מיטה חולה
עובדה מספר אחת: ישראלים הם חזירים של אנטיביוטיקה. עובדה מספר שתיים: ככל שלוקחים יותר החיידקים מפתחים עמידות וגובר הסיכון לזיהומים. עובדה מספר שלוש: מתים מזה, כאלף איש בשנה. סדרה תיעודית חדשה תגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שתדחפו עוד מוקסיפן לילד המכחכח. לפעמים מספיק רק תה
אל תרגישו רע (לפחות בינתיים), אתם בחברה טובה. גם דנה וייס, שליוותה את הסדרה התיעודית החדשה "אנטי אנטיביוטיקה" (שביום ראשון ישודר פרקה הראשון בשידורי רשת), נתפסה עם סליק נרקוטי בגודל בינוני פלוס. "חמש קופסאות מוקסיפן פורטה, שתי חבילות מלאות של אוגמנטין ושלוש חבילות טיפות אוזניים אנטיביוטיות", מונה וייס את הממצאים, "אני מוכנה לכל".
איך צברת את כל זה?
"צברתי. גדלתי בבית של רופא עם תרופות נגישות שלא היססנו להשתמש בהן, כשהיה צריך כמובן. הכי רחוק מהומאופתיה שאפשר. מצד שני, לא עשו אצלנו עניין מלהיות חולה. לוקחים תרופה וממשיכים. אין זמן להיות חולים. כשיש משפחה ועבודה זה לוקסוס לשבת בבית ולהיות חולה. אז לוקחים אנטיביוטיקה וחוזרים לתפקד".
הפיתוי של וייס ושל כולנו להצטנף בחיקו החם של הפניצילין וחבריו הוא ברור. אף אחד לא אוהב לסחוב נזלת שבוע שלם, ואפילו יותר מזה, אף אחד לא אוהב להתעורר עשרות פעמים בלילה ולוותר על חמישה ימי עבודה בגלל שהילד מעוך.
האנטיביוטיקה, כמו שיקוי הפלאים של עליסה בארץ הפלאות, קוראת לנו, לוחשת לנו בקול פתייני "שתי אותי". מבט מתחנן לרופא או שליפת אנטיביוטיקה מהמדף הסודי שלנו מבטיחים לנו גאולת אינסטנט במהרה בימינו אמן. אחת, שתיים, שלוש ואנחנו חוזרים לחיים. ולעזאזל האזהרות ההיסטריות האלה בדפי המידע המצורפים.
אבל העבודה על הסדרה לימדה את וייס וחבריה להפקה שזה לא עסק. היום, עם ארון תרופות ממוין ונקי מאנטיביוטיקה, מחכה וייס לווירוס החורפי הבא עלינו לטובה באגרופים שלופים ועם כוס תה חם, יודעת שהקביים האנטיביוטיות עושות יותר נזק מתועלת. לה, למשפחתה ולשאר האנושות. וזו לא מליצה. אחרי עשרות שנים של צריכת אנטיביוטיקה כמעט לא מבוקרת, כולנו משלמים את המחיר, שבסופו של דבר מתורגם לאלף מקרי מוות בשנה בישראל בלבד מזיהומים הנובעים מחיידקים עמידים לאנטיביוטיקה.
"אלף מקרים שניתן היה להציל אם לא היתה קיימת עמידות חיידקים לאנטיביוטיקה", מחדד ד"ר יהודה כרמלי, מנהל היחידה לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת במרכז הרפואי תל אביב, איכילוב.
אם נמשיך להשתמש באנטיביוטיקה כמו שאנחנו עושים היום, לאן נגיע? "כבר עכשיו אנחנו רואים חיידקים שאנחנו לא יכולים לטפל בהם בעזרת אנטיביוטיקה. זה פוגע היום בעיקר במאושפזים במצב קריטי, אבל זה גם מתחיל לגלוש החוצה אל מחוץ לבתי החולים. אם נמשיך לקחת אנטיביוטיקה בצורה כל כך פזיזה נחזור לתקופת טרום האנטיביוטיקה.
לפני שפותחים במסע ארוך להשמצת האנטיביוטיקה כדאי להודות שמדובר בנס רפואי שהציל מיליארדי אנשים בעולם מאז התגלה לגמרי במקרה ב-28'. אלכסנדר פלמינג הסקוטי הבחין שזיהום פטרייתי עבש שפלש למעבדה שלו והתנחל בצלחת תרבית הביא למותם של החיידקים בה. כעבור 12 שנה הצליחו שני מדענים נוספים, ארנסט צ'יין והווארד פלורי, להפוך את התגלית לפניצילין, האנטיביוטיקה הראשונה. בדיוק בזמן כדי לטפל באינספור הפצועים של מלחמת העולם השנייה. ההישג הזה זיכה את השלושה בפרס נובל לרפואה.
מאז הפכה האנטיביוטיקה לתרופה נפוצה. נפוצה מדי. "בשנות החמישים טיפלנו בפניצילין כמעט בכל חיידק כי כולם היו רגישים לפניצילין", מסביר פרופ' ראול רז, מנהל היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים העמק ויועץ של שירותי בריאות כללית במחוז הצפון. "היום, 60 שנה אחרי, נגד אותם חיידקים אנחנו נאלצים להשתמש באנטיביוטיקה הרבה יותר כבדה, גם מבחינת העוצמה וגם מבחינת המחיר, כי החיידקים פיתחו עמידות".
הדרך הטובה ביותר להסביר את התהליך שעובר על החיידקים היא בשפה הדארוויניסטית. "אנטיביוטיקה היא חומר, בעבר טבעי והיום סינתטי, שמטרתו לדכא התפתחות חיידקים ולהשמיד אותם", אומר רז. "ובמלחמה כמו במלחמה, החיידקים מפתחים מנגנונים להתמודד עם האנטיביוטיקה, ומנגנונים אלה מנטרלים את השפעת האנטיביוטיקה".
במילים אחרות: אם האנטיביוטיקה היא שריון קשקשים עתיק, החיידק לומד לירות בליסטראות. אם האנטיביוטיקה הופכת למצודה מבוצרת, החיידק יבקיע אותה עם איל ניגוח. אם האנטיביוטיקה היא מערכת הגנת טילים משוכללת, החיידק כבר יפצח אותה עם סקאד מתוחכם עוד יותר. וכך הלאה. "החיידק החלש שמותקף על ידי האנטיביוטיקה נעלם, אבל החיידק החזק מתרבה", מסכם דוב קרויטורו, במאי הסדרה.
אבל איך כל זה קשור אלינו ולארון התרופות שלנו? "יכולת החיידקים לייצר מנגנונים כאלה היא פונקציה של מידת החשיפה לאנטיביוטיקה", ממשיך רז. "ככל שחושפים את החיידקים ליותר אנטיביוטיקה הם ילמדו מהר יותר כיצד להתמודד איתה. לכן יש חשיבות רבה להשתמש באנטיביוטיקה בצורה מבוקרת ורציונלית".
גם על החברות לייצור תרופות כבר אי אפשר לסמוך שיצילו אותנו מעצמנו. אם ב-20 השנה הראשונות לשימוש האנטיביוטי הומצאו עוד ועוד סוגי אנטיביוטיקה כדי לעמוד בקצב של החיידקים, הרי שב-25 השנה האחרונות כמעט שלא מייצרים סוגים חדשים. מקסימום משכללים סוג קיים. הסיבה בעיקר כלכלית. המצאת אנטיביוטיקה חדשה עולה 800-600 מיליון דולר. בשנים שכל תמיסה החזיקה מעמד שנים רבות זה מאוד השתלם. אבל בעידן הנוכחי, כשאנטיביוטיקה מובסת תוך שנים ספורות, ולפעמים אפילו תוך מספר חודשים, אף אחד לא רוצה להשקיע כל כך הרבה כסף בפיתוחה.
הקושי המרכזי בתרבות צריכת האנטיביוטיקה הוא שלא מספיק לתרגל ריסון עצמי. כדי להתמודד עם הקטסטרופה צריך גיוס כלל עולמי, ערבות הדדית ומהפכה מקיר לקיר. "כי האנטיביוטיקה זו קבוצת התרופות היחידה עם השפעה סביבתית", מוסיף רז. "אם את לוקחת ואליום, את תישני טוב ותהיי רגועה יותר, אבל זה לא ישפיע על האחרים. אבל אם את לוקחת אנטיביוטיקה, הגוף שלך מייצר חיידקים עמידים והם מתפזרים בסביבה.
הדוגמה הקלאסית היא ילד עם דלקת גרון. קיים סיכוי שבגלל הטיפול באנטיביוטיקה ייווצרו חיידקים עמידי פניצילין, שיתפזרו בסביבתם, תחילה במשפחה ואחר כך בגן או בעבודה, וכך יגיעו אלייך חיידקים עמידי פניצילין, למרות שאת באופן אישי מעולם לא לקחת אנטיביוטיקה".
חומרת הבעיה מגיעה לריכוז שיא בבתי החולים. "לשם מתנקזים חולים מכל מקום שמקבלים ליטרים של אנטיביוטיקה", אומר קרויטורו. "אמנם יש ניסיון בשנים האחרונות להקטין את נפח השימוש, אבל כשנותנים אנטיביוטיקה בטונה נוצרים חיידקים מאוד מאוד מתוחכמים. למעשה, בתי החולים הופכים למחנה אימונים לחיידקים. טיפול נמרץ, פגים, המחלקה הכירורגית. שם החיידקים מתאמנים. כל ניתוח הכי מבריק שיש, ההשתלה הכי מדהימה, נשענים על שימוש מאסיבי באנטיביוטיקה".
ואלה המספרים: כל חולה שלישי שמתאשפז בבית החולים מטופל באנטיביוטיקה. על כל אלף מיטות מתגלים 800-700 זיהומים בשנה. והשורה התחתונה, מתוך 20 אלף מקרי מוות בשנה בבתי החולים בישראל, 5,000 מתים מזיהומים, ואלף מתוכם, כאמור, מתים מזיהומים שנגרמו על ידי חיידקים עמידים.
בסדרה מקבלים המספרים פנים ושמות. לדוגמה איתי חפץ. "ילד בן שש וחצי שישב בבית קפה ואכל גלידה, כשג'יפ במקום לנסוע רוורס נכנס בו ודרס אותו ואת חבר שלו", מספר קרויטורו. "איתי הובא לבית חולים ונכנס לניתוח באגן. הניתוח עבר בשלום והכל היה נפלא. אבל אז הסתבר שנתפס בו חיידק עמיד. פסאודנומס שמו. הרפואה הצילה ילד. הרפואה מדהימה. אבל תוך כדי התהליך פלשו לו לגוף חיידקים".
הרופא המנתח ביקש להעלות מדרגה ולטפל בחיידק באנטיביוטיקה חזקה יותר, ונקומצין. פרופ' אשר ברזילי, המומחה למחלות זיהומיות, עם היד על השאלטר, לא הסכים. הוא רצה לשמור את הנשק הכבד. לא לחשוף אותו, כדי שלא יאבד את יעילותו כל כך מהר. בסופו של דבר חפץ התאושש. מומחה הזיהומים לקח סיכון מחושב. הפעם הוא צדק.
במקרים אחרים שנחשפים בסדרה האנטיביוטיקה כבר לא עזרה. רון הדני, בנה של נלי, שאושפז עם לידתו בפגייה, הותקף על ידי אותו פסאודנומס אכזרי ושילם על כך בעקירת העין שלו. דג'ו פרקש נכנס לניתוח קילה פשוט, וכעבור מספר שבועות גילה שבזמן אשפוזו נדבק בבית החולים בחיידק עמיד במיוחד. הזיהום התפשט ותוך זמן קצר הוא מת.
אם יודעים את כל זה, למה אנחנו לא לוחצים על הברקס ומהדקים חגורות? אולי מפני שתרבות המחלה הישראלית (או המערבית) סובלת מקוצר נשימה. החולה הישראלי, כמו שהוא נחשף במצלמת "אנטי אנטיביוטיקה", יודע יותר טוב מכולם מה יש לו ומה צריך לעשות, ומה שבטוח, סבלנות אינה התכונה הדומיננטית באישיותו. אם כבר טרח לצאת מהבית עם אף מנוזל, הוא לא יסתפק בהמלצה לנוח ולשתות חם. בשביל זה יש לו את סבתא שלו. הוא רוצה אנטיביוטיקה ועכשיו.
במחקר שערך רז על צריכה פרטית של אנטיביוטיקה בישראל, כחלק ממחקר אירופי, מתברר שכשליש מהישראלים פותחים את ארון התרופות שלהם ולוקחים אנטיביוטיקה על דעת עצמם, ו-80 אחוז מהנשאלים השתמשו באנטיביוטיקה כדי להתאגרף עם וירוס תוקפני, שהיה מוגף גם בלי תותחים כבדים. לאנשים, מתברר, אין זמן לחכות לתוצאות של משטח הגרון. כואב להם, ו-48 שעות מרגישות כמו נצח.
צוות הסדרה מגלה עוד ועוד צרכני אנטיביוטיקה שמספרים איך הם לקחו איזה כדור או שניים מהאנטיביוטיקה של הילדים. ככה, כדי לעמוד על הרגליים. הם מספרים כמה לחץ הם מפעילים על הרופא אם הוא מעז להציע אקמול ומרק עוף, וחושפים מצבורי תרופות פרטיים שלא יביישו בית מרקחת תורן.
"אנשים פה צורכים אנטיביוטיקה כאילו זה אקמול", קובע קרויטורו. "זה בהישג יד, וזה מצטרף לאינוונטר התרופות לכאב ראש ולמחלה קטנה. כאילו יש אופטלגין, ויש אנטיביוטיקה. בארצות הברית המחקרים מראים שב-50 אחוז מהמקרים השימוש באנטיביוטיקה לא היה מוצדק".
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
"כי אנחנו מאוד חרדים מהמחלות שלנו ושל הילדים שלנו. תראי לי אמא לילד עם 39 מעלות חום שלא תרוץ לרופא לבקש אנטיביוטיקה. אנחנו רוצים פתרון מיידי. מכלול השיקולים רחוק מאיתנו. למה לא לצרוך אם זה שם? פשוט אין בנו מוכנות להיות חולים".
מה זאת אומרת מוכנות?
"איש קריירה לא יכול להרשות לעצמו להיות חולה בישראל, ועוד יותר גרוע, הוא לא יכול להרשות לילד שלו לחלות. להיות חולה נחשב להיות מפונק. ככל שאתה משכיל ובמעמד סוציו אקונומי גבוה יותר, אתה תיקח יותר אנטיביוטיקה ומסוג יותר חזק. אנחנו מחפשים תרופת קסם ומסרבים לחיות עם זה שלווירוס אין תרופה חוץ מזמן. חוסר האונים משגע אותנו. הרי הגענו לירח, אז מה זו הנזלת הזו? אז אנחנו מורידים עוד אנטיביוטיקה".
הרופאים , מצדם, לא עומדים בלחץ. "כי הרופאים צריכים פרטנר, והפרטנר הוא הקהל. ואם הקהל לא משתכנע שאנטיביוטיקה יכולה להיות מסוכנת, איזה סיכוי יש לרופא לעשות את זה? ", שואל רז. "אז אני יכול לומר שזה וירוס ושלא צריך אנטיביוטיקה, אבל אז החולה ילך לרופא אחר שייתן לו אנטיביוטיקה. ואז הוא גם אולי חושף את עצמו לתביעות משפטיות. רופא ממוצע צריך לראות 50 חולים ביום. יותר קל לרשום פניצילין מלהסביר לחולה ולהתווכח איתו".
"יש בארץ בעיה גדולה", אומרת ד"ר גליה רהב, מנהלת המכון למחלות זיהומיות בשיבא. "רף ההתמודדות נורא נמוך. גם בנטילת אנטיביוטיקה וגם בביצוע הפלות. אם יש חשד לבעיה קטנה, רק על סמך בדיקת דם, כבר עושים הפלה. אף פעם לא לוקחים סיכון. לא מחכים. זה עניין למחקר סוציולוגי".
אנשי ההפקה של הסדרה ניסו לפענח בדיוק את זה. הם התחילו בגני הילדים, לשם מתנקזים הורים וילדים כאחד. הם בחרו שני גנים כאלה. אחד בצהלה ושני בהדר יוסף. "לשניהם חילקנו שאלונים כדי ללמוד על הרגלי הצריכה של תרופות ועל מחלות חורף", מספרת וייס. "מתוך זה ניסינו להבין למה אנחנו משתמשים באנטיביוטיקה". נקודת הפתיחה נראתה רע מאוד. בשני הגנים הם מצאו הורים שנתנו אנטיביוטיקה בלי מרשם רופא ולא הקפידו על ההוראות לנטילת התרופה.
אחרי שהמצב הובחן המשיכה ההפקה לעקוב אחרי המתרחש בגן של צהלה, ובינתיים הציפה את הגן שבהדר יוסף במידע, בהדרכה ובהשתלמויות של רופאים ומומחים לרפואה משלימה, בניסיון לגרום לציבור ההורים להשתמש באנטיביוטיקה כמה שפחות.
קצת תה נענע לצינון גוף קודח, לגימת משקה ג' ינג'ר וקינמון לגרון עוקצני ועיסוי עדין ואיטי לכיוח בית החזה. וייס וקרויטורו מדגישים שזה לא ניסוי מדעי, מקסימום קצת ריאליטי רפואי, אבל התוצאות בינתיים הצליחו להדהים גם אותם. "הגננת בהדר יוסף היתה מאוד סקפטית וההורים היו בטוחים שהילדים יהיו יותר חולים. אבל בעוד שבגן בצהלה היה יום אחד שמתוך 31 ילדים הגיעו רק 12, כי כל השאר היו חולים, בגן של הדר יוסף הגננת אומרת שהיא לא זוכרת חורף כזה בלי מחלות", משחזרת וייס.
את הלקחים יישמה וייס גם בעצמה. עם ותק של יותר מעשור בחברת החדשות של ערוץ 2, היא יודעת דבר או שניים על התמסרות לעבודה ועל תחרות מקצועית, אבל הפעם החליטה להמר. "לפני הצילומים התחילה לכאוב לי האוזן, ובדיוק עברנו על הנתון ש-80 אחוז מהאנטיביוטיקה לאוזניים מיותרת, כי רוב המקרים ויראליים. ניגשתי לארון התרופות ונורא רציתי לקחת אנטיביוטיקה כי רציתי שהאוזן תפסיק לכאוב ולחזור לעבודה. אבל החלטתי לנסות. אז לקחתי אוטידין, שאלה טיפות נגד כאבים, ומבית המרקחת לקחתי משהו הומאופתי.
והפלא ופלא, תוך שלושה ימים לא כל כך נעימים זה עבר. זה לא שאני אפסיק לקחת אנטיביוטיקה לנצח, אבל זה גרם לי לחשוב שפתרונות האינסטנט של העולם המודרני הם חלק מסדר חברתי שנוצר כדי לא לתת לנו לעצור ולהרהר או לערער".
גם החקלאות המקומית עוזרת בשמירה על הסדר הישן. הפרק השלישי והאחרון בסדרה מספר על צריכת האנטיביוטיקה בקרב בעלי חיים. מתברר ש-30 אחוז מהאנטיביוטיקה שמופצת בישראל מגיעה לבעלי החיים על בסיס יומיומי וכחלק מתרכובת של זרזי גדילה. אם בתי החולים הם מחנה אימונים לחיידקים, הלולים והדירים הם קורס כושר קרבי. "החקלאים נותנים אנטיביוטיקה כמו ויטמינים, לא רק כדי למנוע מחלות אלא כדי לזרז את גדילת בעלי החיים", קובע רז. התוצאה היא אינפלציה של חיידקים עמידים.
אבל החקלאים טוענים שבלי אנטיביוטיקה אי אפשר, לא?
כרמלי: "השימוש באנטיביוטיקה בחקלאות הוא בעיקרו כלכלי ולא בריאותי ואפשר להפחית או להפסיק אותו, רק שאז יצטרכו לגדל את בעלי החיים בתנאים פחות צפופים ותפוקת הבשר תהיה נמוכה יותר".
לפני שנאנחים ומדפדפים לסודוקו, חשוב לדעת שאין כאן גזרת גורל. יש מה לעשות, רק שזה כמו תמיד לא פשוט. הרגלי צריכת האנטיביוטיקה בעולם מתחלקים לשלוש, לפי ארצות המוצא. ישראל תופסת מקום של כבוד בחברת מדינות מתקדמות כמו ארצות הברית, ספרד, בריטניה וצרפת, שעושות שימוש קל דעת באנטיביוטיקה, או במקרה של ספרד, שם אפילו לא דורשים מרשם לאנטיביוטיקה, וזו כבר טיפשות של ממש.
קבוצת מדינות אחרת כוללת את מדינות העולם השלישי. שם יש פחות חיידקים עמידים וגם פחות שימוש באנטיביוטיקה, בעיקר מפני שאין כסף. הקבוצה האחרונה, שאליה נושאים עיניים כל המומחים, כוללת את סקנדינביה והולנד, שכמו בנושאי בריאות אחרים נמצאות בקצה האוונגרדי של הסקאלה. שם השימוש באנטיביוטיקה הוא קמצני במיוחד, והתוצאות בהתאם.
ההולנדים והסקנדינבים לא נולדו ככה. בשנות השמונים הם הריחו את הבעיה כמו בשאר העולם המערבי. אלא שהם עשו משהו בנדון. למשל פרופ' אנדי רופלמן, הגיבור ההולנדי של הסדרה. במהלך שנות השבעים עבד רופלמן בארצות הברית וראה מקרוב את האצבע הקלה על הדק האנטיביוטיקה. הוא שם לב שבגלל הפחד של הרופאים מתביעות משפטיות הם תמיד יעדיפו לשחרר אנטיביוטיקה. העיקר שהפציינט יהיה מבסוט. העיקר שישתוק.
בהולנד המצב לא היה אז הרבה יותר טוב. אבל רופלמן, שחזר לבית החולים האוניברסיטאי באוטרכט בתחילת שנות השמונים, ביקש מההנהלה לעשות איתו עסקה: תנו לי כוח אדם שיעזור בפיקוח על מתן האנטיביוטיקה, ואנחנו מצדנו נפתח קוד רפואי ברור מתי יש לקחת אנטיביוטיקה ואיזו, ומתי אסור. מין משטרת אנטיביוטיקה. תוך שנה ירד השימוש באנטיביוטיקה ב-30 אחוז, והצמיחה של החיידקים העמידים נבלמה מיד. גם הארנק לא סבל. להנהלת בית החולים התברר שיש יותר מיטות פנויות כשהאנטיביוטיקה עובדת נכון.
הבשורה יצאה מאוטרכט והתפשטה על פני הולנד כולה. הקוד למתן אנטיביוטיקה הפך לציוד חובה של כל רופא, לצד המסכת, ותוכנו מחייב. רשות אכיפה מפקחת על כל מתן אנטיביוטיקה. כשחולה עם חיידק עמיד מגיע לבית החולים, ברוב המקרים מדובר במישהו שנדבק בחיידק מחוץ לגבולות המדינה, הוא נשלח מיד לבידוד קפדני, כל מהלכיו מנוטרים והחיידק שהביא איתו נשאר במעקב. קרויטורו מספר שהיד של מחלקי האנטיביוטיקה בהולנד כל כך קפוצה, שהמאבטחים הישראלים שפגש בהולנד במהלך הצילומים סיפרו לו שהם נאלצים לבקש שיביאו להם אנטיביוטיקה מהבית.
המהפכה לא נגמרת בסגירת השורות בין הרופאים. כדי להגיע לשינוי חייבים לחנך גם את הקהילה. זה לקח זמן, אבל המסר הופנם. "כשנסענו להולנד ראיתי חברה שחיה אחרת", נזכרת וייס. "כמעט תמיד אחד ההורים נשאר בבית, וחוקי העבודה מאוד קשוחים. לוקחים בחשבון גם את הפנאי של העובד. יש שם מנטליות הולנדית, שמתמצאת בצניעות קלוויניסטית של'לא צריך'. לא צריך לרוץ. אז כששאלתי הורים מה הם עושים כדי שהילדים לא יהיו חולים, התשובה שלהם היתה: אוכל טוב ובריא, שיהיו לבושים טוב וחם ולישון טוב. זה המתכון שלהם כדי לעבור את החורף בשלום. וזה עובד".
כדי לחדד את התמונה ביקרה וייס בגן הולנדי. הילדים ההולנדים חייכו למצלמות וכשנשאלו מתי ביקרו לאחרונה אצל רופא, בודדים הרימו את היד. השאלה הבאה היתה: ומה קיבלתם, בציפייה לשמוע על האנטיביוטיקה האחרונה בשוק או אפילו על איזה תכשיר פלא הומאופתי. אבל הילד התורן סיפר בגאווה שקיבל צעצוע. כן, צעצוע.
"זה נכון שהולנד היא חברת שפע, ונכון שהם לא ישראלים. הם ממושמעים, מסודרים ונקיים", ממשיכה וייס. "אבל המדינה לא סומכת על זה. המדינה לא משאירה מקום לטעויות. האנשים שם חונכו. רופאי המשפחה משקיעים הרבה זמן בכל פציינט. האנשים גם קשורים לרוקח מסוים, כמו שהם קשורים לרופא, שמכיר את כל ההיסטוריה המשפחתית.
"כשביקרנו בבית מרקחת הרוקחת סיפרה שבדיוק השתתפה בסימולציה איך להתמודד עם דרישה של אנטיביוטיקה. בארץ הרוקחים ממליצים לא פעם על תכשירים הומאופתיים מאוד יקרים. בהולנד יש בבית המרקחת מין חוברת סטנסיל שבה כתוב להמליץ ללכת הביתה ולשתות תה חם. שאלתי את הרוקחת: 'יש לך פה המון מוצרים אלטרנטיביים, ואת שולחת הביתה לשתות תה?'. היא הסתכלה עלי בפליאה ואמרה: 'התפקיד שלי הוא לא למכור תרופות אלא לדאוג למטופלים'".
גם בגזרת בעלי החיים יש מה ללמוד מההולנדים. כבר עשור שהם אוסרים על כל מתן אנטיביוטיקה לבקר, דגים ועופות. אבל גם עוד קודם לכן, כשזה היה מותר, משקים רבים נמנעו מלשפוך אנטיביוטיקה. למה? כי הצרכן ההולנדי עיקם את האף ופנה לאטליז מתחרה, שהקפיד על מזון נקי מאנטיביוטיקה. "זו תרבות צריכה ויחס לגוף", מתפעלת וייס. "אנשים קונים אצל מי שמכבד אותם".
אגב , מתחילת 2006 יישר האיחוד האירופי קו עם ההולנדים ואסר על מתן אנטיביוטיקה לבעלי חיים שלא לצורך רפואי.
לוייס חשוב להדגיש שהדוגמה ההולנדית מראה מצד אחד מדינה שדואגת לאזרחיה, אבל גם אזרחים שדורשים את מה שמגיע להם ולא מחכים שהמדינה תעשה עבורם. "זה יכול לקרות גם פה מחר בבוקר", היא מסכמת. "לדעת לדרוש כאזרחים. ברור שבריאות הציבור היא לא בראש סדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות, לכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך את ואני נשפיע על הבריאות שלנו".
אלא שלא הכל צריכה פרטית. ונגיד שמחר בבוקר הישראלים יקומו שטופי מודעות בריאותית, איך יתמודד הממסד הרפואי עם הזיהומים הקשים? מה יעשו בבתי החולים? האם דינה של האנטיביוטיקה נחרץ להיות שלב חולף בתולדות הבריאות העולמית? לא ממש. כמו שמראה הדוגמה ההולנדית והסקנדינבית, צרכנות זהירה וקפדנית של אנטיביוטיקה מחזירה לתכשיר את כוחו. גם בארץ, מדווחת רהב, אנטיביוטיקות שירדו מהמדף בגלל חוסר יעילותן כבר לפני 20 שנה עושות היום קאמבק. פשוט מפני שחוסר השימוש בהן עשה להן טוב.
אמצעי נוסף שכל המומחים מזכירים הוא הקפדה גדולה יותר על סטריליות. שבידוד יהיה בידוד, ולא רק שלט קרטון תלוי על מיטת החולה. "בכינוסים אני שומעת מה קורה בהולנד ומקנאה", מספרת רהב. "כששם מגיע מישהו עם חיידק עמיד, הכל בבידוד. אצלנו? מה פתאום. 50 אחוז מהחיידקים שמתרוצצים אצלנו הם עמידים, אז אין טעם לדבר על בידוד".
אבל יש טעם לדבר על הגדלת הצוות הרפואי. בארצות עם מודעות לזיהומים יש אחות טיפול נמרץ כמעט לכל חולה. בישראל, אחות אחת מתרוצצת בין ארבע מיטות. ברור לכולם שהיא צריכה לשטוף ידיים היטב בין חולה לחולה, אבל חישוב מהיר יראה שזה אומר עשרות שטיפות ידיים במשמרת. זמן רב שאין לה. אז פלא שהזיהומים מדלגים מאחד לשני?
בינתיים צצות יוזמות מקומיות. הנהלת בית החולים איכילוב, לדוגמה, הכריזה על שנת 2006 כשנת המאבק בזיהומים. כבר בחודש הבא, מסביר כרמלי, בית החולים מתכוון לצאת בקמפיין תחת הסלוגן "המאבק בחיידק מתחיל אצלך ביד". הכוונה היא להגדיל את המודעות לא רק בקרב הרופאים אלא גם בקרב החולים. שחולה ישאל את הרופא אם שטף ידיים לפני שניגש אליו.
ויש עוד פתרון אפשרי: הבקטריופאז'. מאחורי השם הזה מסתתר הביוב הגרוזיני. מדובר בתמיסת וירוסים אוכלי חיידקים שהתגלתה בשנות השלושים בביוב של גרוזיה הקומוניסטית. אלא שסטלין מצד אחד והמצאת הפניצילין מצד שני הביאו לבלימת המחקר. "היום מנסים לחדש את המחקר", מספר רז. אבל המלאכה עוד רבה ולא ברור מתי, אם בכלל, יהיה ניתן להפיק מהבקטריופאז' תרופות בצורה תעשייתית.
"אנחנו לא צריכים עוד אנטיביוטיקה חזקה יותר", חותם קרויטורו. "אנחנו לא צריכים רפואה תוקפנית, אלא רפואה מסוג אחר. במקום להסלים את המאבק בחיידק צריך לחבק אותו. זה כמו בסיפור על השמש והרוח שמתערבות ביניהן מי יצליח להוריד את המעיל מהאיש ברחוב. אז הרוח נושבת בחוזקה ונלחמת באיש כדי להעיף את המעיל שלו, אבל הוא רק הולך ומתכרבל בתוכו. ואז השמש באה ומחממת והאיש משיל את המעיל. זה מה שעושים בהולנד וזה גם מה שאנחנו צריכים ללמוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
