קדיש יתומה

דווקא בתפילה בציבור גיליתי כי טמון כוח שלא ידעתי על קיומו כלל. לרגל יום הקדיש הכללי, מתארת דרורית רוזנפלד את החוויה האישית באמירת קדיש על אימה

דרורית רוזנפלד | 10/1/2006 11:48

עם פטירת אמי, לפני כתשעה חודשים, היה ברור לי כי אומר עליה "קדיש", כמו אחי, בכל יום ובכל התפילות. חשתי שאין - ולא צריך להיות - הבדל בין דיני האבלות החלים על אחי, לבין אלו החלים עלי, שהרי הקרבה שהיתה ביני לבין אמי בחייה לא היתה פחותה מזו של אחי, ואבלי לא קל או פחות מאבלו.

את ההשראה לכך קיבלתי בכנס "קולך" שהתקיים לפני מספר שנים, בו התקיים מושב צנוע שעסק בנושא אמירת "קדיש" על ידי נשים ואחת החברות סיפרה על אמירת "קדיש" בקביעות בשנת האבל על אביה.

מעשה שהחל מתוך צורך פרטי עמוק, טבעי, שאינו דורש הנמקה או הצדקה הפך עם הזמן לתהליך בו נדרשתי, בעלת כורחי, להתדיין עם עצמי על המעשה. מחד, מבחינתי האישית הסתפקתי בידיעה כי האיש והאשה שווים במצוות תפילה, ואין איסור באמירת "קדיש" על ידי. אך מאידך, גבר בליבי חשש מתגובות הסביבה - שתחייבנה אותי להתגונן ולהצדיק את מעשי.

לשמחתי, עד היום אף לא אחד מעשרות האנשים, כולל רבנים, שנחשפו לעובדה שאני אומרת "קדיש" באופן קבוע לא מחה בעדי. פעמיים שמעתי בני נוער דווקא, השואלים בתמיהה "האם מותר בכלל לאשה לומר קדיש ?". אולם פרט לכך – תגובת האנשים, לרבות תמיכת בני משפחתי, השקיטה את החשש שקינן בי, חשתי הבנה - ואולי אף הסכמה או השלמה שבדיעבד - מצידם עם המעשה.

תגובה נרגשת קיבלתי מאיש מבוגר, כבן 85 שנה, שלא הכרתיו קודם לכן ואשר בתום תפילת השבת הסיט את וילון המחיצה ולחץ את ידי בחום באומרו כי הוא מאושר לשמוע "קדיש" הנאמר על ידי אשה. תגובה מחממת-לב אחרת היתה של חבר בקהילתנו שאמר כי הוא מכוון במיוחד לשמוע את קולי (מעזרת הנשים המוגבהת) באמירת ה"קדיש".

לעומת הגברים, אצלם גיליתי במשך הזמן גם הערכה להתמדה בהשתתפותי בתפילות, ולו בדרך של הערת-אגב, חיוך או ברכת שלום מאת אדם לא מוכר - דווקא תגובת הנשים חשדנית יותר. עד היום, אף שחלפו יותר מתשעה חודשים של אמירת "קדיש", קיימת בליבי מידה מסוימת של חשש מתגובתן, בכל פעם מחדש.

רוב הנשים, אשר שומעות אותי אומרת "קדיש" בעת שהן באות לבית הכנסת לתפילת שבת, אינן אומרות דבר ואינני יודעת את האמת שבליבן. חברותי מביעות ברובן אהדה, אולם הן "חשודות" עלי כמי שיקבלו את מעשי בכל מקרה. אף הנערות הבאות לעיתים לתפילת ערבית בימות החול - אינן אומרות דבר.

תגובה מיוחדת קיבלתי מאשה זרה שפנתה אלי בהתרגשות ניכרת וסיפרה לי שאביה נפטר והיא כל כך רצתה לומר אחריו "קדיש" אך מתוך שלא שמעה על נשים האומרות "קדיש" - סברה שהדבר אסור. תגובה מעניינת שמעתי מאשה שסיפרה שאמה, בפריז, לפני כעשרים שנה אמרה "קדיש" על אביה, מתוך שכך היה נהוג בקהילה, ומשהגיעה לישראל תמהה על שכאן אין נוהגים כך. גיסתי אמרה לראשונה "קדיש" על אביה, שהיה מזכירו של הראי"ה קוק זצ"ל, ביום הזיכרון לאחר שחלפו שנים רבות מפטירתו.

דווקא הנשים שותקות

אינני מפענחת עדיין את שתיקת רוב הנשים. האם הן אינן מוכנות – אולי מטעמים של קושי טכני - להתמודד עם האפשרות להשתתף בקביעות בתפילות בציבור, לפחות בשנת האבל, ולומר "קדיש"? האם הן חוששות להתקבל כ"חריגות" בקהילתן? האם הן ממתינות לקבל "הכשר" רבני למעשה כזה?

אך יותר מהדיון באמירת "קדיש" על ידי אשה - חשובה ומיוחדת השפעתה של התפילה, אליה חזרתי לאחר שנים של ריחוק, עלי. מתוך העצב על מות אמי התגלה לי עולם חדש, עשיר ורגיש של "עבודה שבלב" הנושא אותי שלוש

פעמים ביום, בדרך כלל מתוך עזרת נשים נטושה, אל מחוזות טובים של נחמה.

"כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני" (תהילים כ"ז) – בתפילה בציבור, דווקא, גיליתי כי טמון כוח שלא ידעתי על קיומו כלל. הצורך להקשיב ולכוון את אמירת ה"קדיש" עם כל שאר אומרי ה"קדיש", החיפוש אחרי העמיתים השייכים לאחוות אומרי ה"קדיש", שינוי סדר היום והעבודה על פי "שעון התפילות" המשתנה כל הזמן, היציאה המיידית מן הפרטי אל הציבורי והקהילתי - חיבקו אותי חיבוק חם ומנחם בעת צער.

דרורית רוזנפלד היא חברת קולך - פורום נשים דתיות.