מגע של קסם
בחדר קטן במתנ"ס בדימונה מצליח יהודה ביטון לחולל נסים. הוא מושך אליו ילדי רחוב שעסקו בפשע, ומתחיל את תהליך השיקום. התוצאות מפתיעות
ר', רק בן 15 וכבר אחרי שני ביקורים בכלא, לא הכיר מעולם את אביו. הוא עלה מארצות הברית עם אימו רק כדי להיפרד ממנה כעבור שלוש שנים. "עד גיל 13 לא עשיתי שטויות, אבל אחרי שאמא הלכה נשארתי כאן לגמרי לבד. לא היה מי שישאל אותי איפה אני ומה אני עושה, לא היה מי שיגיד לי מה מותר ומה אסור". אימו נסעה לביקור קרובים בארצות הברית ולא שבה משם יותר, השאירה אותו מאחור ללא ויזה, ללא תעודת זהות או זהות בכלל, ללא שום תשובה בנוגע לנסיבות שבהן נעלמה ולא שבה.
ומאז הוא משוטט ברחובות הצהובים והריקים של דימונה. פורץ מבית לבית רק כדי להוכיח לעצמו שהוא זוכר איך מרגישים את הפחד, כאילו שעובדת היותו שחור בין לבנים, אמריקני בין ישראלים, כושי עברי בין יהודים, אינה ממלאה לבדה את סאת השוני שיכול לשאת ילד בכוחות עצמו. כמו היה צל חולף מסתובב ר' בינינו, נטול אזרחות וזהות, ללא עבר, עתיד ותקווה.
"גרתי עם חבר בן 18 וחצי מהקהילה", הוא מספר, "ביום היינו ישנים ובלילה מסתובבים ברחובות. היינו מדברים, אבל מהר מאוד זה התחיל לשעמם אותי ותוך חודשיים הצטרפתי לקבוצה שפרצה לבתים. ההתחלה היתה קלה: נכנסנו לגינות ולקחנו משם את האופניים. ידעתי שאני עושה דבר רע, אבל זה היה יותר טוב מאשר לשבת שעות ולהשתעמם. בבוקר היינו צובעים את האופניים בצבע אחר ומוכרים אותם במשהו כמו 100-50 שקל".
אימו של ר' קראה לו על שם כדורגלן מפורסם, והחלום להיות כדורגלן מקצועני עדיין מפרנס את לילותיו. הוא נמוך ומוצק, מדבר בשקט במבטא אמריקני שלא היטיב להסתגל לרי"ש ולחי"ת, מתאר את מעלליו במין חיוך מבויש, בודק כל הזמן על פניו של בן שיחו שמא הגזים. "אחרי כמה שבועות הרגשנו שהאופניים לא מביאים מספיק כסף, אז התחלנו להיכנס לבתים. שלושה-ארבעה נערים יחד נכנסנו פנימה, לקחנו פלאפונים, ארנקים ותיקים, כל מה שאפשר".
לא פחדת?
"בטח שכן. בגלל זה נכנסתי לשם. יחד עם הפחד אתה מרגיש את האקשן, את ההצלחה. הרגשתי שאני חלק מקבוצה, לא סתם איזה ילד עזוב ובודד שלאף אחד לא אכפת ממנו. באותה תקופה, כשהייתי מסתובב ברחוב ורואה ילד קטן עם ההורים שלו, קינאתי נורא. החיבוק של אמא היה חסר לי מאוד, גם עכשיו".
יותר מ-60 פריצות ביצע יחד עם חברים, בחלקן כמעט נתפס. "לילה אחד נכנסתי לאיזו וילה. החבר שלי עמד בחוץ, הוא היה אמור לשרוק לי אם מישהו מגיע, אבל כשבעל הבית הגיע, במקום לשרוק לי הוא ברח. הרגשתי פתאום שמישהו תופס אותי מאחורה ומתחיל לתת לי מכות רצח. הוא גרר אותי לאוטו שלו, זרק אותי מאחור ואמר לי שהוא לוקח אותי לתחנת המשטרה."
אבל ר' הצליח להתחמק מעונש. "כשהתחלנו לנסוע שמתי לב שהוא לא נעל את הדלת של האוטו, ידעתי שזו ההזדמנות שלי לברוח, אבל פחדתי שאם אקפוץ החוצה יקרה לי משהו. ככל שהתקדמנו לכיוון המשטרה הבנתי שהסיכויים שלי להצליח לברוח הולכים ויורדים. עצמתי את העיניים,
בפעם אחרת נכנס עם החבר שלו לווילה גדולה ומצוידת. תחושת הפחד הפכה כבר למלווה צמוד, כזה ששוכחים מקיומו: "היתה שם טלוויזיה ענקית, אז ישבנו לראות קצת תוכניות. אחרי חצי שעה נכנסנו לחדר השינה והוצאנו את הכספת מתוך הקיר. לפתוח אותה שם לא יכולנו כי לא היתה לנו אבן משחזת, אז לקחנו איתנו את הכספת ופתחנו אותה רק למחרת. היו שם הרבה מסמכים וכמה אלפי שקלים".
הדבר הראשון שעשה עם הכסף היה לרכוש אצבע חשיש ולהתמסטל. "אחר כך היינו הולכים לאיזו מסעדה ואוכלים בלי חשבון. משם לקנות בגדים. התרגלתי להכי טוב: היינו קונים ג'ינסים של קרוקר ולי קופר, ונעליים של טימברלנד. זה היה הפיצוי הכי שווה על כל השנים שרציתי ולא היה לי".
ר' עשה חיל, המשיך לטפס במעלות הפשע, עד שנחת בקרב השמנה וסולתה של הפושעים הזוטרים: גנבי הרכב. הם הבינו אותו והוא אותם. הוא פרץ לבתים רק כדי לגנוב מפתחות של מכוניות, וגם אם ראה על הדרך משהו אחר שווה ערך לא טרח. את המפתח של הרכב שגנב מכר לגנבי הרכב לפי מחירון לא רשמי אך מחייב.
כמה עולה מפתח של הונדה סיוויק?
"משהו בין 6,000 ל-7,000 שקל".
ג'יפ?
"על מפתח לג'יפ רגיל קיבלתי בערך 12 אלף שקל. על ג'יפ טוב אפילו 20 אלף שקל".
סובארו?
(צוחק) "על סובארו לא מבזבזים את הזמן. אף אחד לא גונב סובארו".
ר' מספר שאם לא היה מבזבז את הכסף שהחזיק ביד היום היו לו 700 אלף שקל והוא היה האיש הכי עשיר בדימונה. לא נראה שהוא מתפאר לחינם. הילד הזה, עכשיו בן 17 וחצי, עבד ברחובות כמו מטורף. "אף פעם לא הסתפקתי בפריצה אחת בלילה, לא בגלל שרציתי להרוויח יותר, אלא בגלל שזה מה שידעתי לעשות. כשמשיגים כסף בפריצה לא מפסיקים, ממשיכים הלאה מיד. היו לילות שלא רציתי להמשיך, אבל זה היה חזק ממני".
מה זה בשבילך כסף?
"אני שונא ואוהב. כשיש לי אז אני מאושר, וכשאין לי אני מצטער שבכלל קיים דבר כזה שקוראים לו כסף".
החגיגה נגמרה כשהסתבך באיזה חוב למישהו והחליט לבצע שוד מזוין עם חבר. הם ביצעו תצפיות על הקורבן שביקר מדי יום בבנק כדי להפקיד כסף, וכשהיו בטוחים בכך שהמסלול שלו קבוע רכשו כובעי גרב וסכין פרפר וארבו לו ליד הפארק באיזה ערב קיצי: "כשהוא הגיע קפצנו עליו. בטח שהרגשתי פחד, ידעתי שעל שוד מזוין אפשר לקבל 15 שנה בכלא, אבל באותו רגע לא היה אכפת לי מכלום. לא היה לי מה להפסיד, אין לי אבא ואין לי אמא. מה אכפת למישהו מה אני עושה? מה אכפת למישהו אם אתפס? אם אשב בכלא?".
האיש הזה שוכב על האדמה, ואתם מאיימים עליו בסכין. אתה לא מרחם עליו?
"לא. לא חשבתי עליו בכלל, חשבתי רק על עצמי".
בעקבות מידע שהגיע למשטרה נעצר ר' לאחר מספר שבועות. הוא לא הודה בדבר כאשר האשימו אותו השוטרים במעורבות ב-40 פריצות , והורשע בסופו של דבר בשבעה מעשים, שבגינם נגזר עליו עונש מאסר של תשעה חודשים בכלא הנוער "אופק". מישהו בקהילה הודיע לדודתו בארצות הברית כי האחיין שלה יושב בכלא, והיא הגיעה ארצה, כשהיא הופכת לו לבית, לראשונה מאז נעלמה אימו. על התקופה שבה ישב בכלא הוא אינו מרחיב את הדיבור, רק מספר כי למד שם לא לסמוך על אף אחד וכי אין דבר כזה חבר אמיתי.
"אני זוכר את היום שבו השתחררתי משם. הסתובבתי בכלא חצי שעה, תעיתי בשבילים עד שמצאתי את שער היציאה. כשיצאתי החוצה התבוננתי בפעם הראשונה בבניין הענק הזה והרגשתי כל כך קטן. לא רק לעומת הבניין, גם לעומת כל החיים האלו".
את הדרך לדימונה עשה באוטובוס, בכרטיס שקיבל בבית הסוהר כשהשתחרר. כל רכושו, כמה חולצות וזוג מכנסיים, היה בתיק שלו. "בדרך חשבתי רק על החברים בשכונה, אפילו לא התקשרתי לדודה שלי להגיד לה שאני יוצא. לא קיבלתי שום החלטה לגבי העתיד ובעצם המשכתי לחיות בדיוק מאותו מקום שבו הפסקתי כשנכנסתי לכלא".
רק שהפעם זה הפך גרוע יותר. נישא על גלי השנאה לממסד, נהדף קדימה בכוח הבגרות שצבר בכלא, ר' עלה כיתה: ביקר יותר בתים בכל לילה, אסף יותר שלל ועוד הרבה יותר סמים. החשיש הפך למרכיב הכרחי ברוטינת הפריצות הליליות, ור' הפך לתלוי בו, מסתחרר בלופ אינסופי מייאש, כזה שממנו כנראה אי אפשר לצאת.
מדי יום בשעה חמש אחר הצהריים פותח יהודה ביטון את דלת "מרכז נוער רב תחומי", השם הפורמלי לבית החם והדל ששומר על כ-150 בני נוער - רובם עבריינים - מפני הרחובות, השיעמום והחידלון שמציעים להם החיים בדרך כלל.
היום הוא פותח כבר בשלוש כדי שנוכל לדבר בשקט. בדרך קולטים אותו כמה חבר'ה שמאושרים מההזדמנות לגנוב עוד שעתיים במועדונית. "אין יום שישי שלא מתקשרים לבקש שנפתח, אבל זה בלתי אפשרי, גם אני וגם הצוות צריכים לחיות קצת. אפילו במוצאי שבתות וחגים אנחנו פותחים את המועדונית", אומר ביטון.
ולא שזה המקום שהייתם מאחלים לילדכם לבלות בו אחר הצהריים. קטן וצפוף, ארבעה שולחנות בקושי, אולי 20 כיסאות, והקור בלתי נסבל. החבר'ה מתגודדים בחוץ, למרות שגם בפנים מותר לעשן, וכשמגיעה ארוחת הערב ב"חמגשיות" אוכלים גם בעמידה בחוץ. ובכל זאת הם ממשיכים להגיע בהמוניהם, משוגעים על המקום, ממהרים להתעטף בחיוך הנדיר שמבליח אליהם, להתכנס תחת העץ הנדיב הזה, שמציע לקבל אותם ללא שום תנאי.
"בחיים לא נרחיק מכאן נער לצמיתות", אומר ביטון. "לא קיים כאן מושג כזה, לצמיתות. הדלת תמיד נשארת פתוחה. גם אני וגם הם יודעים שלחזור לרחוב זה העונש הכי הרסני, ולא נשלח אותם למקום שממנו באו. נכון שבמקרה של ונדליזם או אלימות נשלח את הנער מיד, אבל למחרת נקבל אותו בחזרה. אלו ילדים ששום מסגרת לא קיבלה אותם כמו שהם, וכאן, בפעם הראשונה, מחבקים אותם ללא תנאי. אני יודע שזו הדרך היחידה לשקם אותם: לתת להם הרגשה שאתה איתם עד הסוף, גם אם הם נופלים בדרך".
ביטון , 40, יליד דימונה, טוען כי הדבר הגרוע ביותר שיכול הממסד לעשות לנער עבריין הוא להוציא אותו מהבית ולהעביר אותו למוסד סגור או לפנימייה לעבריינים. "להוציא ילד מהסביבה הטבעית שלו זו טראומה לכל החיים. ילד עבריין חייב להיות מטופל בתוך הבית שלו - ויהיה זה הבית הכי גרוע שיש - ובתוך הקהילה שלו. המשולש ההכרחי הוא שצלע אחת היא הבית, השנייה היא הקהילה והשלישית - בית הספר. הם חייבים להזין זה את זה ולקחת אחריות משותפת לילד".
מערכת הרווחה, טוען ביטון, קורסת מהיעדר תקציבים. אולם מה שיותר חורה לו זה שהמושג "אחריות קהילתית" נעלם לחלוטין מהלקסיקון. מניסיון אישי שעיצב את הגישה השיקומית שלו: "המערכת אף פעם לא הצליחה להכיל אותי כילד, לא חיבקו אותי מספיק, לא נתנו לי הרגשה שאני שווה משהו. הייתי יושב שעות על שיעורי הבית שלי, וכשהגעתי לכיתה המורה ביטלה את זה בהינף יד. לאף אחד לא היה אכפת שאני אחד מ-12 אחים ואין מי שיראה את השיעורים שלי בבית ויעזור לי".
הוא התחיל להסתובב ברחובות עם נערים בעלי רקע פלילי, ומהר מאוד הפך למנהיג. "הייתי אלים. השפה שלי היתה מכות וונדליזם, וזה מה שעשיתי אחרי שהרחיקו אותי מבית הספר. פרצתי לשם בלילה עם החברים החדשים שלי, שברתי כיסאות, ניפצתי חלונות והרגשתי שזו הנקמה שלי במקום שהתייחס אלי ככה". שלושה תיקים נפתחו נגדו על מקרי תקיפה במסגרת חיסולי חשבונות שערך עם כנופיה אחרת בעיר. עד גיוסו לצבא לא השתלב בשום מסגרת, אבל כאשר התגייס לפרויקט "נערי רפול" הובטח לו שאם ישלים את שירותו הצבאי יימחק כל הרישום הפלילי שלו.
וכך היה. לאחר שהשתחרר, נקי מעברו, פתח עסק עצמאי. כשהיה בן 28 השלים תעודה של 12 שנות לימוד ומיד אחר כך גם תעודת בגרות. הוא החל בלימודי תואר ראשון שאותם טרם סיים, אולם בתריסר השנים האחרונות, כאמור, הוא עושה את מה שתמיד חלם לעשות. "מגיל עשר היה בי צורך עז להיות שייך למערכת שדחתה אותי, שלא רצתה בי ושלא האמינה ביכולות שלי. היום, כשאני נמצא כבוגר בעולם של הנוער המנותק, אני לא יודע מי העבריינים: אנחנו, המערכת שמחליטה על סדרי עדיפויות ואמורה לעזור לילדים האלו, או הם, אותו נוער אומלל שלא פעם אין לו מה לאכול בבית והוא גונב כדי לשרוד".
ביטון משמש היום כעובד קהילתי בתוך בית הספר "עמל" בעיר, בית הספר היחיד שמחויב לקלוט את הנערים המגיעים למועדונית שהוא מנהל אחר הצהריים, מטעם היחידה לקידום נוער. הוא הבין שכדי להחזיר את הנוער לחיק הקהילה הוא חייב למצוא דרך אחרת, כזו שאף אחד לא הלך וכשל בה, כזו שתגניב את הנוער, יותר מהפריצות, הסמים והכסף הקל.
הרעיון נשמע פשוט: חברת הפקות. ביטון, יחד עם 25 נערים, יקימו חברה להפקות אירועים. אבל הרעיון מסובך מאוד, בעצם, אם נזכרים שמדובר בנערים ששכחו צורת אות, אולי אף פעם לא הכירו כזו, נערים שאין להם מושג איך יושבים בכיתה, למה צריך לקבל מרות של מבוגר, מה צורתו של העולם בשעה שמונה בבוקר, ושבאופן כללי רגילים להתפרנס על בסיס של אלפי שקלים ללילה.
יחד עם המתנ"ס המקומי תיכנן ביטון להביא את הקבוצה הראשונה של הנערים, ולא הרפה עד שקיבל ממנהלת המתנ"ס התחייבות שלא משנה מה יהיה, היא תדבק בתוכנית עד הסוף ולא תיבהל ממה שיקרה בדרך.
ביטון: "אספתי אותם מהרחוב. הלכתי למקלט שכונתי באיזה בלוק. זה מסוג המקומות שמזמינים צרות, מתחת לאדמה, רחוק מעין מפקחת. אמרתי להם שיבואו למתנ"ס, שאלתי אותם מה הם אוהבים, מה היו רוצים לעשות. הם צחקו לי בפנים. אחד אמר לי: 'איך אני אבוא למתנ"ס? יש לי צו הרחקה מהמקום הזה, אני רק דורך במקום מעיפים אותי. חוץ מזה, לא מתאים לנו. זה ללפלפים'. הבטחתי להם שאני איתם באש ובמים. והם התחילו להגיע".
זה היה קשה ולו בגלל העובדה שבכל פעם שנדמה היה שהנה מתקדמים, קרה משהו שהזכיר לכולם במה מדובר. החבר'ה הלכו מכות ביניהם, היו כאלו ששברו כיסאות, השחיתו וגנבו ציוד. "מה חשבתם?", ענה ביטון למקטרגים, "שיש לי מטה קסם ואני אהפוך בעזרתו נערים שהסתובבו חמש-שש שנים ברחובות לילדים טובים? תשכחו מזה".
"זה הולך להיות קשה, אבל אם תתייאשו תוכיחו להם מה שהם חשבו קודם: שאין להם סיכוי להצליח בחיים. זה תהליך ארוך, חייבים לגייס סבלנות והרבה אהבה", ביטון הטיח במבקריו. למרבה המזל, מנהלת המתנ"ס עמדה בהתחייבות שלה, ולמרות הלחצים שהופעלו הודיעה לצוות שלא משנה מה יקרה, לא מפסיקים את הפרויקט.
"קסם הפקות", כך קראו הנערים לחברה שהקימו, יצאה לדרך בחורף 2002, עם הפנים לאירוע הגדול הראשון שלה: תחרות מלכת היופי של דימונה. הם עשו כל מה שנמצא בתחום אחריותו של מפיק, ומעבר לכך: גייסו חסויות לאירוע, עשו עבודת יח''צנות בעיתונות המקומית, בשלטי חוצות ובאמצעות עלונים, יצאו לרחובות ושיכנעו בנות להגיע לאודישנים לקראת התחרות, בחרו ועדה של שמונה נערים שקיימה את האודישנים והחליטה מי יהיו המועמדות הסופיות, תיכננו והקימו את התפאורה לתחרות, בחרו מנחה לערב מתוך הקבוצה והכינו את התוכנית לערב כולו, הדפיסו ומכרו כרטיסים ועבדו כמו גדולים כמעט שבעה חודשים.
תהליך ההכנה של האירוע היה המנוף לשיקום שלהם. זה לא קרה מיד, אבל התחיל תהליך של זליגה מהרחוב למתנ"ס, מלילות על הברזלים לערבים ארוכים של עבודה על התוכניות לאירוע. הם החלו להבין, תוך כדי תנועה, מהי עבודת צוות, ולמה מותר למישהו לצפות מהם למשהו.
ביטון וצוות המדריכים שלו החלו לכוון את הנערים לכך שיחזרו למסגרת שממנה התנתקו, למעשה הציבו את זה כתנאי, אך לא כאולטימטום. כך גם בנוגע לשימוש בסמים בפרט ולהתנהגות עבריינית בכלל. הדברים לא נאמרו מפורשות, אולם ריחפו כל העת בחלל האוויר, ולנערים היה ברור כי זו הציפייה מהם. שאין דרך אחרת לחזור למוטב חוץ מאשר זו.
נקודת המפתח בהצלחת הפרויקט היתה העמידה במשברים. ביטון לא נבהל כשאלה הגיעו. "שבוע לפני האירוע עמדנו להוציא אותם למחנה קיץ בטבריה. התעוררתי באותו בוקר שבו היינו אמורים לנסוע, והטלפון שלי צילצל. על הקו היה שוטר שהודיע לי שבמהלך הלילה נעצרה חצי מהקבוצה בחשד שהיו מעורבים בשוד מזוין".
ייאוש?
"הרגשתי אכזבה מסוימת, אבל בשום אופן לא ייאוש. אי אפשר להוציא מהם את הרחוב ביום אחד. אני יודע עם מי אני חי ועובד, ואני יודע שיהיו עוד מעצרים, אבל אסור להרפות מהם, זה ילך ויתמעט עד שייפסק לגמרי. אז יצאתי עם חצי קבוצה למחנה, וכשחזרנו הם כבר השתחררו מהמעצר. קיבלנו אותם בחיבוק והמשכנו בהכנות לטקס".
באוגוסט 2003, היכל התרבות בדימונה היה מלא מפה לפה. כל 700 הכרטיסים נמכרו עד האחרון, אנשים גדשו את המדרגות והמעברים. ביטון מציג בפנינו תמונות מאותו ערב: "את רואה את המנחה? זה יש לו 20 תיקים במשטרה. את רואה את זה ששר כאן? שבוע לפני האירוע הוא היה עצור", וכן הלאה והלאה.
ראש העיר שישב בקהל לא האמין למראה עיניו. רק שנתיים קודם היה מנהל בית ספר בדימונה והכיר אישית חלק מהנערים שראה עכשיו על הבמה ומאחורי הקלעים. "הסתכלתי עליו ויכולתי לנחש מה עובר לו בראש", אומר ביטון. "הוא בטח אמר לעצמו: 'הילד הזה נעצר עשרות פעמים, מה הוא עושה כאן?'. בשבילי זה היה אושר לראות אותם מחובקים על ידי האנשים בעיר, לראות איך הם מרגישים בפעם הראשונה בחיים שהם חלק מהקהילה הזאת, שהם יכולים גם לתת לה משהו ולא רק לקחת ממנה".
הערב היה הצלחה מדהימה, ובמהלכו עלה לבמה ר' וביצע קטע ראפ שהוא כתב. "לעמוד שם על הבמה זה הרגע הכי מאושר שהיה לי בחיים", הוא משחזר. "רגע לפני שעליתי לבמה הצצתי דרך הווילון ולא
האמנתי שאני הולך לשיר לפני כל כך הרבה אנשים, אבל ברגע שעמדתי שם לא חשבתי על כלום, נתתי את כולי". בסוף הערב עמדו ר' וחבריו על הבמה קורנים מאושר. בדימונה הבינו כי האירוע הוא הישג חסר תקדים וכי חייבת להיות המשכיות ל "קסם הפקות".
מאז התקיימה התחרות בכל שנה, והיום, שלוש שנים אחרי, עברה הקבוצה לאכסניה נפרדת, מחוץ למתנ"ס העירוני, כדי להכיל את זרם הנערים שמגיע. המרכז מציע היום גם קורס צלילה, חוג תאטרון, קבוצת N.A (גמילה מסמים) לנוער, חוג אמנות וקורס הכנה לצה"ל. לאירועי השיא - והשנה נוספו גם "כוכב נולד" ו "שבוע הנוער" - קודמים הרבה ימים אפורים ועבודה סיזיפית.
בתום הקיץ הראשון של הפעילות התקיימה ישיבה שבה השתתפו ראש העיר, מפקד תחנת המשטרה, אנשי הפרויקט ונציגי נוער. מפקד תחנת המשטרה הציג נתונים שלפיהם רמת הפשיעה בעיר ירדה ב-50 אחוז במהלך הקיץ.
"לא הייתי מופתע בכלל", מספר ביטון. "תעשי חישוב: אני מחזיק 25 נערים במשך שבע שעות ביום. כל אחד מהם מבצע משהו כמו חמש-שש פריצות כל יום, כן? זה בערך 40 פריצות ליום שחסכתי מהאנשים בעיר, מהשוטרים ומעובדי הרווחה".
גלית, נציגת המתנ"ס במועדונית, מסבירה שגם דרכי הטיפול והיחס לנוער המנותק בעיר השתנו: "המשטרה כבר לא תופסת נער שמשוטט ומכניסה אותו לחקירה, אלא מתקשרת לביטון. יש אבא. לא ממהרים להוציא אותם החוצה, לשלוח אותם למוסד או לפנימייה. יש אחריות קהילתית".
כוונות טובות לחוד ומציאות קשה לחוד. קשה לצפות בעשרות נערים רעבים מחפשים שולחן להניח עליו את הארוחה החמה היחידה שתבוא אל פיהם. הצפיפות והקור גם הם אינם מלבבים במיוחד, מה עוד שמדובר בנוער שממילא סובל מתנאי פתיחה ירודים עוד מהבית.
"בשבוע שעבר הגיעה הנה נערה בת 16 שמכורה לסמים", מספר טובי, אחד המדריכים במקום. "היא לוקחת אקסטות ומעשנת חשיש ובאנגים, היא זקוקה לעזרה באופן דחוף. עצם העובדה שהיא הגיעה הנה אלינו היא הקריאה הברורה ביותר שיכולה להיות לעזרה. עמדתי בחוץ בקור כי לא היה לי איפה לעמוד ולדבר איתה. יש לנו כאן קבוצה של 20 בנות שצריכות חדר חם ואינטימי שאין להן בבית, ואפילו מקום לשבת ולדבר איתן בשקט אין לי".
טובי , 40, יצא ובא בשערי בתי הכלא במשך 15 שנה. הוא היה מכור לסמים, יודע כל מה שרק אפשר על נוער מנותק, לכן קשה לו מאוד לראות את הנוער מגיע, מבקש עזרה, וידו קצרה מלהושיע. "הם שואלים אותי 'למה אתם מקבלים רק עבריינים?'. אני עונה להם שיש בכניסה סלקטור שבודק כל מי שנכנס ורק למי שיש תיק במשטרה הוא נותן להיכנס פנימה'".
למשל ל'. הילד בן 14, וכבר דמות מיתולוגית בעיר בזכות נטייתו לגנוב כל רכב דו-גלגלי, עם עדיפות לאופנועים. הזאטוט חתום על עשרות גניבות מאז היה בן 11. הוא בן למשפחה מרובת ילדים במיוחד, ומעטים השוטרים שמסוגלים להפריע לו לגנוב משהו.
רק לפני חצי שנה הגיע עם קאטר לתחנת המשטרה המקומית, חתך את הגדר, שבר את מצלמת האבטחה וגנב אופנוע גנוב ממגרש החניה במשטרה. ל' דהר ברחובות העיר ללא קסדה כשהשוטרים דולקים בעקבותיו, סוחט את הגז למקסימום. "בסוף הם לא תפסו אותי, ברור", הוא מספר בחיוך.
הוא התחיל עם גניבות קטנות מהסופר, עבר לאופניים וקורקינטים ומשם לאופנועים. בחודש הבא יישפט על נהיגה במכונית, שאותה אגב לא גנב אלא רק לקח ברשות מחבר מבוגר שלו. "אני שונא שוטרים", אומר ל' שנגדו תלויים ועומדים עשרה תיקים במשטרה. "כל פעם שהם תופסים אותי הם מרביצים לי, מאיימים עלי שייקחו אותי לבית הסוהר".
כן, אבל אתה מבין שההתנהגות שלך היא לא רגילה? אתה עובר על החוק פעם אחר פעם.
"זה בא לי ברפלקסים, אני לוקח כמעט בלי להרגיש. קשה לי להפסיק. אם אני רואה אופנוע אני חייב לנהוג עליו. השוטרים כבר מכירים אותי, אז הם אומרים לי: 'אתה רוצה לנסוע על אופנוע, אז לך להרים, לא כאן בעיר'".
אז אתה נוסע להרים?
"מה פתאום? אני אוהב לנסוע בתוך העיר, זה הכי כיף. אני אוהב לעבור במרכז, זו גאווה בשבילי, אני מרים גלגל, מראה לכולם איזה יופי".
ביטון והמדריכים שלו ששומעים את השיחה מבליעים צחוק. הם ראו ושמעו כבר הכל, מאשרים שהסיפור של ל' אינו יוצא דופן. "כל ילד שתדברי איתו כאן יספר לך סיפור דומה. הרוב כאן עם עבר פלילי ושום דבר כבר לא מפתיע אותנו. נכון של' יוצא דופן בגלל שהוא התחיל בגיל מאוד צעיר, אבל אנחנו מקווים שהוא בדרך הנכונה".
ל' הגיע למועדונית לפני שנתיים, לאחר שהיה מנותק מהמסגרת הלימודית במשך שנה. ביטון והמדריכים שלו הצליחו להחזיר אותו למסגרת הלימודים והיום הוא לומד בכיתה ט' בבית הספר עמל. תלמיד מצטיין במגמת חשמל. "קיבלתי 100", הוא משוויץ. ואם אתה עובר היום ליד אופנוע, מה אתה עושה? "תלוי". במה? "כמה סמ"ק. אם זה מעל 250 סמ"ק אני לא נוגע". ואם פחות? חיוך.
אבל לא הכל חיוכים וצחוקים שם, למרות הניסיון האדיר של הצוות לייצר מצב רוח טוב. ל' נאבק בסיפור חיים לא פשוט. הוא מכיר שוטרים מהיום שבו עמד על דעתו וראה אותם בסיטואציות לא פשוטות מגיל צעיר, כך שנדמה כי כל מהלך חייו כיוון למקום שבו הוא נמצא היום.
ר' הגיע לשם לראשונה לפני שלוש שנים. ביטון נזכר: "הוא בא הנה עם קבוצה של בני נוער שהיו בתהליך של שיקום. מיד ראיתי נער פליליסט אבוד ומיותם. שפת הגוף שלו הצביעה על כך שהוא בא מהרחוב, מיד רואים את ההיררכיה בתוך הקבוצה, מי המנהיג, איך הוא מסתודד איתם, איך הם יושבים. הכרתי אותם היטב. הם אמנם ביקרו תקופה מסוימת אצלנו, אבל עדיין גנבו.
"התיישבתי איתם ושאלתי אותם על ר': 'הוא פליליסט?', הם ענו לי שכן. ואז שאלתי: 'הוא לומד?', הם ענו שלא. המבט שלו היה אבוד, זה מבט שאני מצליח לזהות גם אצל ילדים בני תשע או עשר, מבט של מישהו שצריך חיבוק".
ר', לא חששת להודות בפני יהודה שיש לך רקע עברייני?
"לא. כולם יודעים מי זה יהודה, מכירים אותו. לא פחדתי. באתי לפה בפעם הראשונה כדי לנוח. מכאן יצאתי בחזרה לרחוב ולפריצות, אבל פה נחתי לפני ואחרי". ביטון: "מה את חושבת, שלא ידעתי שהוא ממשיך לגנוב ולפרוץ? (פונה לר'): חשבת שאתה מצליח לעבוד עלי?". ר': "אי אפשר לעבוד עליו. כשהייתי מגיע מסטול שיחקתי אותה כאילו אני מת מעייפות, אבל אין שום דרך לעבוד עליו, הוא מיד מזהה". ביטון: "הם שמים בעיניים טיפות 'סטילה', עוברים לשביל אחר ומנסים כל טריק אפשרי, אבל אי אפשר לעבוד עלי".
מה בכל זאת עושים עם נער שממשיך להשתמש וממשיך לנהוג בכל מיני דפוסים עבריינים?
"כאן אנחנו לא עושים שום בדיקות סמים. אני גם לא צריך את זה. ממבט אחד אני יכול לזהות אם הוא מסומם. ברגע שאני קולט את זה על מישהו מהנערים נוצר מתח לא מילולי שהמשמעות שלו היא 'אתה לא בסדר'. אני לא אומר לו כלום, אבל הוא יודע שאני יודע והוא מבין שזו חציית קו אדום. אותו דבר גם בנוגע לאלימות ולגניבות. אנחנו מכירים אותם ויודעים עליהם הכל. זה כמו בית כאן, אי אפשר להסתיר שום דבר. גם החבר'ה משדרים לאותו נער שזה לא בסדר איך שהוא מתנהג. אם זה נמשך אנחנו מזמינים אותו לשיחה. אני אומר לך מניסיון שהכי קשה לנער כשאני לא מדבר איתו. גם לי זה מאוד קשה, אבל זה הכרחי. אם צריך גם מרחיקים, אבל רק ליום אחד".
טובי: "כשהם מורחקים, גם ליום אחד, אין להם את החיבוק והאהבה שלנו. זה הכי חסר להם, כי זה לא משהו שרובם מקבלים בבית, והקושי הוא גדול".
ר' משתדל לדבוק במסלול החדש של חייו, העובר בין בית הספר המקצועי, לבית דודתו בשכונת הכושים העבריים בדימונה, למועדונית שמגנה עליו מפני פגיעתו הרעה של הרחוב ויושביו. הוא החל להגיע לבית הספר עמל תחת פיקוחו של ביטון. "בהתחלה הגעתי רק כדי להראות לקצינת המבחן שלי שאני בסדר", הוא מספר. אבל עם החיזוק שקיבל מדי יום גם אחר הצהריים העניין הפך להרגל.
ביטון אומר שר' המשיך להגיע כי זה מה שרצה מראש, וכי מה שנראה למתבונן מהצד כביקור אקראי של נער במרכז הוא קריאה מפורשת לעזרה ורצון עז לשנות ולהשתנות: "ר' עדיין בתוך התהליך. נכון שהוא כבר לא גונב ולא משתמש בסמים, אבל מדובר בתהליך שלא נגמר". ר' השתלב ב"קסם הפקות" ומגיע כל יום - טוב, כמעט כל יום - לבית הספר. בכיתת המחשבים הוא מצטיין, אבל לא יכול לעבוד כמו שאר חבריו המשובצים לעבודה מעשית במקומות עבודה מחוץ לבית הספר.
ביטון: "בגלל שהוא המצטיין בכיתה הגיע לו להיות הראשון לצאת לעבודה, אבל אין לו תעודת זהות, ולכן אני לא יכול לפתוח לו חשבון בנק שאליו תוזרם המשכורת ממשרד העבודה". ר' אינו קיים כאן. לפי משרד הפנים ומנהל האוכלוסין אין לו זכויות או חובות - הוא פשוט איננו.
בינתיים הוא ממשיך לחלום. איך הוא מככב במגרש ממש כמו יוסי בניון, ואיך הוא כובש את הבמה עם השירים שהוא כותב. "כל הזמן חשבתי שלא ירצו לשמוע את השירים שלי בגלל הקללות, אבל מאז הפעם שהופעתי בתחרות מלכת היופי אני כבר מת לפעם הבאה. כשאני עומד על הבמה אני מרגיש שעשיתי משהו עם עצמי, שאני שווה משהו. הדבר היחיד שחסר לי כאן זה אמא שלי. אני לא מבקש יותר. זה, ותעודת זהות".
נא להמתין לטעינת התגובות
