא, אבל זה היה הדבר הדומיננטי ביותר בחייו הציבוריים, שאפשר היה להטיל בו את הדופי.
"אחת החוויות שלי שקשורות בזה היתה שפתאום בשנת 80' או 81' אני שומע ברדיו, בחדשות, שמנחם בגין החליט להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את השאלה הזאת. אגיד לך את האמת, ועדת חקירה ממלכתית שפועלת באופן עצמאי לחלוטין היתה יכולה להגיע למסקנה שכן, שלאנשים האלה היתה יד בהירצחו של חיים ארלוזורוב.
"בגין לקח סיכון אדיר,אבל הוא עשה את זה מתוך מניעים של רדיפת הצדק וחיפוש אחריו. לימים אשתי אורה, שהיא המנהלת האדמיניסטרטיבית של מכון ירושלים לחקר ישראל, מספרת לי ששאול ארלוזורוב, בנו של חיים, בא למכון ולא רצה לשבת בחדר שלה, מין דבר ביזארי כזה. אני דווקא קיבלתי מכתב מרגש מנכדה של חיים ארלוזורוב שאמרה לי שהיא מעריכה את העמידה שלי ושל משפחתי. היא הביעה את האמונה שלה שהיתה כאן מסכת עלילתית".
זה השפיע על אופן הסיקור שלך כריפורטר? הרגשת מחויב לזהירות יתר במידע על אנשים?
"אני לא חושב על זה יום-יום, אבל יכולתי לגלות אמפתיה כלפי אנשים עם יושר פנימי שהסביבה בודדה אותם מסיבות שונות. ראיינתי את רבין במועד ההתפטרות שלו מהממשלה ואחרי הראיון אמרתי לו:'אדוני ראש הממשלה, תדע שיש לך עוד ידידים'.
"כשהייתי כתב מדיני, הכתבים המדיניים היו אריות שכולם בצד של פרס והיו שואלים אותי מה אני מחפש אצל רבין. לא היה לי איתו שום דבר, אבל אני זוכר באופן ברור את תקופת הבדידות שהיתה לו אחרי שעזב את תפקיד ראש הממשלה. הייתי מבקר את יצחק שמיר אחרי שפרש מראשות הממשלה, כשהוא ישב בלשכה שלו בבית אמות משפט. לא היתה אצלי אף פעם נהייה אחר האדם הנמצא בפסגה, שכולם מסתופפים אצלו ומתחנפים אליו ורוצים לרצות אותו".
מה יש לך מאבא שלך?
"לי אין את הכשרונות של אבי וכמובן לא את היכולת האינטלקטואלית שלו, ואפילו לא איזשהו להט של אדם שמשנה מציאות, למרות שיש לי אמונות ודעות. אבי דפק את ראשו בקירות ובחומות הכי בצורות והכי גבוהות, ולא הרפה, ושילם על כך מחיר".
אתה מסוגל, ממרום גילך וגם לאור השינויים בחברה, לבוא איתו חשבון על העיקשות הזאת?
"לא. חס וחלילה. אני רק יכול, בתקופה הזאת, להעריץ אותו. במיוחד בתקופה הזאת. בתקופה שבה אתה צריך להתיישר ולהיות פוליטיקאי ולא רק במובן המפלגתי, אתה יכול להעריץ אנשים שהם אינדיבידואליסטים.
"אבא שלי עבד בתקופה מסוימת במערכת האנציקלופדיה העברית. הוא כתב שם ערכים היסטוריים. אחד מעורכיו היה פרופ' ישעיהו לייבוביץ '. השניים האלה מבחינה אידאולוגית בוודאי היו קוטביים, והיתה ביניהם הערכה הדדית. אני זוכר ששמעתי את לייבוביץ' מדבר באירוע לזכרו של אבא שלי על כך שמעבר לדימוי של אבי כאדם קיצוני מאוד, הוא היה אדם רך בנפשו. הוא עצמו ראה צדדים אחרים שהוסתרו על ידי מערכת הדימויים".
זאת מערכת הדימויים שהפכה אתכם בתקופה מסוימת למנודים?
"לא. אני רוצה לומר לך בצורה חד-משמעית: אני לא נודיתי ולא קופחתי בשום דבר. בוודאי לא בעבודה שלי".
במהלך השנים הארוכות השתרעה עבודתו של אחימאיר על סיקור מיטב האירועים המדיניים הדרמטיים במדינה, כולל בואו של הנשיא סאדאת לישראל כשהוא ליד כבש המטוס, כיסוי אחראי וחרוץ של תחומי האחריות שלו ככתב מדיני, מהפכים פוליטיים ומשברים בינלאומיים, ובשנים האחרונות הוא מרבה לכתוב מאמרי עמדות ב"מעריב". המראיין הקורקטי מאולפני הרדיו והטלוויזיה משייט בין סגנון אובייקטיבי מהוגן להבעה מעודנת של עמדות, לאו דווקא בזרם המרכזי, כשבכל מקרה הוא ממלכתי ואחראי.
כמה אתה מרשה לעצמך להביע עמדות?
"הדבר הכי שנוא עלי כשאני כותב אלה הן אופנות. אני משתדל לא להיות בעדר, גם לא בזה של הפוליטיקלי קורקט. מה תהיה התרומה שלי אם אהיה אחד מהעדר? איפה אמצא את מקומי? ".
אבא שלך יושב לך על הכתף כשאתה מביע דעות מתונות?
"אני לא ידוע כאדם מתלהם, זה עניין של אופי. אני לא מתלהם בשידור או בכתיבה. אם אני מצליח לעצבן מישהו זה גורם לי סיפוק או הנאה, אבל אני משתדל להעמיד דברים על דיוקם. בבחינת 'לי לא תספרו'. אני לפעמים, לא תמיד, יודע את העובדות, ואני יודע את ההקשר של העובדות, אז אל תבואו ותסלפו. עלי תשתדלו לא לעבוד.
"לפעמים עובדים עלי ואני מזהה את זה. עובדים עלי כקורא, כאזרח, אולי אפילו כעיתונאי, ואז אני משתדל להתייצב עם הידע שלי ומגבלותיו ולומר: אני מבקש לא לעבוד עלי. אני מבקש להעמיד את העובדות על דיוקן. זה הכל. וזה מעצבן.
"דוגמה? לפני חודשיים מצלצל אלי דובר האיחוד האירופי בישראל. גוף רציני שמייצג 25 מדינות דמוקרטיות. והוא אומר לי שבדצמבר מתקיים מפגש בין עיתונאים ישראלים לבין עיתונאים מאירופה, דיאלוג ישראלי-אירופי בעיר סביליה שבספרד. יומיים-שלושה של הידברויות. הוא מוסיף:'אבל אני מקווה שלא תיעלב מכך שאני מזמין אותך משום שאתה ימני'. מובן שאחרי שצעקתי עליו לא הסכמתי להצעתו הנדיבה.
אני שואל את עצמי, האם נציג של האיחוד האירופי היה מעז לצלצל לעיתונאי מעיתון חשוב כמו ה' דיילי טלגרף' של לונדון, שהוא עיתון שמרני, ולומר לו'מיסטר ג'ון סמית, אני מזמין אותך למפגש בין עיתונאים בריטים ועיתונאים ממדינות אחרות. אבל אל תיעלב, כי אני מזמין אותך משום שאתה ימני?'. האם היה עושה את זה, האם היה מעז? ".
אתה עיתונאי ימני?
"אני משתדל לשמור על דעותי לעצמי, ומי שרוצה לדעת את השקפותי ועמדותי מוזמן להציץ ברשימותי במדור דעות. אני משתדל להיות מדויק".
אמרת שצעקת על הדובר של האיחוד האירופי. אני מתקשה לדמיין אותך צועק.
"חבל שלא הפעלתי את מכשירי ההקלטה בביתי,כי לוהיו מופעלים כל המכשירים הרי לאחר שניות הם היו יוצאים מכלל פעולה. לפעמים אני צועק. מה לעשות? לפעמים אניגם בן אדם".
ודווקא בימין יש טוענים נגדך שאתה "מר טלוויזיה לא מאוזנת".
"יוסי ביילין היה הפוליטיקאי הפעיל הראשון ששלח לי מברק ברכה כשנודע שאני נמנה עם חתני פרס סוקולוב. הראשון. ואחריו יאיר צבן ואחר כך זבולון אורלב. אף איש מהתנועה רבת ההדר הז'בוטינסקאית לא בירך. לא במכתב ולא באמירה. היתה תקופה, לפני הרבה שנים, שאנשי ימין מובהקים מאוד כעסו עלי.
"אחד מחברי הכנסת שהיו בליכוד אפילו כתב לי מכתב שבו הוא השתמש בביטוי שאני'חומץ בן יין'. ביטוי מאוד קשה. כשהייתי כתב מדיני לפעמים היו מתחים ביני, הקטן, לבין ראש הממשלה מנחם בגין. כנראה שהיו ציפיות ממני.
"לעומת זאת, לפני פחות משנה קיבלתי טלפון מגדעון ספירו, השמאלן שבשמאלנים, בדיוק כשנהגתי במכוניתי מהאזכרה השנתית בהר הזיתים למנחם בגין, והוא מספר לי שבארץ נמצא ד"ר דניאל אלסברג, מי שהיה מנתח מערכות בפנטגון והדליף ל'ניו יורק טיימס' את מסמכי הפנטגון על ההסתבכות של ארצות הברית במלחמת וייטנאם.
"במונחים של השיח האמריקני הציבורי הוא גדול השמאלנים. אמרתי לספירו שאני מיד רוצה לראיין אותו. עשיתי ב'רואים עולם' ראיון של 12 דקות עם אלסברג, והוא אמר שהוא רואה את עצמו כמרדכי ואנונו הישראלי. לעניות דעתי זה היה ראיון מרתק. למחרת אמר לי ספירו,'ידעתי בידי מי אני מפקיד את הראיון הזה'. אז אני מכבד אנשים והשקפותיהם.אני יכול לשאול אותם שאלות,אני יכול להקשות עליהם, אבל זכותו של אדם להביע את דעותיו, גם כשהן לא עולות בקנה אחד עם השקפותי האישיות".
אביך היה משנה כיום את דעותיו?
"אני מניח שבנושאי ארץ ישראל והעם היהודי הוא לא היה משנה את השקפותיו ".
מה היה אומר על תנועת הליכוד של היום?
"אני לא יכול לדבר בשמו".
ובשמך?
"לפעמים, כשאני נוסע לצפון תל אביב, יש שם חניון שנקרא'חניון אחימאיר', שנמצא כמובן ברחוב אחימאיר. אני לא בטוח שאין שם פיצרייה אחימאיר או חנות פרחים אחימאיר. ואז אני מחייך בצורה מאוד מרירה. על הליכוד של היום אני לא אומר. אני לא רוצה להתבטא בנושא הזה".
על הפוליטיקאים בכלל?
"תניחי לזה. אני רק יכול להגיד שמעולם לא שתיתי תה בביתו של פוליטיקאי פעיל, ולא הוזמנתי לבר מצווה של בנו של פוליטיקאי פעיל, ואני לא אומר זאת בנימת תלונה".
חשבת פעם ללכת לפוליטיקה?
"אפילו לא לרגע. כל מי שמכיר אותי יודע שאני פשוט לא בנוי לזה".
לפני כשנתיים עשה אחימאיר היסטוריה כשסירב להיכנס לאולפן "שבע וחצי" של הערוץ הראשון להגיש מהדורה אחרי שנכפה עליו אייטם שלא היה לגיטימי בעיניו.
באותו יום התפרסמה ב"מעריב" ידיעה שלפיה סכום עתק מושקע בשיפוץ לשכתו של אחד ממקורבי מנכ"ל רשות השידור דאז, יוסף בראל. מנכ"ל הרשות ביקש לכפות שידור ידיעה במסגרת "שבע וחצי", ובה ראיון עם עו"ד אמנון זכרוני אשר יפריך באותות ובמופתים את הסכומים שננקבו בידיעה.
אחימאיר סירב בכל תוקף להכליל את הנושא במשדר, ומשלא נענה, עזב את האולפן רגע לפני השידור. "חשבתי שכדי להפריך ידיעות שקריות יש דובר, ורשות השידור לא צריכה לנצל את זמן האוויר שלה כדי להגן על שמה הטוב. נסעתי הביתה וחשבתי שהסתיימו 2,000 שנות עבודתי ברשות השידור. אבל בכל אופן חזרתי".
היית קרוב ברגע מסוים לוותר על המקצוע?
"אף פעם. אני מאוד אוהב את המקצוע הזה ומשקיע בו את כל כולי, אם כי בצורה מוגזמת. כאשר הייתי כתב לא חסכתי מעצמי שום שעה ושום רגע כדי לקבל את'הסקופ האדיר' בתום מפגש מדיני שנמשך חמש שעות, רק כדי לשמוע מפי אחד הנוכחים שהשיחות היו טובות. כשהייתי כתב בוושינגטון הייתי נוסע באמצע הלילה למערכת ה'וושינגטון פוסט' כדי לקבל את העיתון מיד לאחר הדפסתו, שמא אוכל לצטט ממנו ידיעה רלוונטית לנו ולהקדים ביומן הבוקר את כל השאר".
איזה סקופ אדיר אתה זוקף לזכותך?
"היה לי במשך חודשים סקופ עולמי שהתרוצצתי איתו,שלא היתה לי אפשרות לפרסם אותו והייתי במתח שבועות וחודשים. ידעתי שחיל האוויר עושה את כל ההכנות להפציץ את הכור הגרעיני בבגדד מפי מקור בכיר,שבחוסר אחריות גמור סיפר לי על ההכנות, על החזרות שחיל האוויר עושה, ואם אני זוכר נכון הוא סיפר לי גם על העלויות של המבצע המתוכנן. לגמרי לא הופתעתי כאשר חזרתי עם אשתי מחופשה באילת במוצאי חג השבועות כשהודיעו על הפצצת הכור הגרעיני".
אתה יודע שזה ייחשב ככישלון צורב שלך שהיית הגון מדי, או אחראי מדי.
"אם זה ייחשב ככישלון, אני נושא את הכישלון הזה כמדליה על החזה. אפילו לא העברתי לצנזורה את העובדה הזאת בניסיון להוציא משהו ולרמוז".
היית נוהג היום אחרת?
"תלוי במה מדובר. האם הייתי עושה משהו כדי להכשיל בצורה קולוסאלית דבר כזה? אם המבצע היה נכשל ייתכן שהיו באים ואומרים שהיה עלי להתריע בשער מפני אפשרות של כישלון או משהו כזה. אבל הטענה שלי היא אל המקור הבכיר שהיה חסר אחריות כשסיפר לי את הפרטים האלה, לפישר כמוני, יליד רמת גן. בשביל מה?".
מדברים היום על גילוי נאות למצבו של ראש הממשלה. אתה מרוצה ממידת הגילוי?
"סך הכל כן, ככל שאני יכול לשפוט. אני חושב שהציבור בארץ הוא ציבור מאוד אינטליגנטי וערני, ואני חושב שגם מן ההודעות הלקוניות אפשר להבין מה מצבו של ראש הממשלה, גם בלי להתמצא בפרטים".
עבדו עלינו?
"אמרו לנו שהוא תקין. דובי וייסגלס אמר לחיים יבין'היה כלא היה', וחזר ואמר את זה. אני כהדיוט אומר שאם חלילה היה קורה לי אותו אירוע בפעם הראשונה, אפילו אירוע המוגדר קל והשפעתו היתה מזערית, האם למחרת הייתי חוזר לעבודה מבלי לקחת שבוע או שבועיים חופש כדי להירגע מהטראומה הזאת? האם מישהו במשפחה היה נותן לי לחזור לעבודה? ואני לא ראש ממשלה, על כל הכובד המשתמע מכך".
אתה כבר לא איש צעיר, כמה מחבריך למסך עושים מאמצים גדולים להסתיר את גילם המתקדם, צובעים שיער. כמה אתה מודע להופעה החיצונית, לנוכחות המסך, למקומך כסלבריטי בעולם ששייך לצעירים?
"הביטי על האפור בשיערי. זה שלי. לגמרי. אני לגמרי לא סלבריטי במובן המקובל. אנשים מזהים ויודעים מי אני, אבל בגלל האופי שלי, שהוא סגור במקצת, אני לא יודע להשתתף באמנות הסמול טוק.
"הכיף שלי הוא להנחות פעם בשבוע את התוכנית'יש עם מי לדבר' בגלי צה"ל, התגובות שאני מקבל על ההנחיה הזאת הן ממש מדהימות. אני מודע לחשיפה בטלוויזיה, אבל אני לא חושב שאני עושה עם עצמי משהו במיוחד בגללה. אכן, העולם שייך לצעירים, אבל לא צריך להשליך את הקשישים אל איגלו בקוטב הצפוני.
"אני עורך ומגיש של מגזין בינלאומי ורשות השידור היא בעלת זכויות על התוכנית '60 דקות' של רשת סי-בי-אס, המורכבת משלוש כתבות תחקיר שאורך כל אחת מהן כ-12 דקות. הגיל הממוצע של הכתבים הוא 70. מייק וולאס הוא בן 84. כך שלגיל יש יתרונות וחסרונות ואם מישהו היה מעז בארצות הברית לומר שמספיק עם הכתבים הזקנים האלה, הוא לא היה שורד".
מה האירוע המרגש ביותר שסיקרת בטלוויזיה?
"יש נושא אחד שמלווה אותי לאורך שנים, ואני מלווה אותו בצורה מתמידה ככל האפשר, וזה הג'נוסייד, רצח העם הארמני. לפני שנים רבות ערכתי לטלוויזיה את הכתבה הרצינית הראשונה על הנושא הזה, לאחר שקודם לכן, בלחץ משרד החוץ ועקב הקשרים המיוחדים, שאני לא מזלזל בהם, עם הטורקים, לא שודר דבר וחצי דבר בטלוויזיה הישראלית על הנושא.
,דן סממה, שהיה אז עורך התוכנית 'יומן', הציע ואני ערכתי כתבה. נפגשתי עם יוסי ביילין, והוא - אני זוכר את זה עד עכשיו-הפנה את אצבעו לעבר תיק שהיה מונח בחדר מגובב מסמכים ואמר:'אתה רואה, כל ההתכתבויות בתיק הזה נובעות מהכתבה שלך'. היה אז איום של טורקיה לצנן את היחסים עם ישראל.
"מאז כתבתי כמה וכמה מאמרים על הנושא הזה, ואני מאוד גאה על כך. למדתי את זה מאבא שלי - מהאיש הקיצוני לכאורה הזה - שהיה פילוסוף של ההיסטוריה. באחד ממאמריו כתב על ההקבלה ההיסטורית בין העובדה ששליש מהעם הארמני נרצח ושליש מעמנו נרצח. את זה כתב אדם שאמור להיות בריון, קיצוני, מרוכז בגורל העם היהודי, והוא עשה את ההשוואה בין השואה שלנו לרצח העם הארמני. זה דבר מדהים. זה לא שהוא הפקיע את הייחודיות מן השואה שלנו, אלא אמר לנו להסתכל מה קרה לעמים אחרים".
איך עבר עליך תהליך ההתנתקות?
"הייתי בין הכתבים של הערוץ שסיקרו את ההתנתקות מחבל קטיף לפני ביצועה. ראיתי את הבתים, טבולים בירק, מוקפים גינות, ואני זוכר שישבתי באחד השידורים בביתה של משפחת סלוצקי בגני טל, וכל הדבר הזה גרם לי צער עצום. לראות ולהבין שבעוד ימים אחדים הבתים האלה ייהרסו ומי יודע מה יהיה בגורלם של האנשים האלה.
,כשעשיתי את השידור הזה, אצל השכנים כיסחו את הדשא. היתה אמונה ששום דבר בסופו של דבר לא יקרה, וזה היה קשה מאוד. אני זוכר שנכנסתי לבית בנווה דקלים ודמעות כמעט עמדו בעיני כשהבנתי שעוד מעט כל זה לא יהיה קיים. כל זה ייחרב. בשבילי זה היה מאוד-מאוד קשה. בשידורים אני חושב שהייתי מאופק, אבל בתוך תוכי זה גרם לסערה גדולה. גם מבחינה אנושית וגם כי התחברתי לאנשים האלה".
כבר שנים שאתה לא ממש מסקר אירועים באופן קבוע. אתה כבר לא ריפורטר. נגמלים מזה?
"בנפשי אני ריפורטר. התואר הזה,'כתבנו', הוא מאוד מחייב. זה תואר שאפשר להתגאות בו. ציבור העיתונאים לא שם לב לזה, אבל בסוף השנה, במוסף מיוחד של'דה מרקר', התפרסם סקר על מקצועות המביאים כבוד לעוסקים בהם, ויש מקצועות שקיבלו בסקר אפס אחוזים. ביניהם מקצוע העיתונאות, ושירותי ליווי. אני מתקומם על התוצאה הזאת, למרות שיש לכבד את בחירתם של המשיבים בסקר. אני שואל את עצמי איך הגענו לתוצאה כזאת?".
מי באמת האשם?
"אני נותן לך מידע, תעשי בזה מה שאת מבינה".
יש איזו פאשלה מקצועית שלך שאתה יכול להעיד עליה?
"בוודאי היו משגים. אבל לא משהו שאני לא ישן בגללו בלילות".
מה אתה אוהב יותר, עיתונות כתובה או אלקטרונית?
"מעריך מאוד עיתונות מודפסת. מאוד נהנה ומחשיב כתיבה טובה".
יש לו בן, אבישי, בן 38, ובת , ענת, בת 36, וחמישה נכדים. שני ילדיו מתעניינים בעבר המשפחתי, והנכד תומר התבקש לעשות עבודה לבית ספר על שם של רחוב ומשמעותו ובחר ב"אב"א אחימאיר".
אתה סבא משוגע?
"לא. אני מאוד אוהב אותם, אבל אני אדם שזקוק להיות עם עצמו וזה מרגיז ונראה לפעמים לא טוב, אבל זה הצורך. אני חייב את הזמן הזה להיות עם עצמי. ממש חייב. בשבועות האחרונים אני נוסע הרבה מאוד בין ירושלים לשפלה כדי לבקר את אמי. בריאותה מאוד רופפת, אבל לשמחתי הרבה היא הפנימה את העובדה שהכריזו עלי כאחד ממקבלי פרס סוקולוב והיא מאוד שמחה".
ומה בנוגע לספר? אתה מתכנן ספר זיכרונות?
"לא, אבל אפשר שעוד אכתוב. בינתיים אני רק רוצה להמשיך לעבוד ככל שאוכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
